אשלגן

עודכן בתאריך 27/07/2022

כללי

האשלגן הינו מינרל שכיח בתאי הגוף. מרבית האשלגן (כ-98%) נמצא בתוך תאי הגוף ומהווה יון חיובי (קטיון) חשוב ביותר בנוזל התוך תאי האחראי ביחד עם נתרן (המהווה יון חיובי מחוץ לתאים) על מעבר של מרכיבים לתוך ומחוץ לתא. האיזון בין האשלגן והנתרן חיוני לשמירה על פעילות תאית תקינה הכוללת בין השאר שמירה על מאזן של נוזלים, איזון בין חומציות ובסיסיות, העברת אותות עצביים, וויסות רמות חומרים בתא ומחוצה לו ועוד.

האשלגן מצוי בשפע במגוון מזונות אך בעיקר בירקות ופירות, ולכן תזונה דלה במרכיבים אלו המתבססת בעיקר על מזונות תעשייתיים עלולה לגרום לחוסר בו.

רמות המינרל בגוף מווסתות בעיקר על ידי הכליות, ולכן כל הפרעה בהן עלולה להוביל לחוסר איזון באשלגן.

הן מצבי חוסר של המינרל (המוגדרים כהיפוקלמיה) והן מצבי עודף של המינרל (המוגדרים כהיפרקלמיה) עלולים להיות מסוכנים ולהשפיע על לחץ הדם, קצב הלב, תפקוד המערכת העצבית והשרירית ועוד.

מקורות תזונתיים לאשלגן:

מקורות תזונתיים מן הצומח: ירקות ובעיקר עגבניות (בעיקר מיץ), מלפפונים, חסה, שומר, קולורבי, תפוח אדמה, לפת, ארטישוק, עלים ירוקים (תרד, בזיליקום, שמיר, פטרוזיליה ועוד) וסלרי, פירות ובעיקר בננות, תפוזים (בעיקר מיץ), מלון כתום, אפרסקים, פירות יבשים (שזיפים, צימוקים, תמרים ועוד), קטניות ובעיקר שעועית לבנה ועדשים, דגנים מלאים, זרעים ואגוזים (בעיקר זרעי חמנייה, שקדים ואגוזי ברזיל), מולסה וצמחי מרפא כגון עלי מנטה, תלתן אדום, שבטבט, סרפד, לחך ועוד.

מקורות מן החי: בשר אדום, עוף, דגים (סלמון, בקלה), ביצים וחלב.

תפקידיו של אשלגן:

אחראי על מעבר חומרים דרך מעטפת התא אל תוך התא ומחוצה לו.
רכיב חיוני ביצירת חומצות גרעין (DNA ו-RNA) שהן תרכובות אורגניות המכילות את החומר התורשתי.
רכיב חיוני בתאי עצב ובעל תפקיד מרכזי בהעברה תקינה של אותות עצביים.
חיוני לתפקוד שרירים תקין ובעל תפקיד חשוב בקשר עצב-שריר.
בעל תפקיד עיקרי בהכנסת גלוקוז לתאים והפיכת גלוקוז לגליקוגן (מאגר גלוקוז) בכבד ובשרירים.
אחראי על מאזן הנוזלים בגוף.
מווסת את כמות הנתרן בתאים.
שומר על קצב לב ולחץ דם תקינים.
חיוני להעברת פחמן דו חמצני (CO2) בתאי הדם האדומים.
מסייע לתהליך חילוף החומרים של פחמימות וחלבונים.
חיוני לתפקוד תקין של הכליות ובלוטת יותרת הכליות.
שומר על מאזן חומצה-בסיס.
מקדם פעילויות של אנזימים (כגון פירובאט קינאז) המשתתפים במעגל קרבס (מעגל הפקת האנרגיה בתאים)

תכונות נוספות של אשלגן:

רמות מיטביות של אשלגן הינם 3.5-5 מא"ק/ליטר.
גוף האדם מכיל 180 גרם אשלגן כאשר 98% נמצאים בתוך התאים.
בישול מזונות מדלל את כמות האשלגן.
נהרס בתהליכי עיבוד, זיקוק והקפאה של מזונות.
אשלגן כלורי (KCl) משמש כתחליף למלח שולחן (NaKl) אצל אנשים הסובלים מיתר לחץ דם.

ספיגה והפרשה של אשלגן:

אשלגן מצוי במזונות רבים וכמויות גבוהות בירקות ופירות ולכן תזונה מאוזנת עשירה במרכיבים אלו תספק לגוף את הכמויות הדרושות לגוף.

גוף האדם מכיל 180 גרם של אשלגן כאשר 98% מתוכם נמצאים בתוך התאים והשאר בנוזל הדם.

האשלגן הינו מינרל מסיס אשר נספג בקלות ואינו זקוק למנגנונים מיוחדים.

תהליך הספיגה של אשלגן מתבצע במעי הדק ונעשה בהתאם להפרשת המינרל בשתן וכמותו במזון.

תהליך הספיגה הינו פאסיבי ויעיל כל עוד הריכוז במעיים גבוה מן הריכוז בדם.

כאשר המזון עובר בצורה מהירה במעיים האשלגן אינו נספג בצורה יעילה. מיצי עיכול גם כן מכילים אשלגן אשר נספג מחדש במעי הגס.

וויסות רמות האשלגן בדם נעשה על ידי הכליות. מרבית מכמות האשלגן מסתננת בפקעיות הכליה ונספגת מחדש באבובית הכליה.

ההפרשה מווסתת על ידי הציר הורמונלי רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון המסייע בבקרה על לחץ הדם ומאזן הנוזלים בגוף.

עודפים של המינרל מופרשים בקלות בשתן. בנוסף, כמויות מסוימות עשויות להיות מופרשות גם בצואה, זיעה ורוק.

גורמים לחוסר באשלגן:

אי ספיקת כליות – אי ספיקת כליות גורמת לתפקוד לקוי בוויסות רמות האשלגן בגוף ולירידתו בגוף.
הפרעות בבלוטת יותרת הכליה – מחלות שונות (כגון קושינג) גורמות להפרשה מוגברת של הורמון אלדוסטרון וקורטיקוסטרואידים אחרים מבלוטת יותרת הכליה אשר פועלים להפרשה מוגברת של אשלגן בשתן.
קפאין – צריכה של קפה או מומרים המכילים קפאין גורמת להפרשה מוגברת של אשלגן בשתן.
אלכוהול – צריכת אלכוהול מופרזת גורמת להפרשה מוגברת של אשלגן.
הפרעות במערכת העיכול – הפרעות כגון אנורקסיה, בולימיה, שלשולים כרוניים, הקאות, אובדן משקל קיצוני ודימום כרוני מהמעיים גורמות לאובדן אשלגן. בנוסף, מחלות כגון צליאק ומחלות מעיים דלקתיות גורמות לספיגה לקויה של המינרל.
אינסולין – נטילת אינסולין גורמת להכנסה מוגברת של גלוקוז לתאים ובכך לניצול מוגבר של אשלגן.
סוכרים – צריכה מוגברת של סוכרים גורמת לניצול מוגבר של אשלגן ולחוסר בו.
מחסור במינרלים – מחסור במינרלים מסוימים כגון מגנזיום ונתרן גורם להפרשה מוגברת של באשלגן.
הזעה – הזעה מוגברת כמו בתנאי אקלים חמים במיוחד או ביצוע פעילות גופנית לאורך זמן עלולה לגרום לאובדן אשלגן.
תרופות – שימוש ממושך בתרופות ובעיקר סטרואידים ותרופות משתנות גורם להפרשה מוגברת של אשלגן. כמו כן, תרופות מרחיבות סמפונות גורמות להגברת כניסת אשלגן לתאים ומורידות את רמתו בדם.
בססת – בססת הינה חוסר חריף של חומציות בדם ועלייה חדה ברמת הבסיסיות. על מנת להשיב את החומציות התקינה קיימת יציאה של יוני מימן מחוץ לתא וחדירה של אשלגן אל תוך התא, תהליך אשר מפחית את רמות האשלגן בדם.
תזונה דלה באשלגן - תזונה דלה באשלגן אשר שכיחה בעולם המערבי המתבסס על צריכה מועטה של ירקות, דגנים מלאים וקטניות המהווים מקור עשיר למינרל וצריכה מוגברת של מזונות מעובדים, מזוקקים ומתועשים המכילים כמויות נמוכות של ויטמינים ומינרלים וביניהם אשלגן.
גיל – ככל שמתקיימת עלייה בגיל רמת הספיגה של מינרלים וויטמינים רבים וביניהם אשלגן יורדת.
מתח נפשי – מתח ולחץ מוגברים ו/ או מתמשכים גורמים להפרשה של הורמוני דחק (כגון אנדרנלין) מבלוטת יותרת הכליה אשר גורמים ליציאה לאשלגן מהתאים ולהפרשה מוגברת שלו בשתן.
שוש קירח – צמח המרפא שוש קירח (Glycyrrhiza glabra) מכיל חומר הנקרא גליצריזין (פועל בדומה להורמון אלדוסטרון) אשר עלול לגרום להפרשה מוגברת של אשלגן בשתן.
פגיעה ברקמות – פגיעה ברקמות כמו בכוויות חמורות, ניתוחים ופציעות גורמות להעברה מהירה של אשלגן אל מחוץ לתאים ולניצול מוגבר של המינרל.

הפרעות ותסמינים הנגרמים עקב חוסר באשלגן (היפוקלמיה):

הפרעות במערכת לב וכלי דם – הפרעות בקצב הלב ולחץ דם גבוה.
הפרעות במערכות העצבים והשרירים – הובלה לא תקינה של אותות עצביים אשר עלולה לגרום לעייפות, עצבנות, בלבול, ירידה ברפלקסים, עוויתות בשרירים והתכווצויות שרירים.
הפרעות במערכת העיכול – בחילות, נפיחות של הבטן, עצירות, חסימת מעיים ועוד.
תסמינים נוספים – צמא מוגבר והשתנה מרובה.
היפוקלמיה חריפה – מצבי חוסר חריפים באשלגן עלולים להוביל לשיתוק שרירים, הפרעות חמורות בקצב הלב ואף למוות.

עודף של אשלגן (רעילות):

עודף של אשלגן מכונה היפרקלמיה ומוגדר כאשר רמת האשלגן בדם עולה מ- 5.0 מא"ק/ליטר.

קיימים מספר גורמים אשר עלולים להוביל ליציאה של אשלגן אל מחוץ לתאים ולעלייה שלו בדם. גורמים אלו כוללים: הרס תאי שריר, המוליזה (הרס מוגבר של תאי דם אדומים), פציעות קשות, כוויות חמורות, חומציות יתר של הדם (אצידוזיס), חוסר באינסולין ושימוש בסמים (כגון קוקאין). גורמים נוספים כגון הפרעות בכליות ובדרכי השתן (כגון אי ספיקת כליות, אבנים בדרכי השתן), מחלת אדיסון (ייצור לקוי של הורמון קורטיזול בבלוטת יותרת הכליה), שימוש בתרופות (כגון מעכבי ACE, חוסמי בטא ועוד) עלולים להוביל לאצירה של אשלגן ולעלייה ברמתו בדם.

כמו כן, צריכה מוגברת של תוספי תזונה או תרופות המכילות אשלגן עלולה לגרום לעלייה ברמת אשלגן.

חשוב לציין כי תזונה עתירה באשלגן אינה מסוכנת ובדרך כלל לא גורמת לעלייה ברמות אשלגן בדם.

עם זאת, אנשים אשר סובלים מהפרעות בכליות ודרכי שתן צריכים להימנע ממזונות עתירי אשלגן אשר עלולים לגרום במקרים אלו להיפרקלמיה.

תסמינים של עודף אשלגן כוללים: הפרעות בקצב לב, חוסר שקט, אדישות, הקאות, בחילות, כאבי בטן, שלשולים, לחץ דם נמוך וחולשת שרירים.

אשלגן העולה על 7.5 מא"ק/ליטר עלול להיות מצב מסכן חיים הכולל הפרעה חריפה בקצב הלב עד מצב של פרפור חדרים והפסקת פעילות הלב.

מינון יומי מומלץ של אשלגן לפי ה-RDA (RECOMMENDED DAILY ALLOWANCE):

מלידה ועד גיל 6 חודשים – 0.4 גרם.

מגיל 6 חודשים ועד שנה – 0.5 גרם.
גילאים 1-3 שנים – 3 גרם.
גילאים 4-8 שנים – 3.8 גרם.
גילאים 9-13 שנים – 4.5 גרם.
גילאים 14 ומעלה– 4.7 גרם.
נשים בהריון – 4.7 גרם.
נשים מניקות – 5.1 גרם.

**ההמלצות לעיל אינן כוללות אנשים הסובלים מהפרעות בכליות או בלוטת יותרת הכליה,

סוכרת מסוג 1 (תלוית אינסולין) ואי ספיקת לב ובייחוד אלו המשתמשים בתרופות מעכבות אנזים אנגיוטנסין.

טווח מינון לטיפול בחוסר אשלגן:

טווח המינון לטיפול באשלגן הינו בין 100-6000 מ"ג כאשר למינון העולה מ- 100 מ"ג דרוש מרשם רופא ויש צורך בבקרה על רמות האשלגן בגוף.

רצוי ליטול תוסף/ תרופה המכילה אשלגן עם האוכל ו/או עם כוס מים (על מנת למנוע גירוי בקיבה) ולעשות כן בישיבה או עמידה של 10 דקות לפחות.

הפרעת קצב לב - לטיפול בהפרעת קצב לב אצל אנשים הנוטלים משתנים ממשפחת התיאזידים יש ליטול אשלגן במינון של 1000מ"ג ביום תחת פיקוח רפואי.
יתר לחץ דם – לטיפול ביתר לחץ דם אצל אנשים שאינם נוטלים משתנים ניתן ליטול אשלגן במינון של 2400 מ"ג ליום תחת פיקוח רפואי.
מניעת שבץ – למניעת שבץ יש לצרוך דיאטה עשירה באשלגן במינון של כ- 3.5 גרם אשלגן טבעי ביום.
מניעת היפוקלמיה – למניעה של היפוקלמיה ניתן טיפול באשלגן כתוסף או תרופה במינון של 390-780 מ"ג ביום בתוספת כמויות מים מוגברות. במידה והטיפול נעשה בהזרקה תוך ורידית או תוך שרירית ניתן אשלגן כלוריד מהול באותו המינון.
טיפול בהיפוקלמיה - לטיפול בהיפוקלמיה ניתן טיפול באשלגן כתוסף או תרופה במינון של 1500-3900 מ"ג ביום בתוספת כמויות מים מוגברות. במידה והטיפול נעשה בהזרקה תוך ורידית או תוך שרירית ניתן אשלגן כלוריד מהול באותו המינון.

תגובות הדדיות- השפּעת גומלין (אינטראקציות) חיוביות עם אשלגן:

מגנזיום ואשלגן – המינרלים אשלגן ומגנזיום עובדים בשילוב לטיפול בבעיות שונות של מערכת הלב וכלי הדם. מומלץ ליטול את שני המינרלים יחדיו שכן הגברת מתן אשלגן עלולה לגרום לניצול גובר של מגנזיום ולחוסר בו ואילו הגברת מתן מגנזיום עלולה לגרום לירידה באשלגן¹⁰.

תגובות הדדיות- השפּעת גומלין (אינטראקציות) שליליות עם אשלגן:

משתנים אוצרי אשלגן – משתנים אוצרי אשלגן כגון (Amiloride (Amiloride המשמשים לטיפול ביתר לחץ דם, אי ספיקת לב, בצקות ועודף נוזלים בגוף עלולים לגרום לעלייה ברמות אשלגן בדם ואף להיפרקלמיה במיוחד אצל חולים אשר נוטלים תרופות מעכבות אנזים אנגיוטנסין (ACEI) כגון (Enalapril (Enaladex), Captopril (Aceril ו- (Ramipril (Tritace. בנוסף, חולי סוכרת ואנשים הצורכים דיאטה עתירת אשלגן ונוטלים את התרופה צריכים לנקוט זהירות מחשש לעלייה ברמות האשלגן בדם².
תרופות משתנות – תרופות משתנות הכוללות משתנים תיאזידים כגון (Hydrochlorothiazide (Disothiazide ומשתני לולאה כגון Furosemide (Fusid) עלולות לגרום להפרשה מוגברת של אשלגן (ומגנזיום) ולירידה ברמתו בדם. בנוסף, נמצא כי תוסף של אשלגן ומגנזיום בעת טיפול במשתנים ממשפחת התיאזידים עשוי למנוע את הירידה של האשלגן בדם^3-4.
תרופות חוסמות קולטן אנגיוטנסין 2 (ARB) – תרופות כגון (Losartan (Ocsaar, Lotan אשר משמשות לטיפול ביתר לחץ דם, אי ספיקת לב ופגיעה כליתית עקב נפרופתיה סוכּרתִית עלולות לגרום להיפרקלמיה. התרופות מפחיתות את פעילות האלדוסטרון (הורמון הגורם לשמירה של נתרן ומים בכליות) על ידי עיכוב הקישור של אנגיוטנסין 2 לרצפטור שלו בשרירים חלקים ובכך גורמות להרחבה של כלי הדם ומונעות אצירה של נתרן ומים בכליות⁵.
אנטיביוטיקה – נטילה ארוכת טווח של תרופות אנטיביוטיות ממשפחת האמינוגלִיקוזידים כגון (Gentamicin (Gentamicin אצל מבוגרים עלולה לפגום בתפקוד הכליות ולגרום לאובדן של אשלגן בשתן ולירידה ברמתו⁶.
תרופות נוגדות פטריות – תרופות נוגדות פטריות מסוג אמפוטריצין Amphotericin B) B) הניתנות במקרים של זיהומים פטרייתיים מערכתיים חריפים גורמות לאובדן אשלגן ועלולות להוביל להיפוקלמיה. במקרים מסוימים קיים צורך במתן תרופות אוצרות אשלגן כגון (Amiloride (Amiloride על מנת למנוע היפוקלמיה⁷.
תרופות מעכבות אנזים אנגיוטנסין (ACE) – נטילת תרופות מעכבות אנזים אנגיוטנסין כגון:
Enalapril (Enaladex), Captopril (Aceril) ו- (Ramipril (Tritace המשמשות לטיפול ביתר לחץ דם ואי ספיקת לב מעלה רמות אשלגן ועלולה לגרום להיפרקלמיה אצל אנשים אשר סובלים מהפרעות בתפקוד כליה (כמו בסוכרת) או אשר נוטלים אשלגן או תרופות אוצרות אשלגן⁸.
תרופות חוסמות בטא – תרופות חוסמות בטא לא סלקטיביות לקולטנים 1 ו- 2 כגון (Carvedilol (Carvedexxon, Dimitone מגבירות את הספיגה של אשלגן בתאי שריר וכבד ועלולות לגרום לעלייה ברמות אשלגן והיפרקלמיה בעיקר לאחר פעילות גופנית מאומצת, ניתוח מעקפים, תזונה עתירה באשלגן או פגיעה חמורה ברקמות⁹.
סטרואידים – נטילת ממושכת של סטרואידים כגון (Dexamethasone (Dexacort), Prednisone (Prednisone ו- Prednisolone (Danalone) מגבירה הפרשה של אשלגן בשתן ועלולה לגרום לירידה ברמתו בדם ולהיפוקלמיה. בעת טיפול בתרופות אלו מומלץ לצרוך דיאטה עתירת אשלגן¹⁰.
תרופות לטיפול בסרטן - נטילת התרופה (Cisplatin (Abiplatin המשמשת לטיפול בסוגי סרטן שונים גורמת לתופעות לוואי שונות וביניהם פגיעה בתפקוד כליות. תופעת לוואי זו גורמת לירידה ברמות של מגנזיום אשר משפיעה על רמות האשלגן וגורמת לאובדן המינרל ולירידה שלו בדם¹¹.
תרופות מדכאות מערכת חיסונית – התרופה (Cyclosporin (Sandimmun, Deximune הגורמת לדיכוי המערכת החיסונית ומשמשת לטיפול באנשים שעברו השתלות גורמת לתופעות לוואי שונות וביניהן פגיעה בתפקוד הכליות אשר עלולה להוביל להפחתת הפרשת אשלגן, עלייה ברמותיו בדם והיפרקלמיה¹².
קולכיצין (Colchicine) – נטילת (Colchicine (Colchicine, תרופה המופקת מצמח הסתוונית ומשמשת כנוגדת דלקת ומפיגת כאבים בדלקות מפרקים ושיגדון חריף עלולה להגביר הפרשה של מרכיבים שונים וביניהם אשלגן. עם זאת, עדיין דרושים מחקרים מעמיקים יותר על מנת לאשש תופעת לוואי זו¹³.
דיגוקסין (Digoxin) – התרופה (Digoxin (Digoxin המשמשת לטיפול בהפרעות קצב ואי ספיקת לב עלולה לגרום לירידה ברמות אשלגן ולהפרעת קצב חמורה. עם זאת, דיגוקסין חוסמת את הכניסה של אשלגן לתאים ובמינון גבוה עלולה לגרום להיפרקלמיה חריפה ולמוות^14-15.
קווינדין (Quinidine) – רמות נמוכות של אשלגן (ומגנזיום) עלולות להפריע לפעילות של תרופות המשמשות לטיפול בהפרעות קצב לב כגון (Quinidine (Quinidine ואף לגרום להחמרה בקצב הלב¹⁶. תוסף של אשלגן ביחד עם מגנזיום עשוי למנוע תופעת לוואי זו.
טרימתופרים- סולפאמתוקסאזול (Trimethoprim/ Sulphamethoxazole) – התרופה
Trimethoprim/ Sulphamethoxazole (Resprim,Diseptyl) הניתנת לטיפול בזיהומים חיידקיים.Trimethoprim גורמת לחסימה של תעלות נתרן בכליה ולכן נטילה של התרופה עלולה לגרום לעלייה של אשלגן בדם והיפרקלמיה¹⁷.
תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות (NSAIDs) - תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות כגון:
(Ibuprofen (Advil, Nurofen עלולות לפגום בתפקוד הכליות וכתוצאה לעלייה ברמות אשלגן בדם והיפרקלמיה¹⁸.
תרופות משלשלות או מרככות צואה – נטילה ממושכת או חוזרת ונשנית של תרופות מרככות צואה או משלשלות כגון:
Lactulose (Avilac,Levolac) או (Bisacodyl (Laxadin פוגעת בספיגה של אשלגן (כמו גם רכיבים תזונתיים נוספים) וגורמת לאובדן משמעותי של אשלגן ולירידה ברמתו בדם. גם נטילה קצרת טווח של תרופות אלו המשמשת לניקוי מעיים לצורך בדיקות עלולה לגרום לירידה חדה של אשלגן בדם בעיקר אצל אנשים אשר נוטלים תרופות משתנות או תרופות המטפלות בהפרעות קצב לב וכן אצל אנשים אשר סובלים מתפקוד לקוי של הכליות והפרעות לבביות. נטילה של אשלגן לאחר טיפול קצר טווח עשויה למנוע היפוקלמיה והפרעות קצב לב^19-20.
שוש קירח (Glycyrrhiza glabra) – נטילה של צמח המרפא שוש קירח במינון גבוה מ- 1 גרם גליצריזין (החומר הפעיל) ביום, עלולה לגרום לעלייה בהפרשת הורמון אלדוסטרון וכתוצאה לעלייה בלחץ הדם, צבירת נוזלים והיפוקלמיה. עם זאת הצמח קיים בצורה המכונה (DGL (Deglycyrhizinated licorice בה לא קיים החומר הפעיל ואשר אינה גורמת לתופעות לוואי אלו^1,21.

התוויות נגד לשימוש באשלגן:

כאמור, עודף או חוסר של אשלגן עלולים להיות מסוכנים ואף לגרום למוות.

לכן, במקרים מסוימים אשר עלולים להוביל להיפרקלמיה או להיפוקלמיה מומלץ שלא ליטול תוסף אשלגן ואף להפחית את צריכתו במזון.

באם קיים צורך באשלגן יש ליטול או לצרוך אותו במזון תחת פיקוח רפואי בלבד.

להלן רשימה של מצבים בהם לא מומלץ ליטול אשלגן:

הפרעות הקשורות לתפקוד הכליות (כגון אי ספיקת כליות, אבנים בכליות, נוירופתיה סוכּרתִית, מחלת אדיסון ועוד).
אנשים אשר נוטלים תרופות מעכבות אנזים אנגיוטנסין (ACE) לטיפול ביתר לחץ דם.
אי ספיקת לב, ובמיוחד אנשים אשר נוטלים תרופות להסדרת קצב הלב.
סוכרת שאינה מאוזנת.
כיבים פפטיים.
כוויות חמורות.
התייבשות חמורה.

מחקרים על אשלגן:

בחלק זה תמצאו סקירות מחקרים על אשלגן למידע השלם למנויים

מקורות:

מקורות כלליים לכל המידי מלבד התגובות ההדדיות

Stargrove M B, Treasure J, McKee D. L, Herb, Nutrient, and Drug Interactions, Elsevier, 2008. pp 583-608.

www.naturaldatabase.com – Potassium. found at - http://naturaldatabase.therapeuticresearch.com/nd/Search.aspx?pt=100&id=851&ds=&name=POTASSIUM&searchid=28668643&cs=nonmp&s=ND

אודי בר, יפה שיר-רז, "המדריך הישראלי השלם לתוספי תזונה", כתר ספרים, 2005

www. Naturalstandard.com – Potassium. found at http://naturalstandard.com/databases/herbssupplements/potassium.asp

מוריי מייקל ט., פיז'ורנו ג'וזף א., "אנציקלופדיה לרפואה טבעית", אור-עם, 1995

National Academy of Sciences. Institute of Medicine. Food and Nutrition Board
DRI table for DRI tables for recommended dietary allowances (RDA). found at - http://www.iom.edu/Activities/Nutrition/SummaryDRIs/DRI-Tables.aspx

U.S. Institutes Of Health – Office Of Dietary Supplements – RDA tables. found at - http://ods.od.nih.gov/Health_Information/Dietary_Reference_Intakes.aspx

מקורות פרטניים לתגובות הדדיות

Stargrove M B, Treasure J, McKee D. L, Herb, Nutrient, and Drug Interactions, Elsevier, 2008. pp 583-608.
Ryan MP. Interrelationships of magnesium and potassium homeostasis. Miner Electrolyte Metab 1993;19:290-295.
Chiu TF, Bullard MJ, Chen JC et al. Rapid life-threatening hyperkalemia after addition of amiloride HCl/hydrochlorothiazide to angiotensin-converting enzyme inhibitor therapy. Ann Emerg Med 1997;30:612-615.
Franse LV, Pahor M, Di Bari M et al. Hypokalemia associated with diuretic use and cardiovascular events in the Systolic Hypertension in the Elderly Program. Hypertension 2000;35:1025-1030.
Ruml LA, Pak CY. Effect of potassium magnesium citrate on thiazide-induced hypokalemia and magnesium loss. Am J Kidney Dis 1999;34:107-113.
Perazella MA. Drug-induced hyperkalemia: old culprits and new offenders. Am J Med 2000;109:307-314.
Valdivieso A, Mardones JM, Loyola MS, Cubillos AM. [Hypomagnesemia associated with hypokalemia, hyponatremia and metabolic alkalosis: possible complication of gentamicin therapy]. Rev Med Chil 1992;120:914-919.
Wazny LD, Brophy DF. Amiloride for the prevention of amphotericin B–induced hypokalemia and hypomagnesemia. Ann Pharmacother 2000;34:94-97.
Shionoiri H. Pharmacokinetic drug interactions with ACE inhibitors. Clin Pharmacokinet 1993;25:20-58.
Lundborg P. The effect of adrenergic blockade on potassium concentrations in different conditions. Acta Med Scand Suppl 1983;672:121-126.
Thorn GW. Clinical considerations in the use of corticosteroids. N Engl J Med 1966;274:775-781.
Buckley JE, Clark VL, Meyer TJ, Pearlman NW. Hypomagnesemia after cisplatin combination chemotherapy. Arch Intern Med 1984;144:2347-2348.
Laine J, Holmberg C. Renal and adrenal mechanisms in cyclosporine-induced hyperkalaemia after renal transplantation. Eur J Clin Invest 1995;25:670-676.
Werbach MR. Foundations of Nutritional Medicine. Tarzana, Calif: Third Line Press; 1997:223-224.
Smith TW, Willerson JT. Suicidal and accidental digoxin ingestion: report of five cases with serum digoxin level correlations. Circulation 1971;44:29-36.
Whang R, Oei TO, Watanabe A. Frequency of hypomagnesemia in hospitalized patients receiving digitalis. Arch Intern Med 1985;145:655-656.
Roden DM, Iansmith DH. Effects of low potassium or magnesium concentrations on isolated cardiac tissue. Am J Med 1987;82:18-23.
Velazquez H, Perazella MA, Wright FS, Ellison DH. Renal mechanism of trimethoprim-induced hyperkalemia. Ann Intern Med 1993;119:296-301.
Whelton A, Stout RL, Spilman PS, Klassen DK. Renal effects of ibuprofen, piroxicam, and sulindac in patients with asymptomatic renal failure: a prospective, randomized, crossover comparison. Ann Intern Med 1990;112:568-576.
Ritsema GH, Eilers G. Potassium supplements prevent serious hypokalaemia in colon cleansing. Clin Radiol 1994;49:874-876.
Moriarty KJ, Kelly MJ, Beetham R, Clark ML. Studies on the mechanism of action of dioctyl sodium sulphosuccinate in the human jejunum. Gut 1985;26:1008-1013.