לסיימון מילס, אשר פועל מאוניברסיטת הקסטר באנגליה, יש הסטוריה ארוכה של מעורבות בגופים האירופאים הרשמיים של רפואת הצמחים.
הוא עומד בראש האגודה הבריטית לרפואת צמחים ומשמש כמזכיר של האיגוד האירופאי העוסק בנושא (ESCOP).
עמיתו, קרי בון, מדען ומטפל כבר למעלה מ 20 שנה, בעל רקע נרחב בתעשיית צמחי המרפא אשר פועל מאוסטרליה הרחוקה.
זהו פרסום מתוזמן היטב; העניין הגובר ברפואת הצמחים (כן, כן, גם מצד גורמים רשמיים), ההתקדמות הרבה ברגולציה של הענף
וחששות אשר הובעו מצד הקהילה הרפואית באשר לבטיחות השימוש בצמחים לצד תרופות קונבנציונאליות
הופכים את העיסוק בנושא החשוב כל כך לבלתי נמנע. המחברים ראויים להערכה רבה על עצם ההתמודדות עם העניין כ
מו גם קביעת מסגרת עתידית לבדיקה של הנושאים הכל כך מורכבים ושנויים במחלוקת.
כל נסיון לטיפול מקיף בנושא חייב לקחת בחשבון גם נסיונות מצד גורמים רשמיים לקעקע ולהגביל שימוש בצמח כזה או אחר (ראה קווה,
היפריקום או
אפדרה).
על מנת להתמודד עם נסיונות שכאלו, חייב הטיפול בנושא להיות מקיף ולעמוד בקריטריונים מדעיים מקובלים.
יתרה מזו, ההגדרה והמנגנונים אשר משמשים לתיאור תופעות לוואי, התוויות נגד ואינטראקציות עם תרופות קונבנציונאליות
חייבים להיות בעלי שפה משותפת עם המדעים המקובלים והמקבילים קרי טוקסיקולוגיה, פרמקוגנוסיה, אפידימיולוגיה וכו'.
שאלות נוספות אשר זקוקות להבהרה נוגעות לתעשייה הצמחית וכוללות דיון על שיטות הייצור והמיצוי, בקרת איכות וסטנדרטיזציה.
שאלות אלו טומנות בחובן מחלוקות וביקורות מבחוץ כמו גם מתוך התעשייה עצמה.
ובכן, חלקו הראשון של הספר בא לענות בדיוק על נושאים אלו. הוא כולל 12 חיבורים נפרדים המעגנים מסגרת
קונספטואלית, קלינית ומתודולוגית לדיון. "על הדרך", המחברים גם נפטרים מתיאוריות לא מבוססות, "מדע-זבל" ודעה קדומה.
סיימון מילס כותב בין השאר על תופעות לוואי של פלסיבו, על תופעות לוואי של תרופות ועל אינטראקציות צמח-אדם.
קרי בון מצידו, מבאר את נושא השימוש בצמחים בעת הריון ו
הנקה, מסביר את איכותה המתודולוגית של רשימת הצמחים האוסטרלית על פני רשימות צמחים אחרות
(לעניין זה, ראוי לברך את משרד הבריאות שאימץ רשימה זו ואת עמותת עיל"מ אשר הביאה אותו לידי כך)
ומנצל את הנסיון הרב שלו בתעשייה הצמחית כדי לדון בנושאי בטיחות בייצור הכוללים טעויות בזיהוי חומר הגלם או זיהום חומר הגלם במזיקים או מתכות כבדות.
בנוסף, כולל החלק הראשון דיונים מאת מחברים אחרים העוסקים בנושא ה
אלרגיות לצמחי מרפא, נושא בטיחות השימוש בצמחי מרפא סיניים
והדרכים הנהוגות והדרושות בכדי לערוך מעקב מדעי אחר תופעות לוואי או אינטראקציות של צמחים (Pharmacovigilance).
פרק נוסף, המוקדש לאינטראקציות בין צמחים ותרופות, מכיל ניתוח מתקן של בעיות הדיסאינפורמציה הקיימות כיום.
המחברים מדגישים (ובצדק) את העובדה שגם ההרבליסטים עצמם אינם חסינים מטעויות אשר יכולות לקבע מיתוסים כמו "צמחים המכילים
קומרינים מתנגשים עם תרופות נוגדות קרישה".
בפרק תמצאו גם 2 טבלאות המסכמות את האינטראקציות בין צמחים לתרופות וההיפך.
פרק אחרון וחשוב מאין כמוהו מביא לדפוס בפעם הראשונה ניתוח שלם ומקיף (הכולל מסקנות של מספר רשויות מוסמכות) של כל הדיווחים אודות נזק לכבד בהם היה חשד למעורבות צמח הקווה,
כמו גם ניתוח פרטני של כל מקרה ומקרה. גם אם מסקנות פרק זה נטולות כל עוקץ פוליטי, הן עדיין נותנות הגנה ונשק לכל אלו אשר נלחמים בהגבלות לא מבוססות על צמחי המרפא (אנחנו).
חלקו השני של הספר (ובעצם רובו) מוקדש למונוגרפים פרטניים (125 במספר) של צמחי המרפא עצמם. המונוגרפים הללו הם לב ליבו של הספר וקרוב לודאי שיהוו אוטוריטה בנושא.
המחברים בוחרים (ושוב בצדק) להציג גישה מתקדמת יותר מאשר שמרנית.
למשל, עמדות ה Commission E הגרמנית (שלעיתים אינן מבוססות מספיק, לעיתים ספקולטיביות ובטח כבר אינן מעודכנות) אשר אינן נתמכות אוטומטית על ידי המחברים.
מידע נרחב מסופק על המינונים הנדרשים לנטילה מכל צמח. באופן כללי ניתן לומר שהספר מציג מינונים גבוהים יותר מאשר רוב הטקסטים בנושא כאשר לעיתים התוספת היא חיונית. ב
מקרה של אכיניציאה למשל, בעוד המונוגרף הרשמי של ESCOP מציין מינון יומי של של 180 טיפות של טינקטורה 1:5 (60 טיפות, שלוש פעמים ביום),
מציגים הכותבים מינון מקסימלי של 15 מ"ל ליום (שווה ערך לכ 300-375 טיפות ליום). הכותבים אף מציינים שהרבליסטים רבים נוהגים להמליץ על מינונים גבוהים מהרגיל במקרים אקוטיים.
נעים לראות מידע מינוני הנגזר מנסיון קליני רב ולא כזה המצוטט או משוכפל ממחקרים קליניים.
גם מעט ביקורת יש לי על הספר. אמנם קטונתי מלבקר את מחברי הספר אבל אני חושב שהספר יהפוך לאורים ותומים של התעשייה ולכן אני גם דורש ממנו לא מעט.
ראשית לעניין הצורה: המונוגרפים מגובים היטב באסמכתאות אולם הדרך בה הן מוצגות (לא תמיד מופיע שם המאמר ופרסומו המקורי אלא מופיע ציטוט ממגזין רפואי כזה או אחר)
אינה תמיד מאפשרת להתחקות על עקבות המידע המקורי לצורך בחינה מעמיקה יותר.
לעניין התוכן: הבחירה באילו צמחים לכלול בטקסט ואילו שלא לכלול אינה שלמה בעיניי.
בעוד שבספר כלולים צמחים בטוחים יחסית כמו פטל, סרפד או סמבוק, נעדרים ממנו צמחים אשר המידע לגביהם הינו חשוב ביותר.
צמחים כמו
כלידוניום, אטרופה בלה דונה, קונוולריה או אפילו לובליה אינם זוכים לאיזכור וחבל שכך.
עיון ברשימת הצמחים החסרים בספר מעלה חשש כי הצמחים ה"בעייתיים", הניתנים בדרך כלל במינונים נמוכים לא יזכו להכרה בחשיבותם וייעלמו מהארסנל העומד לרשות המטפל.
כמו כן קיימת נטייה של הכותבים להתייחס לצמחים ה"אירופאים" הקלאסיים. עקב כך, צמחים רבים אשר השתרשו בתרבויות אחרות נעדרים כליל מן הספר.
למשל פטריות המרפא (
גנודרמה,
פוריה קוקוס וכו') אשר כלל אינן מוזכרות. אני מקווה שהכותבים ימשיכו בעבודתם החשובה כל כך וירחיבו את מצאי הצמחים הזוכים לדיון הולם.
בנוסף, קיימים מספר מונוגרפים אשר אינם כוללים את כל המידע שהתפרסם בשנים האחרונות.
במונוגרף של צמח ה
כורכום למשל ניתן דגש מיותר לאינטראקציה של הצמח עם תרופות נוגדות קרישה (האינטראקציה רלוונטית למינונים שהם מעל למינון המקסימלי היומי). ל
עומת זאת אין כלל איזכור של אינטראקציה עם תרופות כימותרפיות המשמשות לטיפול ב
סרטן השד (אינטראקציה אשר הוכחה במחקרים מהימנים).
כמו כן אין המלצה למינון של תמצית סטנדרטית של הצמח (90%
כורכומין) אשר חיונית לעיתים לצורך הטיפול, בעוד שבצמחים אחרים (
גדילן,
גינקו) המלצה כזו קיימת.
חסר גם דיון מעמיק אודות הגיוון הקיים בהתבטאות של תופעות לוואי בקרב אוכלוסיות מסוימות או עקב שינויים מטאבוליים ספציפיים
כמו גם דיון על השפעה של צמחים על אתריים ספציפיים המשתתפים בתהליכי פירוק וספיגה של תרופות (ציטוכרוֹם 450 P או P-glycoprotein למשל).
עניין אחרון אשר הייתי רוצה לראות בספר מעין זה הוא דיון מקיף אודות בטיחות שימוש בצמחים פיטואסטרוגנים,
בעיקר כתלות בהבדלים אינדיבידואליים (מין, גיל מעבר, הסטוריה של
סרטן הורמונלי וכו').
בגוון אישי יותר, אני מוצא את הספר יקר ערך וחשוב ביותר לשימוש בחיי היום יום של הפרקטיקה. לא אחת אני מוצא את עצמי אץ לכיוונו לבירור עניין זה או אחר.
הספר הוא לדעתי חובה בכל ספרייה צמחית, בטח בכזו המשמשת קלינאים. אנו מצויים בעידן בו חוסר אינפורמציה ושימוש בלתי מושכל בצמחי המרפא הם בעיניי אויבינו הגדולים ביותר.
על מנת שנוכל להתקבל כחברים מן המניין בקהילה הרפואית הממסדית (אם בכלל רצוננו בכך) או לפחות לעבוד לצידם ואיתם,
אנו חייבים לדעת לדבר בשפה משותפת, לדייק במינוני הצמחים ולנהוג בזהירות עפ"י הקריטריונים המקובלים.
כפי שכבר נאמר, בקרב אנשי הממסד הרפואי קיימים חששות ואי בהירויות בקשר לצמחי המרפא וספר מסוג זה הוא הצעד הראשון לביאור ולביעור חששות סרק, דיעות קדומות
ותיאוריות בלתי מבוססות המתפרסמות מעת לעת, לעתים תוך יצירת הד ציבורי שלילי נרחב. הייתי שמח לראות את הרשויות המתאימות מאמצות את המידע החשוב הכלול בספר.
