פתיחת תפריט נגישות
גישה מהירה לדף הבית

השמנת יתר - טיפול טבעי

עודכן בתאריך 31/03/2020
הערך הנוכחי נמצא כעת באיסוף מידע ועריכתו.
בינתיים איגדנו וסידרנו עבורכם את המחקרים העדכניים שיצאו בנושא. 
 

מחקרים בנושא השמנת יתר ורפואה טבעית:

תזונה ואורח חיים | צמחי מרפא | תוספי תזונה

 

תזונה ואורח חיים

כללי | השְׁפעת דיאטות שונות | צריכת רכיבים ספציפיים | תדירות ותכיפות ארוחות | חיידקי מעיים | סיכון לתחלואה נוספת | הריוֹן והַנקה | השמנת יתר בילדים | השפעות גנטיות ותורשה | השפעות פסיכולוגיות | מתח ולחץ | מחסור בשינה | פעילות גופנית

 

צמחי מרפא

כללי | תה ירוק | שוּש קירח

 

תוספי תזונה

כללי | פרוֹביוטיקה 

 

תזונה ואורח חיים

כללי | השְׁפעת דיאטות שונות | צריכת רכיבים ספציפיים | תדירות ותכיפות ארוחות | חיידקי מעיים | סיכון לתחלואה נוספת | הריוֹן והַנקה | השמנת יתר בילדים | השפעות גנטיות ותורשה | השפעות פסיכולוגיות | מתח ולחץ | מחסור בשינה | פעילות גופנית

 

כללי 

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה, (2019) בה נכללו 22 מחקרים התערבותיים, נמצא כי בקרב מבוגרים עם תחלואה כרונית, שימוש באפליקציות תזונה מהווה כלי יעיל לניהול ובקרה עצמית, אשר מסייע להשגת תוצאות חיובית, בדגש על ירידה במשקל. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30686742

סקירה ומטה-אנליזה (אוקטובר 2013) הכוללת 20 מחקרים אקראיים מבוקרים בוחנת את היעילות של אסטרטגיות שונות להמשך תהליך ההרזיה לאחר שלב ראשוני של דיאטה דלת אנרגיה.

מניתוח הנתונים עולה כי בהשוואה לקבוצת ביקורת, טיפול תרופתי הוביל לירידה של 3.5 ק"ג בממוצע, תחליפי ארוחה לירידה של 3.9 ק"ג ודיאטה עשירת חלבון לירידה של 1.5 ק"ג.

לא נמצא יתרון לפעילות גופנית ולתוספי תזונה על פני קבוצת הביקורת.

חשוב לציין כי קיימות עדויות מחקריות רבות התומכות בשמירה על אורח חיים בריא, הכולל תזונה בריאה ומאוזנת וביצוע פעילות גופנית, לצורך הרזיה ושמירה על משקל תקין ובריאות לאורך זמן.

כמו כן, לטיפול תרופתי עשויות להיות תופעות לוואי ולכן כיום תרופות רבות אינן מאושרות לשימוש.     

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24172297

בסקירה שיטתית (2019) הוערכו העדויות בנוגע לקשר בין גיל החשיפה למזון (מוצקים) בינקות לבין עודף משקל לאחר גיל ההתבגרות. בסקירה נכללו תשעה מחקרים, בהם סה"כ 33,329 משתתפים בגילאי 10-15 ובגילאי 32-42. מבין המחקרים, בשלושה מחקרים בלבד נמצא קשר בין גיל החשיפה למזון לבין עודף משקל, כאשר באופן כללי נמצא כי חשיפה מאוחרת הייתה קשורה במדדי גוף נמוכים יותר בקרב מבוגרים ובקרב מתבגרים.

עם זאת, ברוב המחקרים לא נמצאו קשרים מובהקים והחוקרים מציינים שקיים קושי לבחון את גיל החשיפה למזון, בשל העדר סטנדרטיזציה בהגדרת הגיל כמוקדם או כמאוחר, המוביל להטרוגניות גבוהה בין המחקרים. החוקרים מציעים להמשיך ולבחון את הקשר בין גיל החשיפה למזון לבין עודף משקל בהמשך החיים במחקרים נוספים, תוך התייחסות גם לסוג המזון ולאופן הצגתו לתינוק. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30768755

בסקירה (2018) מוצגות העדויות מ-28 מחקרים קליניים, העוסקים בהשפעה של אסטרטגיות שונות על הפחתת השתוקקות למזון (food cravings) וכתוצאה מכך על ירידה במשקל. החוקרים מסבירים כי על פי מודלים של התניה, השתוקקות למזון הינה תוצאה של הצמדה/חיבור בין הצריכה של מזון מסוים לבין גירוי חיצוני (כגון צפייה בטלוויזיה) או גירוי פנימי (כגון תחושת עצבות). 

מהסקירה עולה כי מספר אסטרטגיות עשויות לסייע בהפחתת ההשתוקקות למזון מסוים:

  • אסטרטגיות תזונתיות כגון הפחתת התדירות של המזונות על פני הפחתת הכמות הנצרכת או הגבלה קלורית.
  • מספר מחקרים מצביעים על כך שביצוע פעילות גופנית אינה מגבירה השתוקקות למזון ועשויה אף לתרום להפחתתה. 
  • טיפולים תרופתיים מסוימים, המיועדים לטיפול בשמנות כגון Phentermine, נמצאו יעילים להפחתת השתוקקות למזון.
  • מחקרים שונים מצאו כי סוגים שונים של ניתוחים בריאטריים היו מלווים בירידה בהשתוקקות למזון. 

החוקרים קוראים להמשיך ולבחון האם קיימים הבדלים בהשתוקקות למזון ובהשפעה של אסטרטגיות אלה בקרב קבוצות אוכלוסייה בעלות מאפיינים דמוגרפיים וסוציו-דמוגרפיים שונים. הם מסכמים כי השתוקקות למזון הינה היבט משמעותי בתופעת ההשמנה, בשילוב גורמים נוספים כגון גנטיקה והתנהגויות אכילה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30048258

מאמר מעניין (פברואר 2015) בו מוצג כיצד אימון ממוחשב מסייע בוויסות התנהגות האכילה ובכך עשוי לתרום לירידה במשקל. במסגרת המחקר, המשתתפים התאמנו בהימנעות מתגובה לתמונות של מזונות לא בריאים ועידוד התגובה למזונות בריאים.

נמצא כי גם אימון קצר תרם לצריכה נמוכה יותר של קלוריות מיד לאחר מכן בהשוואה לקבוצת ביקורת שעברה אימון דומה עם תמונות ניטרליות. החוקרים מסבירים כי השפעות האימון תלויות בהבדלים בין-אישיים ביכולת השליטה באכילה.

ממצאים אלה עשויים לתרום לפיתוח אסטרטגיות ללימוד אנשים כיצד לשלוט בהתנהגות האכילה שלהם, שכן אכילת יתר הינה הגורם העיקרי להשמנת יתר.

ניתן להתאמן און-ליין בלינק המצורף

http://foodtraining.exeter.ac.uk/

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25447023

בנייר עמדה עדכני מוצגות המלצות כוח המשימה האמריקאי לרפואה מונעת (USPSTF) בנוגע ליעילות של תכניות התערבות לטיפול בשמנות במטרה להפחית את שיעור התחלואה והתמותה הקשור בשמנות. החוקרים מסבירים כי בארה"ב שיעור השמנות הינו גבוה מאוד (35% מהגברים ו-40% מהנשים), כאשר אוכלוסייה זאת נמצאת בסיכון מוגבר לתחלואה (מחלת לב כלילית, סוכרת סוג 2, סוגים שונים של סרטן, אבנים בכיס המרה ונכות) ולתמותה. צוות החוקרים סקר את העדויות המחקריות בנוגע ליעילות של תכניות התערבות התנהגותיות או תרופתיות לירידה במשקל במסגרת של רפואה ראשונית. מהעדויות עולה כי תכניות התערבות התנהגותיות אינטנסיביות ורב-תחומיות בקרב מבוגרים עם שמנות הובילו לשיפור בעל משמעות קלינית במשקל הגוף (ירידה של לפחות 5% מהמשקל) ובסיכון לסוכרת סוג 2 והיו בעלות רמת סיכון נמוכה. רוב התכניות שנכללו בסקירה נמשכו בין שנה לשנתיים וכללו 12 מפגשים לפחות בשנה הראשונה. רוב התכניות עודדו לניטור עצמי של המשקל וסיפקו כלים לירידה או לשמירה על המשקל, כגון שימוש במד צעדים, שימוש במשקל למזון או סרטוני פעילות גופנית.

במאמר נוסף מוצגות העדויות המחקריות עליהן מבוססות המלצות כוח המשימה. בסקירה נכללו 122 מחקרים אקראיים מבוקרים, בהם 62,533 משתתפים, ושתי מחקרים תצפיתיים, בהם כ-210,000 משתתפים. נמצא כי בהשוואה לקבוצת הביקורת, המשתתפים בתכניות התערבות התנהגותיות ירדו יותר במשקל לאחר 12-18 חודשים (הפרש של 2.4 ק"ג בממוצע) עם עלייה מתונה יותר במשקל לאחר תקופת ההתערבות. בנוסף, בקרב משתתפים עם טרום-סוכרת, הסיכון להתפתחות סוכרת היה נמוך ב-33% בהשוואה לקבוצת הביקורת. המחקרים בהם נעשה שימוש בהתערבות תרופתית היו מועטים והצביעו על מגמה דומה של ירידה במשקל. עם זאת, במחקרים אלה נמצא שיעור גבוה יותר של השפעות שליליות, שהיו קשורות בשיעור גבוה יותר של פרישה מהמחקר. החוקרים מציינים כי אין מספיק עדויות לגבי ההשפעה ארוכת הטווח על המשקל או על מדדי בריאות אחרים וכן על ההשפעה בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה.

לסיכום, המלצת כוח המשימה הינה כי יש להפנות מבוגרים עם BMI של 30 ומעלה לתכנית התערבות התנהגותית אינטנסיבית ורב-תחומית במטרה להפחית את הסיכון לתחלואה ולתמותה על רקע שמנות. 

https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/2702878

https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/2702877

במחקר מקיף, (2018) הכולל נתונים שנאספו בחמישה מחקרי עוקבה, נבדק האם שמנות, ללא גורמי סיכון מטבוליים נוספים, קשורה בסיכון מוגבר לתמותה. במחקר נכללו הנתונים של כ-54,000 משתתפים, אחריהם נערך מעקב למשך כ-13 שנה בממוצע, כאשר בתקופת המעקב כ-9% מהמשתתפים נפטרו. המשתתפים סווגו כבעלי שמנות בלבד, כבעלי גורם סיכון מטבולי (רמות גלוקוז גבוהות, יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם), או כבעלי שילוב של שמנות וגורם סיכון מטבולי. החוקרים זיהו כי כ-6% מהמשתתפים סווגו כבעלי שמנות בלבד, ללא גורם סיכון מטבולי נוסף. משתתפים אלה לא היו בסיכון מוגבר לתמותה בהשוואה למשתתפים במשקל תקין. לעומת זאת, משתתפים עם סוכרת או יתר לחץ דם או יתר שומנים בדם היו בסיכון גבוה עד פי 2 לתמותה. יחד עם זאת, בניתוח הנתונים במודל סטטיסטי אחר (המקובל יותר וזה המתייחס לשמנות בלבד כגורם סיכון), שמנות הייתה קשורה באופן בלתי תלוי בסיכון גבוה ב-12% לתמותה, לאחר התאמה סטטיסטית לגורמי הסיכון המטבוליים. 

החוקרים מסכמים כי שמנות, שאינה מלווה בגורמי סיכון מטבוליים נוספים, אינה בהכרח קשורה בסיכון מוגבר לתמותה, אולם עלייה של אפילו גורם סיכון אחד הייתה קשורה בסיכון גבוה יותר לתמותה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29998631

מחקר מבוקר (מרץ 2016) בו נבדק מהי התרומה של שילוב שיטות לאכילה מודעת ולניהול מתחים כחלק מתכנית דיאטה ופעילות גופנית. במחקר השתתפו 194 מבוגרים עם השמנת יתר אשר מחציתם השתתפו באימון מיינדפולנס כחלק מתכנית דיאטה ואימון גופני שנמשכה 5.5 חודשים.

נמצא כי אלו שהשתתפו באימון מיינדפולנס ירדו יותר במשקל לאחר 12 ו-18 חודשים, אולם ההבדל בין הקבוצות לא היה מובהק סטטיסטית. כמו כן, בקבוצת המיינדפולנס נמצא שיפור מובהק ברמת הסוכר בצום וכן בפרופיל השומנים ביחס לקבוצת הביקורת, ללא הבדל בשאר המדדים המטבוליים.

החוקרים מסכמים כי אימון מיינדפולנס אומנם אינו בעל תרומה משמעותית לירידה במשקל אך עשוי להוביל לשיפור מטבולי ארוך טווח.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26955895

במחקר קליני מבוקר (לא אקראי) (2018) הוערכה היעילות הקלינית של מיינדפולנס כחלק מטיפול רב-תחומי בשמנות בשני מרכזים רפואיים ראשוניים בבריטניה. את המחקר השלימו 33 מטופלים, כאשר בנוסף לטיפול הסטנדרטי (מעקב רפואי ותזונתי כל כמה חודשים, טיפול פסיכולוגי בהתאם לצורך ואפשרות למפגשים קבוצתיים המיועדים לקבלת מידע וכן תמיכה חברתית ורגשית), כל מטופל השתתף בארבעה מפגשים קבוצתיים, בהם נלמדו אסטרטגיות מבוססות מיינדפולנס לשיפור התנהגויות האכילה. יעילות התכנית הוערכה על פי דיווח עצמי של התנהגויות האכילה ומשקל הגוף לפני ואחרי המפגשים. השינוי במשקל הושווה באופן רטרוספקטיבי לקבוצת ביקורת של 33 מטופלים, שקיבלו את הטיפול הסטנדרטי בלבד. 

המפגשים נערכו פעם בשבועיים לאורך 8 שבועות ונערך מעקב 6 חודשים מסיום המפגשים. נמצא כי 6 חודשים לאחר סיום המפגשים, המשתתפים דיווחו על שיפור מובהק בהתנהגויות האכילה, בדגש על שיפור באכילת מזון מהיר, ועל ירידה של כ-3 ק"ג בממוצע, לעומת ירידה של 0.2 ק"ג בקבוצת הביקורת. בנוסף, המשתתפים דיווחו על שיפור בהערכה העצמית ובביטחון בניהול המשקל. החוקרים מסכמים כי אסטרטגיות מבוססות מיינדפולנס עשויות לתרום לשיפור התנהגויות האכילה וכתוצאה מכך לירידה במשקל בקרב מטופלים הסובלים משמנות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30566609

מחקר מעניין (אוגוסט 2015) בו נבדק הקשר בין השימוש בפייסבוק לבין דפוסי אכילה שאינם מאוזנים בקרב סטודנטיות. מסקר אינטרנטי בו השתתפו 128 נשים צעירות עולה כי שימוש גבוה בפייסבוק היה קשור בשיעור נמוך יותר של דפוסי אכילה לא מאוזנים בעוד שהשוואת הופעה חיצונית ברשתות חברתיות וניהול שיחות און-ליין לגבי מדדי הגוף היו קשורים בשיעור גבוה יותר של דפוסי אכילה לא מאוזנים.

מחקר זה מצביע על כך שמעורבות עמוקה ברשתות חברתיות כרוכה הן ביתרונות והן בחסרונות בהקשר ליצירת דימוי גוף ולהתנהגויות אכילה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26206436

במחקר עוקבה גדול מבוסס אוכלוסייה, (2018) שנערך בבריטניה, נבדק הקשר בין BMI לבין הסיכון לתמותה. במחקר נכללו כל המשתתפים להם יש נתוני BMI החל מגיל 16, כאשר נתוני התמותה נאספו באמצעות הרשומות הלאומיות. מדגם המחקר המלא כלל 3,632,674 משתתפים, כאשר תוצאות הניתוח מבוססות רק על הנתונים של 1,969,648 משתתפים שמעולם לא עישנו, מהם דווח על 188,057 משתתפים שנפטרו. באופן כללי נמצא כי הקשר בין BMI והסיכון לתמותה היה בצורת J. להלן הממצאים העיקריים:

  • עבור משתתפים עם BMI נמוך מ-25, הסיכון לתמותה עבור כל עלייה של 5 יחידות ב-BMI היה נמוך ב-29% ואילו עבור משתתפים עם BMI גבוה מ-25 הסיכון לתמותה עבור כל עלייה של 5 יחידות ב-BMI היה גבוה ב-21%. 
  • קשר זה נמצא עבור כל קטגוריות הגורמים לתמותה, מלבד תאונות דרכים, אולם צורת הקשר הייתה שונה. 
  • הקשר עבור רוב גורמי התמותה, כולל סרטן, תחלואה קרדיווסקולרית ומחלות ריאה, היה בצורת J, כאשר הסיכון היה הנמוך ביותר עבור BMI בטווח של 21-25. 
  • בהקשר של תמותה מגורמים נפשיים והתנהגותיים, נוירולוגיים ותאונות (מלבד תאונות דרכים) נמצא קשר הפוך עבור BMI בטווח של 24-27, כאשר עבור BMI גבוה יותר לא נמצא קשר משמעותי. 
  • נמצא קשר הפוך בין BMI לתמותה כתוצאה מהתאבדות או מאלימות.
  • הקשר בין BMI ותמותה היה משמעותי יותר בגיל צעיר יותר, לעומת בגיל מבוגר. 
  • בהשוואה למשתתפים עם BMI בטווח הנורמה, תוחלת החיים החל מגיל 40 הייתה קצרה יותר עבור משתתפים עם שמנות (BMI מעל 30) ב-4.2 שנים עבור גברים ו-3.5 שנים עבור נשים, וכן עבור משתתפים עם תת-משקל (BMI מתחת ל-18.5) ב-4.3 שנים עבור גברים ו-4.5 שנים עבור נשים. 
  • מגמה דומה נמצאה גם בתוצאות הכוללות את המשתתפים שדיווחו על עישון. 

החוקרים מסכמים כי הקשר בין BMI ותמותה הינו בצורת J, כאשר עבור תמותה מגורמים נפשיים והתנהגותיים, נוירולוגיים ותאונות תת-משקל היה קשור בסיכון מוגבר לתמותה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30389323

במחקר עוקבה, (2018) בו נכללו 757 תינוקות, נמצא כי חשיפה לחומרי ניקוי ביתיים הייתה קשורה ב-BMI גבוה יותר בגיל 3, ככל הנראה כתוצאה מהשפעה מוקדמת על הרכב חיידקי המעי.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30224442

במחקר עוקבה (2018) נבדק הקשר בין שימוש באנטיביוטיקה ובתרופות סותרות חומצה עד גיל שנתיים לבין הסיכון לשמנות בגיל מבוגר יותר. במחקר נכללו הנתונים של 333,353 ילדים, שנולדו בין השנים 2006-2013, מהם 72% קיבלו מרשם לאנטיביוטיקה, 12% לתרופות ממשפחת חוסמי (H2 (H2RA ו-3% לתרופות ממשפחת מעכבי משאבות פרוטונים (PPI).

נמצא כי ילדים שקיבלו מרשם לאנטיביוטיקה היו בסיכון גבוה ב-26% לשמנות, כאשר קשר זה לא היה תלוי בסוג האנטיביוטיקה והיה חזק יותר עבור שימוש בסוגים שונים של אנטיביוטיקה. מגמה דומה נמצאה גם בקרב ילדים שקיבלו מרשם לתרופות סותרות חומצה, כאשר הקשר היה חזק יותר עבור כל מרשם נוסף של 30 יום. כמו כן, הסיכון לשמנות היה גבוה יותר בקרב ילדים עם מרשם למספר תרופות מקבוצות שונות. החוקרים מסכמים כי שימוש באנטיביוטיקה ותרופות סותרות חומצה עד גיל שנתיים היה קשור בסיכון מוגבר לשמנות בילדות, ככל הנראה כתוצאה גם משינויים בפלורת המעי על רקע שימוש ממושך בתרופות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30377188

במחקר אורך, (2018) בו נכללו 2,458 מבוגרים, אחריהם נערך מעקב של 3 שנים לאחר ניתוח בריאטרי זוהו 4 תתי-קבוצות של שמנות: סוכרת עם HDL נמוך, הפרעות אכילה, קבוצה מעורבת ושמנות חמורה, המופיעה בגיל צעיר. נמצא כי ניתוח בריאטרי עשוי להיות בעל התרומה המשמעותית ביותר במצבים של הפרעות אכילה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30421853

מחקר שנערך בחיות מעבדה (מאי 2016) עוסק באחד המנגנונים הביולוגיים הגורמים לאכילת יתר.

במחקר הנוכחי החוקרים מראים כי בעכברים שצרכו דיאטה עתירת קלוריות במשך 14 שבועות, הופסק תהליך ייצור ההורמון אורוגואנילין במעי הדק ולאחר מעבר לתזונה דלת קלוריות התחדש תהליך הייצור.

השפעה זאת על ייצור אורוגואנילין הייתה קשורה רק באכילת יתר והייתה בלתי תלויה בכך שהעכברים היו רזים או שמנים, זאת בשונה מהורמונים אחרים כגון אינסולין ולפטין שתהליך הייצור שלהם מוגבר כתוצאה מהשמנה.

בבדיקת תאי המעי הדק האחראים לייצור ההורמון, מצאו החוקרים כי עודף קלורי גורם לרמה גבוהה של עקה פיזיולוגית בתאים, הפוגעת בפעילות הרשתית האנדופלסמית (ER) שהינה בעלת תפקיד מרכזי בייצור חלבונים והורמונים שונים.

ההורמון אורוגואנילין מגביר תחושת שובע לאחר הארוחה ולכן צריכה קלורית עודפת וירידה ברמת אורוגואנילין גורמת לפגיעה בתחושת השובע ולאכילת יתר העלולה לגרום להשמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27214655

במחקר חתך, (2019) המבוסס על נתונים מהביו-בנק הבריטי של 9,652 משתתפים בני 55 בממוצע, נמצא כי מדדים שונים של שמנות - כולל BMI, יחס מותניים לירכיים ומסת השומן - היו קשורים בנפח מוח קטן יותר, כפי שנמדד בהדמיה מבנית של המוח (MRI).

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30626649

במעקב של כ-9 שנים (יולי 2015) אחר כ-170,000 מבוגרים עם השמנת יתר נמצא שרק 1 מבין 210 גברים ו-1 מבין 124 נשים עם BMI 30-35 יגיעו למשקל תקין.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26180980

מחקר חדשני (מרץ 2014) שבוצע בטכנולוגיה מתקדמת במעבדות באוניברסיטת תל אביב מציג את המנגנונים התאיים הקשורים בתהליך אגירת השומן בגוף

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24655518

מחקר מעניין בתחום בריאות הציבור (יולי 2013) בחן האם פרסום כמות הקלוריות המומלצת לצריכה סמוך למידע התזונתי המפורסם עפ"י חוק במסעדות מזון מהיר משפיעה על כמות המזון הנצרך.

החוקרים מסכמים כי המחקר אינו תומך בכך שפרסום ההמלצות התזונתיות הינו בעל ערך בהפחתת תרומת המזון המהיר למגפת ההשמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23865657

מחקר מבוקר (נובמבר 2015) המצביע על כך שספיגת הברזל בנשים הסובלות מהשמנה הינה שני-שליש בהשוואה לנשים במשקל תקין, כאשר התרומה של ויטמין C לספיגת ברזל הינה מחצית בהשוואה לנשים במשקל תקין

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26561622

ניתוח נתונים של מחקר העוקבה (2019) (Helsinki Businessmen Study (HBS, בוצע עבור גברים פינים (הומוגנים מבחינה חברתית וכלכלית), ילידי 1919 עד 1934, אשר היו במעקב מאז שנות השישים של המאה הקודמת. בבדיקת המוצא נמדדו רמות השומנים בדם, רמות סוכר בצום, לחץ דם והיקף מותניים. כמו כן, נעשה שימוש בשאלונים לצורך הגדרת מאפייני בריאות ואורח חיים. בעזרת נתונים מבדיקות אלו, נמצא כי על פי הגדרת עמותת הסוכרת הבינלאומית 93.4% מהנחקרים סובלים מהתסמונת המטבולית.

בגלל המספר הנמוך יחסית של גברים בהשמנת יתר בקבוצה מבוגרת זו, הקבוצות חולקו בסדר הבא:

  1. משקל תקין ובריא מבחינה מטבולית -(MHN - Metabolically Healthy Normal weigh).
  2. משקל תקין אך לא בריא מבחינה מטבולית (MUN - Metabolically Unhealthy Normal weight).
  3. עודף משקל תקין מבחינה מטבולית (MHO - Metabolically Healthy Overweight).
  4. עודף משקל לא תקין מבחינה מטבולית (MUO - Metabolically Unhealthy Overweight).

נמצא כי מבין הגברים שהשתתפו, 37%, 41%, 20% ו -2% היו MHN, MHO, MUO ו-MUN, בהתאמה בשנת 2000. ההבדלים ב- BMI בין קבוצות המצב המטבולי נותרו במהלך 21 שנה, אך הייתה ירידה משמעותית ב- BMI בתוך הקבוצות בקרב אלה ששרדו עד 2007.

להלן סיכום הממצאים: 

בקבוצת MHO בהשוואה לקבוצת הMHN:

  • לחץ דם היה גבוה יותר.
  • רמות טריגליצרידים ו-HDL היו נמוכות יותר.
  • היסטוריית עישון נפוצה יותר.
  • צריכת אלכוהול גבוהה יותר.

בקבוצת MUO היה ניתן לצפות ב:

  • התמותה הגבוהה ביותר (79.7%).
  • לחץ דם הגבוה ביותר בהשוואה לקבוצות (68.6%) (p<0.001).
  • סוכרת בקרב 28.3% מהמשתתפים בקבוצה לעומת 6.4% ו-8.7% בקבוצות MHO ו-MHNי(p<0.001).
  • סיכויים נמוכים יותר להגיע לגיל 90.

החוקרים מסכמים כי גברים בקבוצת MHO (עודף משקל תקין מטבולית) אמנם לא היו בסיכון גבוה יותר לתמותה מאשר גברים עם משקל תקין ובריא מטבולית, אך פגעו בסיכוייהם לחיים בריאים בגיל המאוחר.

עוד נמצא כי סיכוי השרידות תלוי בבריאות המטבולית בעוד שהסיכוי להזדקנות בריאה תלוי במשקל באמצע החיים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31256807

מחקר עוקבה גדול שנערך בשבדיה (דצמבר 2015) בחן את הקשר בין רמת הכושר האירובי בגיל ההתבגרות המאוחר לבין שיעור התמותה המוקדמת, ובדק האם כושר גופני גבוה מפצה על הסיכון של השמנת יתר.

במחקר בוצע מעקב אחר כ-1.3 מיליון גברים בגיל 18 בממוצע אשר התגייסו לצבא בין השנים 1969-1996.

נמצא כי בתקופת מעקב של כ-29 שנה, כ-44,000 מהמשתתפים נפטרו.

המשתתפים בעלי הכושר האירובי הגבוה ביותר (חמישון עליון) היו בסיכון נמוך יותר בכ-50% לתמותה בהשוואה לאלו בעלי הכושר הנמוך ביותר (חמישון תחתון), כאשר הקשר היה בולט במיוחד בהתייחס לתמותה כתוצאה משימוש מופרז באלכוהול או בסמים. בהתייחס למשקל, התרומה של כושר גבוה להפחתת הסיכון לתמותה הייתה נמוכה יותר בקרב משתתפים עם השמנת יתר בהשוואה לאלו עם משקל תקין.

עוד נמצא כי משתתפים במשקל תקין שלא היו בכושר היו בסיכון נמוך יותר בכ-30% בהשוואה למשתתפים עם השמנת יתר בכושר גבוה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26686843

במחקר מוצלב בו נכללו 46 משתתפים בריאים מדגימים החוקרים כי קיים פער של כ-12% בהוצאה האנרגטית בין ישיבה לבין עמידה, כך שעידוד לעמידה איננה אסטרטגיה מספיקה לטיפול בשמנות, אך עשויה לתרום למיתון השמנה ברמת האוכלוסייה.

https://insights.ovid.com/crossref?an=00005768-900000000-96753

במחקר שנערך בחיות מעבדה (דצמבר 2015) מראים החוקרים כי חשיפה לחומרים המצויים בפלסטיק (DEHP) מלווה בעלייה במשקל ומצביעים על המנגנונים המטבוליים המעורבים בכך

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26630026

מחקר מעבדה (מרץ 2016) בו נבדקה ההשפעה של BPS, כימיקל המשמש כתחליף לביספינול A, על יצירת תאי שומן. החוקרים חשפו קבוצות של תאים צעירים שעדיין לא עברו התמיינות (פרה-אדיפוציטים) לריכוזים שונים של BPS לתקופה של 14 יום. נמצא כי חשיפה מועטה וכן חשיפה גבוהה גרמו ליצירת תאי שומן, בעוד שההשפעה של חשיפה מתונה הייתה נמוכה יותר.

החוקרים מסכמים כי ל-BPA ול-BPS השפעה דומה על יצירת תאי שומן, ככל הנראה בשל שיבוש הפעילות ההורמונלית. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27003841

מחקר אקראי מבוקר (אפריל 2016) בו נבדקו הגורמים התורמים לכך שההשתתפות בתכנית למניעת השמנה תהיה יעילה יותר. במחקר השתתפו 250 צעירים בסיכון להשמנה, כלומר עם BMI 23-24.9 ועם עלייה של 2 ק"ג בשנה האחרונה, או עם BMI 25-31.9. המשתתפים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות: 

קבוצה אחת השתתפה בתכנית בריאות של 3 חודשים ולאחריה 6 חודשי מעקב. התכנית כללה 5 שיחות אימון עם דיאטן (טלפוני), הודעת טקסט שבועית מותאמת אישית המיועדת להגברת צריכת ירקות ופירות, הפחתת הצריכה של מזון מהיר ומשקאות ממתוקים וביצוע פעילות גופנית (סה"כ 8 הודעות) וכן אימייל שבועי וגישה לאפליקציית ולאתר התכנית. בתקופת המעקב המשתתפים קיבלו 2 שיחות טלפוניות, הודעת טקסט ואימייל חודשי וכן גישה לאפליקציית ולאתר התכנית.

קבוצת הביקורת קיבלה הנחיות תזונתיות כתובות, שיחת טלפון ו-4 הודעות טקסט במהלך 3 החודשים הראשונים. 

בסיום תקופת המעקב נמצא כי המשתתפים בקבוצת ההתערבות ירדו 3.5 ק"ג בממוצע לעומת ירידה של 0.9 ק"ג בממוצע בקבוצת הביקורת, כאשר בדומה לממצאים קודמים גברים ירדו במשקל יותר מאשר הנשים. 
עוד נמצא כי ההשתתפות בתכנית הבריאות הובילה לשינויים בהרגלי האכילה, בעיקר צריכה גבוהה יותר של ירקות וצריכה נמוכה יותר של משקאות ממותקים. החוקרים מסכמים כי כ-40% מהשינוי במשקל ניתן לייחס לשיפור בהתנהגויות אכילה אלה ולהגברת הפעילות הגופנית, בנוסף לגורמים נוספים שלא נכללו במודל המחקר. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27039178

מחקר אקראי מבוקר (אפריל 2016) אשר נועד לבחון מהם הגורמים המנבאים ירידה במשקל בקרב 111 מתבגרים בגילאי 10-17 עם עודף משקל או השמנת יתר ותנגודת לאינסולין.

המשתתפים חולקו אקראית לאחת משתי תכניות דיאטה שנמשכו 12 חודשים, עם מעקב של 12 חודשים נוספים: דיאטה אחת עתירת חלבון (40-45% מסך הקלוריות פחמימות, 30% שומן, 25-30% חלבון) ודיאטה אחת עתירת פחמימות (55-60% פחמימות, 30% שומן, 15% חלבון).

החוקרים בדקו את ההשפעה של כל אחת מהדיאטות על השינוי במשקל, בנוסף למידע לגבי פעילות גופנית, זמן מסך והיבטים פסיכולוגיים של התנהגויות אכילה. 85 מהמשתתפים השלימו את התכנית ורק 42 מהמשתתפים השלימו את תקופת המעקב. 

במחקר נמצא כי בקרב כלל המשתתפים חלה ירידה במשקל לאחר 12 חודשים, עם עלייה מסוימת בתום תקופת המעקב (24 חודשים). ירידה במשקל נצפתה כבר לאחר 3 חודשים מתחילת התוכנית ונמצא כי ירידה התחלתית זו היא הגורם המנבא ירידה גדולה יותר במשקל בטווח הארוך, כלומר גם לאחר שנתיים. 
ממצא זה עשוי לסייע בזיהוי משתתפים בתכניות הרזיה, אשר צריכים תמיכה משמעותית יותר, בעיקר אם לא יורדים במשקל בתחילת התוכנית. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27036113

מחקר עוקבה (מאי 2016) שנועד להעריך את הקשר בין שינויים במבנה הגוף במהלך החיים לבין הסיכון לתמותה. במחקר נכללו נתונים משני מחקרי עוקבה גדולים בהם השתתפו אנשי מקצוע מתחום הבריאות בארה"ב, כ-80,000 נשים וכ-36,000 גברים, עבורם יש נתוני מבנה גוף בגילאי 5, 10, 20, 30 ו-40, נתוני BMI בגיל 50 ומעקב של 15 שנה החל מגיל 60 אחר נתוני התמותה.

בהתאם לשינויים בהרכב הגוף במהלך החיים, החוקרים סיווגו את המשתתפים ל-5 קבוצות: רזה יציב, רזה עם עלייה מתונה, רזה עם עלייה ניכרת, בינוני יציב / עם עלייה, כבד יציב / עם עלייה.

באופן כללי מצאו החוקרים כי מבנה גוף כבד במהלך החיים, במיוחד עם עלייה באמצע החיים, קשור בסיכון מוגבר לתמותה ואילו שמירה על מבנה גוף רזה לאורך החיים קשורה בסיכון הנמוך ביותר לתמותה.

באופן ספציפי, בהשוואה למשתתפים עם מבנה גוף רזה, בקרב משתתפים שאינם מעשנים נמצא כי הסיכון לתמותה גבוה ב-64% עבור נשים וב-19% עבור גברים בקבוצת מבנה הגוף הכבד. משתתפים אלה נמצאים גם בסיכון מוגבר לתמותה ממחלות קרדיווסקולריות ומסרטן.

הקשר בין מבנה הגוף ותמותה היה משמעותי יותר בקרב לא-מעשנים בהשוואה למעשנים וכן בקרב חולי סוכרת סוג 2.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27146280

במחקר תצפיתי (2019) הוערך התוקף של מודל סטטיסטי לניבוי רמת ויטמין D בדם, בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות. החוקרים מסבירים כי שמנות מהווה גורם סיכון לחסר ויטמין D, כאשר הסינתזה הנעשית על גבי העור הינה מקור עיקרי לויטמין D, אולם אין מספיק נתונים לגבי השְפעת החשיפה לשמש בקרב אוכלוסייה עם שמנות. 

במחקר נכללו הנתונים ממחקר אקראי מבוקר, בו נבדקה ההשפעה של צריכת מוצרי חלב על הרכב הגוף. במסגרת המחקר המשתתפים מילאו יומנים לגבי החשיפה לשמש – יום, שעה, משך החשיפה והלבוש. בהתאם לנתוני מזג האוויר והקרינה, החוקרים חישבו את מידת החשיפה לשמש עבור כל משתתף. בנוסף, נכללו במודל מדדי העור (Skin Reflectance) של המשתתפים והצריכה של ויטמין D בתזונה. 

נמצא כי חשיפה רבה יותר לשמש הייתה קשורה ברמת ויטמין D בדם גבוהה יותר (r = 0.26; P ≤ 0.05) וכן במסת שומן נמוכה יותר, בפחות השמנה בטנית וב-BMI נמוך יותר. 

החוקרים מראים כי המודל הקיים, המבוסס על משך החשיפה לשמש, מוביל להערכת יתר של רמת ויטמין D בדם בקרב אוכלוסייה עם עודף משקל או שמנות. במודל החדש שפיתחו החוקרים נכללו גורמים נוספים בניבוי רמת ויטמין D, כולל חשיפה לשמש, שקיפות העור, מסת השומן, מסת הגוף הרזה והשומן הבטני. 

החוקרים מסכמים כי הוספת מדדים של השמנה משפרת באופן מובהק את יכולת הניבוי של המודל עבור אוכלוסייה עם עודף משקל או שמנות. 

https://doi.org/10.1093/cdn/nzz065

מחקר רב-לאומי ענק במסגרתו בוצעה מטה-אנליזה (יולי 2016) של 239 מחקרים פרוספקטיביים מ-4 יבשות להערכת הקשר בין השמנה לבין הסיכון לתמותה מוקדמת.

על מנת לצמצם את ההשפעה של גורמים אחרים, הגבילו החוקרים את הנתונים למשתתפים ללא היסטוריה של עישון וללא מחלות קיימות, אשר שרדו ב-5 שנות המעקב הראשונות.

מבין 10 מיליון המשתתפים, כ-4 מיליון משתתפים עמדו בקריטריונים אלה, מתוכם כ-380,000 משתתפים נפטרו בתקופת מעקב של כ-14 שנים.

נמצא כי שיעורי התמותה היו הנמוכים ביותר עבור משתתפים עם BMI בטווח 20-25. סיכון מוגבר לתמותה נמצא עבור משתתפים עם תת-משקל (הסיכון לתמותה היה גבוה בכ-13% עבור משתתפים עם BMI 18.5-20 וגבוה בכ-51% עבור BMI 15-18.5) והן עבור משתתפים עם עודף משקל (גבוה בכ-7% עבור BMI 25-27.5 וב-20% עבור BMI 27.5-30) והשמנת יתר (גבוה בכ-45% עבור BMI 30-35, 94% עבור BMI 35-40 וסיכון גבוה פי 3 עבור BMI 40-60). בקרב משתתפים עם BMI מעל 25, כל עלייה של 5 יחידות ב- BMI הייתה מלווה בסיכון מוגבר בכ30-40% לתמותה. קשר זה היה משמעותי יותר בקרב צעירים בהשוואה למבוגרים וכן בקרב גברים בהשוואה לנשים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27423262

מחקר חתך (יולי 2016) המבוסס על נתוני סקר הבריאות הלאומי האמריקאי נועד לבחון האם צריכה גבוהה יותר של מזונות מסובסדים קשורה בסיכון קרדיו-מטבולי גבוה יותר.

ניתוח הנתונים מבוסס על מדגם מהאוכלוסייה הכללית של 10,308 מבוגרים בגילאי 18-64. מתוך הדיווח של המשתתפים אודות הצריכה התזונתית במשך 24 שעות חישבו החוקרים ציון המתייחס למידת הצריכה של מזונות מסובסדים, ביחס לסך הצריכה הקלורית. 
הציון מבוסס על 7 קבוצות מזון מסובסדות עיקריות: תירס, סויה, חיטה, אורז, דורה, מוצרי חלב ובשר. הם חישבו ציון בין 0-1, כאשר 0 מבטא 0% מסך הקלוריות בתזונה שמקורן במזונות אלה ו-1 מבטא 100% מסך הקלוריות שמקורן במזונות אלה. באופן כללי נמצא כי כ-56% מסך הצריכה הקלורית מבוססת על מוצרי מזון מסובסדים. 
בהשוואה למשתתפים עם הציונים הנמוכים ביותר (רבעון תחתון), אלו עם הציונים הגבוהים ביותר (רבעון עליון) נטו במידה רבה יותר לסבול מהשמנה, רמות גבוהות יותר של CRP ושל כולסטרול ומהפרעה במשק הסוכר. לא נמצא קשר ללחץ הדם.

החוקרים מסכמים כי צריכה גבוהה יותר של מזונות מסובסדים קשורה בסיכון קרדיו-מטבולי מוגבר ומציעים כי התאמה טובה יותר בין המדיניות החקלאית והתזונתית עשויה לתרום לשיפור בריאות האוכלוסייה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27379488

בהתבסס על נתונים של 9,528 משתתפים בסקר הבריאות הלאומי האמריקאי (יולי 2016) עולה כי קיים קשר בין BMI לבין צריכת נוזלים מספקת, כך שככל שהמשתתפים היו שמנים יותר כך עלתה הסבירות לצריכת נוזלים לא מספקת. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27401419

במחקר מתחום הפסיכולוגיה (2016) נמצא כי דיאטה עשויה להיות יעילה יותר אם היא מבוססת על אסטרטגיה של צריכת מזונות אהובים בריאים במקום אסטרטגיה של הימנעות ממזונות מזיקים. עוד נמצא כי אנשים שבוחרים באסטרטגיה של הימנעות מאופיינים בשליטה עצמית נמוכה ולכן הדיאטה נוטה יותר להיכשל. 

http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1002/mar.20901/abstract

סקירה (פברואר 2016) העוסקת בתפקיד של ההורמון אדיפונקטין בהתפתחות מחלות קרדיו-מטבוליות ובאופן בו ניתן להשפיע על ריכוזו בדם באמצעות התערבויות תזונתיות.

אדיפונקטין הינו הורמון המופרש באופן בלעדי על ידי תאי השומן (אדיפוציטים), אשר משפיע באמצעות הפעלת 3 קולטנים. רמות נמוכות שלו קשורות בעלייה בשומן הבטני ובהתפתחות הפרעות מטבוליות.

מחקרים שונים מצביעים על כך שריכוזי אדיפונקטין נמוכים קשורים בהשמנה בטנית ובהתפתחות של סוכרת סוג 2, מחלת לב כלילית, יתר לחץ דם והיפרטרופיה של חדר שמאל בלב, ולעומת זאת ריכוזי אדיפונקטין גבוהים קשורים בירידה בסיכון למחלת לב כלילית ובשיפור התמיינות תאי השומן ופעילות כלי הדם.

מכאן, ניכר כי לאדיפונקטין תפקיד חשוב בצמצום הפרעות הקשורות בהשמנה וכי הוא עשוי לתרום למניעה ולטיפול במחלות קרדיווסקולריות.

מחקרים תזונתיים מצאו כי הגבלה קלורית, צריכת אלכוהול מתונה והקפדה על תזונה ים-תיכונית וכן צריכה של אומגה 3 עשויים להעלות את ריכוז האדיפונקטין.

במחקרים עדכניים נמצא כי נטילת תוסף שום מיושן וכן צריכת פיסטוקים היו יעילים להעלאת ריכוז אדיפונקטין בקרב משתתפים עם התסמונת המטבולית. החוקרים מסכמים כי נדרשים מחקרים נוספים על מנת להעריך כיצד ניתן לשפר את ריכוז אדיפונקטין באמצעות התערבויות תזונתיות כחלק מאסטרטגיית המניעה והטיפול במחלות קרדיווסקולריות.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26764331
מחקר המבוסס על נתונים משני מחקרים אקראיים מבוקרים (אוגוסט 2016), עוסק בהורמון אדרופין ומציע כיצד צריכת פחמימות גורמת להשמנה. מטרתו של המחקר היא להעריך את ההשפעה של ירידה במשקל ושיפור הרגישות לאינסולין על ריכוזי ההורמון אדרופין (באנגלית: adropin ) בדם ואת הקשר בין ריכוז האדרופין בדם לבין הצריכה של רכיבי התזונה העיקריים.

בנוסף מציגים החוקרים נתונים ממטה-אנליזה להערכת ערכי הנורמה של אדרופין בצום. החוקרים מציינים כי במחקרים פרה-קליניים אדרופין נמצא קשור לוויסות המטבוליזם של שומנים ולהפרעות מטבוליות, אולם נדרשים מחקרים נוספים על מנת להבהיר את השפּעת האדרופין על התפקוד המטבולי בבני אדם.

מהממצאים עולה כי ירידה במשקל אינה קשורה באופן ישיר בריכוז האדרופין, אולם בקרב משתתפים עם רמות אדרופין גבוהות, ירידה במשקל הייתה מלווה בירידה בריכוז האדרופין.

עוד נמצא כי משתתפים עם רמות אדרופין נמוכות היו בעלי נטייה גבוהה יותר לצריכת פחמימות וכן לרמות שומנים גבוהות בדם. כלומר, לדפוס התזונה עשויה להיות השפעה על רמת האדרופין כאשר תזונה עתירת פחמימות קשורה בריכוז אדרופין נמוך יותר וכתוצאה מכך עלולה לגרום להפרעה במטבוליזם של שומנים. מהנתונים עולה כי ריכוז האדרופין השכיח בדם הינו עד 5 ננוגרם/מ"ל (ממוצע 3.30, חציון 2.73 ננוגרם/מ"ל). 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27460714

מחקר (ינואר 2016) אשר מראה כי לסוג השומן יש השפעה על הפעילות ההורמונלית במוח. המחקר, שנערך בחיות מעבדה, נועד לבחון את ההשערה לפיה ההשפעה המיטיבה של חומצות שומן רב בלתי רוויות על השמנה והתנהגויות האכילה תלויה בפעילות ההורמונלית בהיפותלמוס.

בסדרת ניסויים הם מראים כי תזונה עתירת שומן רווי פוגעת בוויסות התנהגויות האכילה ואילו החלפת השומן הרווי בשומן רב בלתי רווי, כגון שמן דגים, תורמת לשמירה על אכילה מאוזנת. כלומר, לסוג השומן בתזונה השפעה על הסיכון להשמנה ועל התפתחות הפרעות מטבוליות. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27375435

מחקר פרוספקטיבי (יוני 2016) בו נבדק הקשר בין השונות בצריכת הקלוריות בארוחות לבין גורמי סיכון קרדיו-מטבוליים 10 ו-17 שנה מאוחר יותר.

כחלק ממחקר חתך גדול, הכולל משתתפים אשר נולדו בבריטניה בשנת 1946, נאספו נתונים אודות התזונה באמצעות יומני אכילה של 5 ימים, אשר נאספו במסגרת סקר בריאות ממשתתפים בגיל 36 (1,416 משתתפים), בגיל 43 (1,505 משתתפים) ובגיל 53 (1,381 משתתפים).

על פי נתוני התזונה החוקרים חישבו לכל משתתף ציון המבטא את השונות בצריכת הקלוריות בכל ארוחה, כאשר נמצא שציון זה השתנה באופן מובהק עם הזמן. משתתפים אשר בגיל 36 נטו לשונות גדולה יותר בצריכת הקלוריות בארוחת הצהריים היו בסיכון גבוה יותר לתסמונת המטבולית (סיכון גבוה בכ-42%), להיקף מותניים גדול יותר (58%) ולרמות טריגליצרידים גבוהות יותר (33%) - 17 שנים לאחר מכן. משתתפים אשר בגיל 43 נטו לשונות גדולה יותר בצריכת הקלוריות בארוחת הבוקר היו בסיכון גבוה יותר לתסמונת המטבולית (53%), ל-BMI גבוה יותר (66%), להיקף מותניים גדול יותר (53%) וללחץ דם דיאסטולי גבוה יותר (42%) - 10 שנים לאחר מכן.

החוקרים מסכמים כי שונות גדולה יותר בצריכת הקלוריות בארוחות, במיוחד בארוחת הבוקר והצהריים קשורה בסיכון גבוה יותר לגורמי סיכון קרדיו-מטבוליים בהמשך החיים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26548599

 

במחקר עוקבה העריכו האם הקפדה על אורח חיים בריא בגיל מבוגר תורמת לצמצום פרק הזמן עם מגבלה תפקודית בסוף החיים.

במחקר נכללו 5,248 קשישים מעל גיל 65, שהיו מסוגלים לאשר את השתתפותם במחקר ולא היו תלויים בכיסא גלגלים בתחילת המחקר (שנת 1998) וביצעו אחריהם מעקב עד לשנת 2015.

החוקרים בדקו מספר גדול של גורמי אורח חיים בתחילת המחקר, כולל עישון, צריכת אלכוהול, פעילות גופנית, תזונה, BMI, קשרים חברתיים ותמיכה חברתית. לאורך כל תקופת המעקב החוקרים העריכו את היכולת לבצע תפקודים יומיומיים והעריכו את התרומה של אורח החיים באמצעות היחס %YAL/YoL, שהינו היחס בין שנות החיים ללא מגבלה תפקודית (Years of able life - YAL) לבין סך שנות החיים (Years of life - YoL).

נמצא כי ממוצע שנות החיים עם מגבלה תפקודית היה 4.5 לנשים ו-2.9 לגברים. החוקרים מראים כי הגורמים שהיו קשורים ביחס %YAL/YoL נמוך יותר היו שמנות וציונים נמוכים במדד לאכילה בריאה ואילו הליכה רבה יותר הייתה קשורה ביחס גבוה יותר.

החוקרים הסיקו כי באמצעות שמירה על אורח חיים בריא ניתן לצמצם את שנות החיים עם מגבלה תפקודית. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27603679

 

מחקר קליני מבוקר (אוקטובר 2016) שנועד לבדוק מהי ההשפעה של החלפת משקאות דיאט במים על הירידה במשקל בקרב נשים עם סוכרת סוג 2.

במחקר השתתפו 81 חולות סוכרת סוג 2 עם עודף משקל או שמנות (obesity) אשר צורכות משקאות דיאט כחלק מהתפריט הקבוע. כמחצית מהמשתתפות התבקשו להחליף את משקאות הדיאט במים והמחצית השנייה התבקשה להמשיך ולצרוך משקאות דיאט 5 פעמים בשבוע לאחר ארוחת הצהריים למשך כל תקופת ההשתתפות בתכנית ההרזיה בת 24 השבועות.

בקבוצת הנשים שהחליפו את משקאות הדיאט במים נמצאה ירידה גדולה יותר במשקל (ירידה של 6.40 לעומת 5.25 ק"ג, p=0.006), וכן ב-BMI, ברמת הסוכר בצום ולאחר הארוחה וברמות האינסולין. לא נמצאה השפעה להחלפת משקאות דיאט על היקף המותניים, פרופיל השומנים ורמת ההמוגלובין המסוכרר. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27748014

מחקר כפול סמיות מוצלב (אוקטובר 2016) בו נבדקה ההשפעה של תזונה עשירה בדגנים מלאים, בהשוואה לדגנים מעובדים, על הרכב הגוף, לחץ הדם וגורמי סיכון קרדיווסקולריים נוספים הקשורים בהשמנה.

במחקר השתתפו 40 מבוגרים עד גיל 50 עם עודף משקל או שמנות ללא מחלה קרדיווסקולרית ידועה. כל המשתתפים צרכו שתי דיאטות: דיאטה עשירה בדגנים מלאים ודיאטת בקרה אשר כללה דגנים מעובדים ובעלת הרכב דומה של מאקרו-נוטריאנטים. כל דיאטה נצרכה למשך 8 שבועות עם 10 שבועות הפרדה ביניהן.

נמצא כי לאחר דיאטה עשירה בדגנים מלאים חלה ירידה של 5.8 מ"מ כספית בלחץ הדם הדיאסטולי, בהשוואה לירידה של 1.6 מ"מ כספית בדיאטת הבקרה (p=0.05). הירידה בלחץ הדם הדיאסטולי הייתה קשורה באופן מובהק בריכוז האדיפונקטין בדם (r=0.35, p=0.04), כך שצריכה של דגנים מלאים הייתה מלווה בירידה נמוכה יותר ברמת האדיפונקטין בהשוואה לדיאטת הבקרה.

בשתי הדיאטות נצפתה ירידה במשקל, במסת השומן, בלחץ הדם הסיסטולי, ברמת הכולסטרול הכללי וה-LDL, ללא הבדל מובהק בין הדיאטות. מכאן, תזונה עשירה בדגנים מלאים עשויה לתרום להורדת לחץ הדם והפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27798329

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים קליניים מבוקרים (נובמבר 2016) הוערכה ההשפעה של חוסר שינה על צריכת הקלוריות ועל ההוצאה האנרגטית.

בסקירה נכללו 17 מחקרים בהם 496 משתתפים סה"כ, כאשר 11 מהמחקרים בהם 172 משתתפים סה"כ נכללו במטה-אנליזה. המשתתפים בקבוצת ההתערבות הוגבלו לשינה של 3.5-5.5 שעות בלילה, לעומת המשתתפים בקבוצת הביקורת שלא הוגבלו וישנו 7-12 שעות בלילה. 
נמצא כי הגבלת השינה, בהשוואה לקבוצת ביקורת, הייתה מלווה בעלייה ממוצעת של 385 קק"ל בצריכת הקלוריות ב-24 השעות שלאחר מכן (P<0.00001), ללא שינוי בהוצאה האנרגטית או בקצב חילוף החומרים במנוחה (RMR). העלייה בצריכת הקלוריות לוותה בצריכה גבוהה יותר של שומן ובצריכה נמוכה יותר של חלבון, ללא שינוי בצריכת הפחמימות.

על בסיס ממצאים אלה, ניכר כי חוסר שינה עלול בטווח הארוך להוביל לעלייה במשקל בשל מאזן אנרגיה חיובי.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27804960

סקירה (אוקטובר 2016) המציגה את העדויות בנוגע לתרומה של תוספי תזונה ותוספים צמחיים לירידה במשקל, תוך התייחסות לרכיבים הפעילים ולמנגנוני הפעולה הכוללים הגברת ההוצאה האנרגטית, דיכוי התיאבון, עיכוב האנזים ליפאז, ויסות התמיינות תאי שומן וויסות תהליכי המטבוליזם של שומן
הרכיבים הטבעיים שנמצאו כבעלי השפעה מיטיבה על הירידה במשקל במחקרים שנערכו בקרב עכברים כוללים: זן של פרי הדר Citrus depressa, אוכמניות (Vaccinium ashei) ותות עץ (Morus australis), פולי סויה, פולי קפה, תה ירוק (Camellia sinensis), עלי לוטוס (Nelumbo nucifera) עם טאורין, ג'ינג'ר (Zingiber officinale), זן של עץ שיטה Acacia mollissima, פלפל צ'ילי (Capsicum annuum), קופטיס (Coptis chinensis), כורכום (Curcuma longa) ועלי תות לבן (Morus alba). 

בהמשך מציגים החוקרים את העדויות שעולות הן ממחקרים פרה-קליניים והם ממחקרים אפידמיולוגיים וקליניים בנוגע לרכיבים תזונתיים שונים שהינם בעלי השפעה נוגדת-השמנה, כולל מגוון רחב של פיטוכימיקלים, חומצות שומן רב בלתי רוויות, סיבים תזונתיים, סוגים שונים של חלבון, מזונות עשירים בסידן ופרוביוטיקה.

החוקרים מסכמים כי השימוש ברכיבים טבעיים עשוי לתמוך בתהליך הירידה במשקל, כאשר ייתכן ורכיבים מסוימים פועלים באופן סינרגיסטי ומגבירים את ההשפעה נוגדת ההשמנה תוך סיכון נמוך להשפעות שליליות. השימוש ברכיבים טבעיים עשוי לספק יתרונות נוספים כמו שיפור רמות הסוכר והשומן. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27727194

ממחקר (ינואר 2017) שנערך בקרב עכברים עולה כי צריכה קבועה של תזונה מערבית, הכוללת רמה גבוהה של שומנים וסוכרים, מגבירה אכילת יתר והשמנה בשל עלייה בפעילות המערכת האנדוקנבינואידית הפריפריאלית - מערכת בעלת תפקיד מרכזי בשליטה על צריכת המזון ומאזן האנרגיה בגוף. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28065722

במחקר אקראי מבוקר (ינואר 2017) נחקרה ההשערה לפיה ביצוע פעילות גופנית מפחית את הירידה במסת הגוף הרזה (מסת הגוף ללא רקמת שומן), חוזק השריר, צפיפות העצם והיכולת האירובית המלווה ירידה במשקל כתוצאה מדיאטה עם הגבלה קלורית.

במחקר השתתפו 52 מבוגרים בני 45-65 בעלי עודף משקל, המאופיינים בפעילות יושבנית, אשר חולקו אקראית ל-3 קבוצות המחקר: הגבלה קלורית בלבד (הפחתה של 20% מהצריכה הקלורית), פעילות גופנית בלבד (כ-7.5 שעות בשבוע בממוצע) או הגבלה קלורית (הפחתה של 10% מהצריכה הקלורית) יחד עם פעילות גופנית (כ-4.5 שעות בשבוע בממוצע).

לאחר כ-16.8 שבועות בממוצע, בכל הקבוצות נצפתה ירידה של כ-7% במשקל הגוף. בקבוצת ההגבלה הקלורית בלבד חלה ירידה במסת הגוף הרזה (2% בכל הגוף ו-4% ברגליים), כאשר הירידה במסת הגוף הרזה הייתה פחותה בקבוצת ההגבלה הקלורית יחד עם פעילות גופנית (1% ו-2%, בהתאמה) ובקבוצת הפעילות הגופנית בלבד לא חלה כלל ירידה במסת הגוף הרזה. כמו כן, בקבוצת ההגבלה הקלורית בלבד היכולת האירובית ירדה ב-6% לעומת עלייה של 15% בקבוצת הפעילות הגופנית בלבד, כאשר בקבוצת ההגבלה הקלורית יחד עם פעילות גופנית לא חל שינוי ביכולת האירובית. בכל הקבוצות לא נמצאו שינויים מובהקים בחוזק השריר או בצפיפות העצם.

החוקרים מסכמים כי לביצוע פעילות גופנית במהלך דיאטת הרזיה חשיבות לשמירה על מסת הגוף הרזה ועל היכולת האירובית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27580151

במחקר אקראי מבוקר (מרץ 2017) נבדקה ההשפעה של תזונה בהתאם להנחיות התזונתיות על משקל הגוף ועל גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים.

במחקר נכללו 919 משתתפים (מתוכם 710 נשים) עם עודף משקל (ממוצע BMI 32.4) ועם לחץ דם שלא עולה על 145/95 (כן נכללו כאלה שלקחו תרופות להורדת לחץ דם והיו יציבים לפחות חודש לפני תחילת המחקר). הנחקרים הוקצו אקראית לקבוצת ביקורת, שקיבלה את המדריך הקנדי למזונות בריאים, או לאחת מ-3 תכניות התערבות: 
1. קבלת הדרכה תזונתית בהתאם לעקרונות של דיאטת DASH (המיועדת להורדת לחץ הדם) ושל דיאטת פורטפוליו (המיועדת להורדת כולסטרול).
2. קבלת מצרכי מזון התואמים לעקרונות תזונתיים אלה. 
3. קבלת מזונות התואמים לעקרונות תזונתיים אלה יחד עם הדרכה תזונתית.
בסיום 6 חודשים נמצא כי חלה ירידה קטנה במשקל הגוף (0.8-1.2 ק"ג), בהיקף המותניים (1.1-1.9 ס"מ) ובלחץ הדם העורקי הממוצע (עד 1.1 מ"מ כספית), אולם לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות. בנוסף, לאחר תקופת מעקב של 12 חודשים נוספים נמצא שיפור קטן אך מובהק סטטיסטית במדד פרמינגהם להערכת הסיכון למחלת לב כלילית (0.19-0.42%). 
החוקרים מסכמים כי ההיענות לתכנית הייתה גבוהה יותר בקרב משתתפים שקיבלו את המזונות (לעומת קבלת הדרכה), אולם הייתה לכך רק תרומה קטנה להגברת הצריכה של המזונות המומלצים. להקפדה על דפוס תזונה בהתאם להנחיות התזונתיות תרומה קטנה להפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי ונדרשות אסטרטגיות נוספות על מנת למקסם את ההשפעה המיטיבה של התזונה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28254171

במחקר תצפיתי (פברואר 2017) נבדק האם דפוס התזונה משפיע על הקשר בין משקל הגוף לבין כאב. במחקר נכללו 88 מבוגרים בריאים בגילאי 20-78. החוקרים העריכו את הסביבה הביתית, התנהגויות האכילה ומדדי בריאות והשמנה במהלך ביקור בית של 3 שעות, והמשתתפים התבקשו לדווח על צריכת המזון ב-24 השעות האחרונות ולדרג מדדים של כאב ומצוקה פסיכולוגית. איכות התזונה דורגה על פי המדד לאכילה בריאה (Healthy Eating Index-2010). 
נמצא כי רמת כאב גבוהה יותר הייתה קשורה באופן מובהק ב-BMI גבוה יותר, במצוקה פסיכולוגית גבוהה יותר וכן בגיל מבוגר יותר ורמת השכלה נמוכה יותר. מעבר לכך, נמצא כי הקשר בין ה-BMI לבין רמת הכאב היה תלוי באיכות התזונה. באופן כללי מסכמים החוקרים כי צריכת מזונות בעלי השפעה אנטי-דלקתית הינה משמעותית בהתייחס לקשר בין רמת השומן לבין רמת הכאב.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28092647

במחקר אורך (ינואר 2017) נבדקה ההשפעה ארוכת הטווח של השתתפות בתכנית לשיפור אורח החיים על מדדי סיכון קרדיווסקולריים.

במחקר נכללו 129 מטופלים עם שמנות וסוכרת, אשר השתתפו בתכנית Why WAIT - תכנית התערבות אינטנסיבית בת 12 שבועות, המיועדת לירידה במשקל ולניהול מחלת הסוכרת
שנה לאחר התכנית, החוקרים סיווגו את המשתתפים לשתי קבוצות: קבוצה A כללה משתתפים שלא הצליחו לשמור על ירידה של מעל 7% מהמשקל וקבוצה B כללה משתתפים שכן הצליחו לשמור על ירידה של מעל 7% מהמשקל. החוקרים המשיכו לעקוב אחר המשתתפים לתקופה של חמש שנים סך הכול. 

נמצא כי בסיום התכנית כלל המשתתפים ירדו כ-9.7% ממשקלם בממוצע, ושמרו על ירידה של 6.4% לאחר 5 שנים – 3.5% בקבוצה A ו-9% בקבוצה B. בהתייחס לרמת ההמוגלובין המסוכרר HbA1c, בקבוצה A חלה ירידה מ-7.5% ל-6.7% בסיום התכנית עם עלייה ל-7.7% לאחר שנה ו-8% לאחר 5 שנים. בקבוצה B חלה ירידה מ-7.4% ל-6.4% בסיום התכנית ועלייה ל-6.8% לאחר שנה ו-7.3% לאחר 5 שנים. למרות העלייה במשקל, בקבוצה A נשמר השיפור ברמת ה-LDL וה-HDL לאורך 5 שנים (ירידה ב-LDL מ-97 ל-87 מ"ג/דצ"ל ועלייה ב-HDL מ-45 ל-52 מ"ג/דצ"ל), עם החמרה ברמת הטריגליצרידים וללא שינוי בלחץ הדם. לעומת זאת, בקבוצה B השיפור בפרופיל השומנים הכולל נשמר במשך 5 שנים ולחץ הדם היה נמוך יותר באופן מובהק ב-18 החודשים הראשונים.

החוקרים מסכמים כי ניתן לשמור על ירידה במשקל לתקופה של 5 שנים, המלווה בשיפור מדדי הסיכון הקרדיווסקולריים, כאשר גורם מנבא עיקרי הוא מידת הירידה במשקל בשנה הראשונה לאחר ההתערבות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28090332

במחקר קליני (ספטמבר 2017), בו נכללו 183 משתתפים שהשלימו תכנית בת שנה לירידה במשקל, נמצא כי שונות גדולה במשקל בתחילת התהליך, לעומת עקביות במשקל, ניבאה ירידה פחותה במשקל לאחר שנה ולאחר שנתיים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28845608

בניתוח כולל של נתונים (יולי 2017), שנאספו בין השנים 1980-2015 מ-68 מיליון איש מ-195 מדינות, מראים החוקרים כי בתקופה זו שיעורי השמנות עלו ואף הוכפלו ביותר מ-70 מדינות, כאשר העלייה בשיעורי השמנות גבוהה במיוחד בקרב ילדים. עוד נמצא כי שמנות קשורה בסיכון מוגבר לתמותה, במיוחד כתוצאה מגורמים קרדיווסקולריים.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28604169

בדוח (2017) מטעם המרכז האמריקאי לבקרת מחלות (CDC) מדווח כי באופן כללי שיעור מקרי הסרטן הקשורים בשמנות (מלבד סרטן קולורקטלי) נמצא במגמת עלייה מאז שנת 2005, זאת למרות הירידה הכללית בשיעור מקרי הסרטן
https://www.cdc.gov/mmwr/volumes/66/wr/mm6639e1.htm?s_cid=mm6639e1_e

במחקר אקראי מבוקר (נובמבר 2017) נבדקה התגובה המולקולרית של רקמת השומן הבטנית לצריכה קבועה של ארוחת בוקר, בהשוואה לצום עד השעה 12:00 בצהריים, בקרב משתתפים עם שמנות לעומת משתתפים במשקל תקין. המחקר פורץ דרכו בהיותו קליני ורנדומלי, ונבנה על בסיס נתונים תצפיתיים שהדגימו כי אנשים שצורכים ארוחת בוקר – רזים יותר. 
במחקר הנוכחי נכללו 49 מבוגרים בגילאי 21-60, 29 מהם במשקל תקין ו-20 עם שמנות. על בסיס קריטריון המשקל – כל קבוצה חולקה אקראית לשתי קבוצות, הקבוצה הראשונה התבקשה לצרוך לפחות 700 קלוריות עד השעה 11:00 ולפחות מחצית מהן בשעתיים הראשונות לאחר הקימה (לא היתה הנחיה מיוחדת לגבי סוג המזון, אך בדרך כלל זו היה ארוחה עתירת פחמימות, כדוגמת קורנפלקס), והקבוצה השנייה התבקשה להמשיך את צום הלילה עד השעה 12:00. מכל המשתתפים נלקחה ביופסיה מרקמת השומן הבטנית התת-עורית בתחילת המחקר ולאחר 6 שבועות להערכת התגובה המולקולרית של תא השומן. 
החוקרים בדקו ביטוי וויסות גנטי, ולהלן הממצאים: 

  • אצל אנשים עם משקל תקין, הגנים המעורבים במטבוליזם של שומן ("שריפת שומנים") הגבירו פעילותם בעקבות דילוג על ארוחת הבוקר (לא נבדק האם הם שרפו יותר שומנים בפועל, רק בדקו את הביטוי הגנטי המעורב בכך). אצל האנשים הסובלים משמנות – לא נמצאו ממצאים דומים ונראה כי הם הגיבו באותו אופן לשתי ההתערבויות. 
  • בחשיפת תאי השומן לאינסולין, אשר בתנאים נורמלים מעודד את התאים הללו לצרוך גלוקוז מהדם, נמצא כי אצל אנשים במשקל תקין ארוחת הבוקר הגבירה את הרגישות לאינסולין, כלומר את היכולת של התאים לצרוך גלוקוז (להפחית רמתו מזרם הדם) . אצל אנשים הסובלים משמנות, היתה לתאי השומן עמידות גבוהה יותר לאינסולין ולכן, יכולת נמוכה יותר לצרוך גלוקוז. 
  • באופן כללי, אנשים שצורכים ארוחת בוקר באופן קבוע נוטים להיות פעילים יותר גופנית אבל גם אוכלים יותר. ההשפעה של זה על הירידה במשקל – אינה ברורה, אבל פרמטרים מגוונים של בריאות השתפרו כתוצאה מאכילת הבוקר. 

המסקנות האופרטיביות העולות ממחקר זה הן: 
אדם, ללא קשר למשקלו, שיאכל ארוחת בוקר – יהיה כנראה פעיל יותר גופנית באותו יום ואם הוא במשקל תקין יהנה גם מהגברת הרגישות לאינסולין. 
אדם שלא אוהב לאכול ארוחת בוקר - שיקח בחשבון שיהיה פחות פעיל גופנית (אם כי הוא כמובן יכול לסתור השפעה זו באופן מודע על ידי הגברת הפעילות במכוון), כאשר אם הוא במשקל תקין, הוא עשוי להינות מיתרונות של מטבוליזם שומנים גבוה יותר.
המסקנות הספציפיות עבור אנשים הסובלים משמנות אינן ברורות מספיק. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29193093

במחקר, המבוסס על נתונים תצפיתיים (ינואר 2018), בוחנים החוקרים את דפוסי ה-BMI של מבוגרים ביחס לדפוסי ה-BMI שלהם בגיל הילדות. באמצעות מודלים סטטיסטיים, החוקרים בחנו את השינוי בדפוס ה-BMI של 2,717 מבוגרים, להם יש 8 מדידות BMI מגיל הילדות (3 עד 18) ועד גיל הבגרות (34 עד 49).

נמצא כי בהשוואה למבוגרים שבאופן עקבי היו עם BMI גבוה, צעירים עם BMI גבוה שהפכו למבוגרים ללא שמנות, היו בעלי BMI נמוך יותר בגיל 6 ודפוסי השינוי ב-BMI מגיל הילדות היו איטיים יותר. כמו כן, רמות ה-BMI שלהם התייצבו - בגיל 16 בקרב בנות ובגיל 21 בקרב בנים - לעומת גילאי 25 ו-27, בהתאמה, בקרב משתתפים עם BMI גבוה באופן עקבי. בהשוואה למשתתפים ללא שמנות שהיו במשקל תקין בגיל הילדות, בקרב משתתפים עם שמנות דפוסי שינוי ה-BMI היו גבוהים יותר החל מגיל 6 וה-BMI שלהם עלה באופן לינארי עד גיל 30. 
על סמך נתונים אלה, החוקרים מסיקים כי שמירה על משקל תקין עד גיל 6 עשויה לתרום למניעת שמנות בהמשך החיים, כאשר ניכר כי גיל ההתבגרות מהווה חלון הזדמנויות נוסף שבו ניתן להשפיע על דפוסי השינוי ב-BMI. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29259077

כחלק ממחקר עוקבה גדול (ספטמבר 2017) העוסק בתזונה ובריאות, במחקר הנוכחי נבדק הקשר בין תדירות ותזמון הארוחות לבין השינוי לאורך זמן ב-BMI. במחקר נכללו כ-50,000 משתתפים מעל גיל 30 השייכים לכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, אחריהם נערך מעקב במשך כ-7.5 שנים בממוצע. 
להלן הממצאים העיקריים:

  • בקרב משתתפים שאכלו 1-2 ארוחות ביום חלה ירידה גדולה יותר ב-BMI בהשוואה למשתתפים שאכלו 3 ארוחות ביום (ירידה של 0.035 לעומת ירידה של 0.029 יחידות BMI לשנה).
  • אכילה של יותר מ-3 ארוחות ביום הייתה קשורה בעלייה ב-BMI.
  • בהתאמה לכך, בקרב משתתפים עם צום לילה ארוך (18 שעות לפחות) חלה ירידה גדולה יותר ב-BMI בהשוואה למשתתפים עם צום לילה של 12-17 שעות. 
  • אכילת ארוחת בוקר הייתה קשורה בירידה ב-BMI בהשוואה לדילוג על ארוחת בוקר. 
  • בהשוואה למשתתפים שאכלו את הארוחה העיקרית בערב, ירידה גדולה יותר ב-BMI נמצאה בקרב משתתפים שארוחת הבוקר הייתה הארוחה הגדולה ביותר. מגמה דומה אך פחות משמעותית נמצאה גם בהתייחס לארוחת הצהריים כארוחה עיקרית. 

החוקרים מסכמים כי בקרב קהילה בריאה יחסית, הרגלי אכילה שנמצאו יעילים למניעת עלייה במשקל לאורך זמן כוללים אכילה בתדירות נמוכה, הימנעות מארוחות ביניים, הקפדה על ארוחת הבוקר ואכילת הארוחה הגדולה ביותר ביום בבוקר. באופן פרקטי, החוקרים מציעים להקפיד על הפרדה של 5-6 שעות בין ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים ולהאריך את צום הלילה ל-18-19 שעות.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28701389

כחלק ממחקר אורך (פברואר 2018), שנערך ביפן, במחקר הנוכחי נבדקה ההשפעה של הרגלי אורח החיים על שינויים במשקל, תוך התמקדות בהשפעה של קצב האכילה בקרב משתתפים עם סוכרת סוג 2.

במחקר נעשה שימוש בנתוני הרשומות הרפואיות של כ-60,000 מבוגרים, אשר אובחנו עם סוכרת סוג 2 בין השנים 2008-2013 וענו על שאלוני אורח חיים. החוקרים התמקדו בעיקר בקצב האכילה, שסווג לשלוש רמות – מהיר, רגיל ואיטי וכן בהרגלי אכילה נוספים כגון אכילת ארוחת ערב בטווח של שעתיים לפני השינה, אכילה לאחר ארוחת הערב, דילוג על ארוחת הבוקר, צריכת אלכוהול, איכות השינה ועישון. באמצעות מודלים סטטיסטיים העריכו החוקרים את ההשפעה של הרגלים אלה על עלייה במשקל, BMI והיקף המותניים.

נמצא כי דפוס של אכילה איטית היה קשור בעיכוב ההתפתחות של השמנה, כאשר משתתפים שדיווחו על אכילה איטית היו בעלי סיכון נמוך ב-29% וב-42% לשמנות בהשוואה למשתתפים שדיווחו על אכילה רגילה או מהירה, בהתאמה. בדומה, משתתפים אלה נטו להיות בעלי BMI והיקף מותניים נמוכים יותר. עוד נמצא כי הימנעות מאכילה לאחר ארוחת הערב או בטווח של שעתיים מהשינה הייתה בעלת תרומה דומה לשמירה על משקל תקין. החוקרים מסכמים כי האטת קצב האכילה עשוי לסייע במניעת השמנה ובהפחתת הסיכון לסיכונים הנלווים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29440054

בסקירת קוקרן (פברואר 2018), העוסקת בהשפעה של הסימון התזונתי על הבחירה והצריכה של מוצרי מזון ומשקאות, נמצאו עדויות מוגבלות לכך שסימון תזונתי בתפריטים במסעדות עשוי לתרום להפחתת הצריכה הקלורית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29482264

במחקר (אפריל 2018),שנערך בקרב עכברים, הודגם כיצד נוכחות יתר של חיידקים במעי הדק הפרוקסימלי, כתוצאה מתזונה עתירת שומן, עלולה להוביל לספיגת יתר של שומנים ולהשמנה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29649441

במחקר תצפיתי (2018) נמצא כי מבוגרים עם שמנות, הסובלים מתסמיני שפעת, היו מדבקים למשך זמן ארוך יותר ב-42% בהתייחס לנגיף influenza A בהשוואה למבוגרים שאינם סובלים משמנות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30085119

במחקר קליני מבוקר,(2018) שנערך בקרב ילדים בדנמרק, נבדק הקשר בין נטייה גנטית להשמנה לבין BMI והסיכון הקרדיו-מטבולי וכן התגובה לשינוי בהרגלי החיים בקרב ילדים עם עודף משקל או השמנה. החוקרים נעזרו במאגר נתונים לאומי, כאשר במחקר הנוכחי נכללו 920 ילדים בגילאי 6-18 עם עודף משקל או שמנות (BMI מעל לאחוזון ה-90) וכן קבוצת השוואה מייצגת לאוכלוסיה (עם או בלי שמנות/עודף משקל) של 698 ילדים. בתחילת המחקר נאספו מדדים אנתרופומטריים וביו-כימיים מהילדים בשתי הקבוצות, וכן חושב ציון סיכון גנטי להשמנה על בסיס 15 מאפיינים גנטיים, שנמצאו קשורים בהשמנת ילדים. קבוצת הילדים הסובלת מהשמנה השתתפה בהתערבות משפחתית ורב-תחומית לשינוי הרגלי החיים, שהועברה על ידי צוות מקצועי: רופאי ילדים, דיאטנים, אחיות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. לכל ילד הותאמה תכנית טיפול כלל משפחתית, שכללה 15-20 המלצות לשינוי הרגלי החיים כחלק מחיי היומיום של המשפחה, ביניהן המלצות הקשורות לתזונה, לשימוש באמצעי התחבורה, לפעילות גופנית, לפעילות יושבנית, לשינה, לאכילה שלא בזמן הארוחות, לפעילות חברתית ולצריכת מתוקים. המדדים האנתרופומטריים והביו-כימיים נאספו שוב לאחר 6-24 חודשים.

כמצופה, נמצא קשר בין ציון הסיכון הגנטי להשמנה לבין BMI הן בקבוצת הילדים עם עודף משקל ושמנות והן בקרב קבוצת ההשוואה, ללא קשר לגורמי סיכון קרדיו-מטבוליים אחרים (רמת גלוקוז בצום, המוגלובין מסוכרר ופרופיל השומנים בדם). החוקרים מראים כי השפּעת ההתערבות על המשקל ועל גורמי הסיכון הקרדיו-מטבוליים לא הייתה תלויה בציון הסיכון הגנטי. כלומר, גם ילדים עם נטייה גנטית להשמנה עשויים להרוויח משיפור הרגלי החיים.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30460774

 

השפּעת דיאטות שונות

 

כללי | צמחונות | דיאטה ים תִיכונית

 

כללי

בסקירה שיטתית ומטא אנליזה של 34 מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) נבדקה ההשפעה של כמות החלבון בתזונה על שינויים בצפיפות המינרלית של העצם (BMD) ועל תוכנה (Bone Mineral Content; BMC) בדיאטה מוגבלת קלוריות. אוכלוסיית המחקר כללה קבוצות של מבוגרים (מעל גיל 19) ללא תחלואה, אך 2306 משתתפים היו מבוגרים בגילאי הביניים, הסובלים משמנות. דיאטות עשירות בחלבון הוגדרו כ-25% מכלל צריכת האנרגיה ו/או ≥1.0 גרם לק"ג גוף. מרבית קבוצות הטיפול צרכו דיאטות לחלבונים רגילים (62.9% מסך המשתתפים), עם צריכת חלבונים ממוצעת של 71.3 ± 9.0 גרם בקבוצת החלבונים הרגילים ו-100.1 ± 18.9 גרם בקבוצת החלבון הגבוה. מקורות תזונתיים מעורבים של חלבון (בשר, דגים, ביצה, חלב, ירקות) היוו את רוב צריכת החלבון הכוללת בתוך 34 המחקרים. באופן ספציפי, 87% מהחלבון היה חלבון מתזונה (לעומת אבקות חלבון למשל). 

להלן סיכום הממצאים: 

  • ללא קשר לצריכת החלבון הכוללת, רוב המחקרים (59%) הראו ירידה במסת העצם בעקבות ירידה במשקל, ואילו שאר המחקרים לא הראו שינוי כזה במסת העצם (41%).
  • צריכת חלבון גבוהה, בהשוואה לצריכת חלבון רגילה, לא השפיעה על העצם לאחר הירידה במשקל.
  • ירידה בסך ה-BMD בגוף (p=0.0163) וב-BMD של עמוד השדרה המותני (p=0.0187) נצפתה בקרב הצורכים תזונה עשירה בחלבון בהשוואה לתזונה רגילה מבחינת כמות החלבון.

לסיכום, בניגוד להשערת החוקרים, צריכה גבוהה של חלבון לא השפיעה על מסת העצם בעקבות התערבויות למטרת ירידה במשקל, שנמשכו יותר מ-3 חודשים. תוצאות המחקר עומדות בניגוד לתפיסה הרווחה של יתרונות תזונה עתירת חלבון, לפיה עליה בצריכת החלבון קשורה בעליה במסת הגוף הכחוש, בריכוזי IGF-1 ובספיגה של סידן מהמעי.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31301138

בסקירה (2019) דנים החוקרים על תפקיד הסיבים התזונתיים כמנבא לירידה במשקל בקרב 352 משתתפים, אשר צרכו דיאטות מוגבלות קלוריות (-750 קק"ל מצרכי אנרגיה במשך 6 חודשים). נמצא כי צריכת סיבים תזונתיים, ללא תלות בצריכה, מעודדת ירידה במשקל והקפדה על תזונה בקרב מבוגרים הסובלים מעודף משקל או השמנת יתר והצורכים תזונה מוגבלת קלוריות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31174214

במחקר כפול-סמיות (2019) מבוקר הוערכה היעילות של דיאטה המותאמת לכרונוטייפ (סיווג האנשים בהתאם לשעון הביולוגי) למטרת ירידה במשקל. החוקרים מסבירים כי הפרעות למקצב הביולוגי הנורמלי נמצאו קשורות בשמנות, בדגש על טיפוסי לילה. עם זאת, הדיאטות הכוללות הגבלה קלורית לטיפול בשמנות לרוב אינן מתייחסות להיבט זה. במחקר הנוכחי נכללו 209 משתתפים עם עודף משקל או שמנות בגילאי 18-65. המשתתפים חולקו אקראית לצריכת אחת משתי דיאטות למשך 3 חודשים. שתי הדיאטות כללו הפחתה קלורית של כ-1,000 קלוריות ליום (50-60% פחמימות, 30-35% שומן ו-15-20% חלבון) – קבוצת ההתערבות צרכה דיאטה שהותאמה לטיפוסי בוקר או לטיפוסי ערב וקבוצת הביקורת צרכה דיאטה סטנדרטית. להלן חלוקת הקלוריות היומית בין הארוחות ב-3 הדיאטות:

 

 

קבוצת ההתערבות

קבוצת הביקורת

טיפוסי בוקר

טיפוסי ערב

ארוחת בוקר

30%

20%

20%

ביניים בוקר

10%

5%

10%

צהריים

35%

35%

35%

ביניים צהריים

5%

10%

10%

ארוחת ערב

20%

30%

25%

 

נמצא כי בשתי הקבוצות חל שיפור מובהק במדדים האנתרופומטריים, כאשר השיפור היה גדול יותר כאשר הדיאטה הותאמה לכרונוטייפ: 

במשקל הגוף חלה ירידה של 9.9% לעומת 8.5% בקבוצת הביקורת. 

  • ב-BMI חלה ירידה של 3.04 לעומת 2.65. 
  • בהיקף המותניים חלה ירידה של 9.2 לעומת 8.1 ס"מ. 

כמו כן, בשתי הקבוצות חל שיפור בלחץ הדם, ברמת הגלוקוז בצום ובפרופיל השומנים, אולם לא היו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות. גם לאחר מעקב של שנה נמצא יתרון לדיאטה המותאמת לכורונוטייפ בהתייחס למדדים האנתרופומטריים. 

החוקרים מסכמים כי זהו המחקר הראשון שהדגים כי התאמת הדיאטה לכרונוטייפ עשויה להיות יעילה יותר לירידה במשקל בהשוואה לדיאטה היפוקלורית סטנדרטית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31153674

במחקר אקראי מבוקר (2019) הוערכה ההשפעה ארוכת הטווח של הגבלה קלורית על מדדי סיכון קרדיו-מטבוליים. המחקר נערך בשלושה מרכזים קליניים בארה"ב וכלל 218 משתתפים בריאים, בגילאי 18-50 עם BMI בטווח של 22-27.9. המשתתפים חולקו אקראית לדיאטה, הכוללת הפחתה קלורית אינדיבידואלית של 25% או לדיאטת ביקורת ללא הגבלה קלורית. לאחר שנתיים בוצעה הערכה למגוון רחב של מדדים קרדיו-מטבוליים. להלן סיכום הממצאים:

בקבוצת ההגבלה הקלורית הצריכה הקלורית ירדה ב-11.9% לעומת 0.8% בקבוצת הביקורת.

בקבוצת ההתערבות נצפתה ירידה במשקל של 7.5 ק"ג בממוצע (לעומת עלייה של 0.1 ק"ג בקבוצת הביקורת), כאשר 71% מהירידה במשקל נבעה מירידה במסת השומן. 

הגבלה קלורית הייתה מלווה בירידה מובהקת ועקבית בהשוואה לנתוני הבסיס בכל המדדים הקרדיו-מטבוליים, כולל LDL, יחס כולסטרול כללי ל-HDL, ולחץ דם סיסטולי ודיאסטולי. 

נצפתה ירידה מובהקת ב-CRP, רגישות לאינסולין וציון התסמונת המטבולית, בהשוואה לקבוצת הביקורת. מגמה זו הייתה בלתי תלויה בירידה היחסית במשקל. 

ממצאים אלה מצביעים על התועלת לבריאות הציבור מהגבלה קלורית קלה באנשים בריאים בגילאי הביניים. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31303390/

במחקר אקראי מבוקר (2019) נערכה השוואה בין ההשפעה של צום לסירוגין לעומת אכילה קבועה - עם או בלי הפחתה קלורית - על הרגישות לאינסולין, הסיכון הקרדיו-מטבולי, משקל והרכב הגוף, בקרב נשים עם עודף משקל או שמנות. במחקר נכללו 88 נשים בנות 50 בממוצע, עם BMI ממוצע של 32.3. הנשים חולקו אקראית ל-4 קבוצות דיאטה, למשך 8 שבועות:

  1. IF70 - צום לסירוגין עם 70% מהדרישה הקלורית המחושבת לשבוע.
  2. IF100 - צום לסירוגין עם 100% מהדרישה הקלורית המחושבת לשבוע.
  3. DR70 - הפחתה קלורית קבועה עם 70% מהדרישה הקלורית.
  4. C - קבוצת ביקורת שצרכה 100% מהדרישה הקלורית המחושבת.

הצום לסירוגין כלל צום של 24 שעות לאחר ארוחת בוקר בשלושה ימים לא עוקבים בשבוע. במהלך תקופת המחקר כל המזון סופק למשתתפים וכל הדיאטות הכילו הרכב תזונתי זהה (35% שומן, 15% חלבון, 50% פחמימות). נמצא כי צום לסירוגין עם 70% מהדרישה הקלורית הוביל לירידה הגדולה ביותר במשקל, במסת השומן, בכולסטרול הכללי, ב-LDL ובריכוז חומצות השומן החופשיות. עוד נמצא כי צום לסירוגין עם 100% מהדרישה הקלורית הוביל לירידה גדולה יותר במשקל ובמסת השומן בהשוואה לקבוצת הביקורת, אך גם לעלייה ברמת האינסולין בצום. למרות שלאחר צום של 24 שעות חלה ירידה ברגישות לאינסולין, באופן כללי לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ברגישות לאינסולין. 

להלן נתוני השינוי הממוצע במספר מדדים:

 

IF70

IF100

DR70

C

משקל (ק"ג)

5.4-

2.7-

3.9-

0.4

מסת שומן (ק"ג)

3.9-

2.3-

2.8-

0.2-

כולסטרול כללי (mmol/L)

0.59-

0.37-

0.24-

0.3-

החוקרים מסכמים כי במצב של הגבלה קלורית, צום לסירוגין היה יעיל יותר לעומת הגבלה קלורית קבועה, אולם צום לסירוגין ללא הפחתה קלורית לא היה בעל יתרון בריאותי משמעותי, למרות שהיה מלווה בירידה קלה במשקל. 

הערת מערכת: בשל משך הזמן הקצר יחסית של המחקר, עולה השאלה האם צום לסירוגין יכול להפוך לאורח חיים וכן, האם חסכים קלוריים גוררים פיצוי קלורי בעתיד. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30569640

במחקר אקראי מבוקר (נובמבר 2016) נבדקה ההשפעה של תזונה עתירת פחמימות לעומת תזונה עתירת שומנים על השמנה בטנית ועל התפתחות התסמונת המטבולית.

במחקר נכללו 46 גברים בגילאי 30-50 עם BMI מעל 29 והיקף מותניים מעל 98 ס"מ, אשר חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות הדיאטה: דיאטה עתירת שומן ודלת פחמימות (73% שומן ו-10% פחמימות) ודיאטה עתירת פחמימות ודלת שומן (30% שומן ו-53% פחמימות) למשך 12 שבועות. שתי הדיאטות היו זהות בסך הצריכה הקלורית (כ-2,000 קק"ל ליום), בצריכת חלבון (17% מסך הקלוריות) ובהרכב המזון, בדגש על מזונות לא מעובדים בעלי מדד גליקמי נמוך כגון ירקות ואורז במקום מזונות מבוססי חיטה וכן שומנים לא מעובדים כגון חמאה, שמנת ושמנים בכבישה קרה.

בשתי הקבוצות חלה ירידה בהיקף המותניים (11-13 ס"מ), במסת השומן התת-עורית והבטנית ובמשקל הגוף (11-12 ק"ג). כמו כן, בשתי הקבוצות חלה ירידה ברמת הטריגליצרידים, כאשר ירידה בכולסטרול הכללי וה-LDL נמצאה רק בדיאטה עתירת הפחמימות ודלת השומן ועלייה ב-HDL נמצאה רק בדיאטה עתירת השומן ודלת הפחמימות. בשתי הקבוצות חל שיפור במדדי האינסולין, אולם השינויים המטבוליים בקבוצת הדיאטה עתירת השומן הופיעו רק לאחר שמונה שבועות, לעומת התגובה המהירה וההדרגתית יותר בקבוצת הדיאטה עתירת הפחמימות.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה אינם תומכים בתפיסה כי שומן לכשעצמו מעודד השמנה והפרעה קרדיו-מטבולית. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27903520

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה (אוקטובר 2015) אשר נועדה לקבוע מהי הדיאטה היעילה ביותר בטווח הארוך לירידה במשקל.

באנליזה נכללו מחקרים אקראיים מבוקרים שנמשכו שנה לפחות בהם נבדקה היעילות של דיאטה דלת-שומן בהשוואה לתזונה הרגילה, לדיאטה דלת-פחמימות ולדיאטות נוספות עם רמות שומן גבוהות.

בהתבסס על 53 מחקרים שכללו כ-68,000 משתתפים, נמצא כי באופן כללי דיאטה דלת-פחמימות הייתה יעילה יותר מדיאטה דלת-שומן לירידה במשקל.

דיאטה דלת-שומן הייתה יעילה לירידה במשקל רק בהשוואה לתזונה הרגילה אך לא בהשוואה לדיאטה עתירת-שומן.

החוקרים מסכמים כי ניתן להשיג ירידה במשקל באמצעות גישות תזונתיות שונות וחשוב להתאים את הדיאטה להעדפות האישיות ולמצבו הבריאותי של האדם.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26527511

במחקר אקראי מבוקר (2018) הוערכה ההשפעה של כמות הפחמימות בדיאטה על ההוצאה האנרגטית. במחקר נכללו 164 מבוגרים בגילאי 18-65 עם BMI מעל 25. בחלק הראשון של המחקר, הוגבלה הצריכה הקלורית של המשתתפים, במטרה לעודד ירידה של 12% ממשקל הגוף במשך 9-10 שבועות. המשתתפים שהשיגו מטרה זו, חולקו אקראית לאחת משלוש דיאטות, השונות בתכולת הפחמימות - גבוהה (60%), מתונה (40%) או דלה (20%) - למשך 20 שבועות. מדד המטרה העיקרי היה סך ההוצאה האנרגטית, אשר נמדדה בשיטת מים בסימון כפול (doubly labeled water).

נמצא כי ההוצאה האנרגטית עלתה ככל שכמות הפחמימות בדיאטה ירדה, עם עלייה ממוצעת של 52 קק"ל/יום עבור כל ירידה של 10% בתרומה של פחמימות לסך הצריכה הקלורית. בהשוואה לצריכת פחמימות גבוהה, צריכה מתונה ונמוכה הייתה מלווה בעלייה ממוצעת של 91 ו-209 קק"ל/יום, בהתאמה, בהוצאה האנרגטית. מגמה זו הייתה משמעותית במיוחד בקרב משתתפים שאופיינו בהפרשת אינסולין גבוהה לפני הירידה במשקל. עוד נמצא כי בקרב המשתתפים שצרכו דיאטה דלת פחמימות, רמת ההורמונים גרלין ולפטין הייתה נמוכה יותר. החוקרים מסכמים כי בהתאמה למודלים המתייחסים להפרשת האינסולין, הפחתת רמת הפחמימות הובילה לעלייה בהוצאה האנרגטית בדיאטה מאוזנת לאחר ירידה במשקל, ובכך לתמוך בטיפול בשמנות ובתהליכי הרזיה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30429127

מחקר אקראי מבוקר (2019) בדק האם מזון מעובד משפיע על צריכת האנרגיה, בקרב 20 מבוגרים בגילאי 31.2 ± 1.6 הנבדקים אושפזו לצורך המחקר במרכז הקליני של NIH ובאופן אקראי קיבלו דיאטות מעובדות או לא מעובדות למשך שבועיים. 

בכל שלב בדיאטה הוצגו בפני הנבדקים שלוש ארוחות יומיות והונחו לצרוך ככל הרצוי להם. התפריטים השתנו לאחר 7 ימים, והארוחות תוכננו כך שיתאימו היטב בין דיאטות לסך כל הקלוריות, צפיפות האנרגיה, מקרונוטריינטים, סיבים תזונתיים, סוכרים ונתרן, אך שונות זו מזו באחוז הקלוריות הנגזרות ממזונות מעובדים במיוחד לעומת מזון לא מעובד.

להלן סיכום הממצאים:

  • בין קבוצת הדיאטה המעובדת לקבוצת הדיאטה הלא מעובדת היה הבדל ניכר בצריכת: סוכר (54% לעומת 1%, בהתאמה), סיבים בלתי מסיסים (16% לעומת 77%, בהתאמה), שומן רווי (34% לעומת 19%), והיחס של אומגה 6 לאומגה 3 (1:11 לעומת 1:5).
  • צריכת האנרגיה הייתה גדולה יותר במהלך הדיאטה המעובדת (508 ± 106 קק"ל ליום; p=0.0001).
  • צריכת האנרגיה המוגברת במהלך הדיאטה המעובדת נבעה מצריכת כמויות גדולות יותר של פחמימות (280 ± 54 קק"ל ליום; p<0.0001) ושומן (230 ± 53 קק"ל ליום; p=0.0004), אך לא חלבון (2 ± 12 קק"ל ליום; p=0.85).
  • השְפעת החלבון יכולה להסביר לכל היותר 50% מההבדלים בצריכת האנרגיה שנצפו בין התזונה.
  • במהלך שלב הדיאטה המעובדת, הן הפרשת האינסולין אשר נמדדה על ידי הפרשת C-peptide בשתן (38.9 ± 2.8 nmol/day לעומת 30.9 ± 2.8; p=0.052) ורמות גלוקוז יומיות ממוצעות שנמדדו על ידי ניטור גלוקוז רציף (CGM) (99.1 ± 1.3 מ"ג/ד"ל לעומת 96.0 ± 1.3 מ"ג/ד"ל; p=0.10) נטו להיות מעט גבוהים יותר בהשוואה לתזונה הלא מעובדת.
  • שינויים במשקל היו בקורלציה גבוהה עם צריכת אנרגיה (p<0.0001), כאשר המשתתפים צברו 0.9 ± 0.3 ק"ג (p=0.009) במהלך הדיאטה המעובדת ואיבדו 0.9 ± 0.3 ק"ג (p=0.007) במהלך הדיאטה הלא מעובדת. 

לסיכום, סילוק מזון מעובד מהתזונה מפחית את צריכת האנרגיה ומביא לירידה במשקל, ואילו תזונה מעובדת מגדילה את צריכת האנרגיה ומביאה לעלייה במשקל. הגבלת הצריכה של מזון מעובד במיוחד עשויה להיות אסטרטגיה יעילה למניעה וטיפול בהשמנת יתר. ניתן לאמץ המלצה כזו על מגוון רחב של גישות תזונתיות בריאות, כולל דיאטות דלות פחמימות, דלות שומן, וצמחיות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31105044

במחקר אקראי מבוקר (2018) נבדקה ההשפעה של צום לסירוגין, בהשוואה לדיאטת הרזיה רגילה, על הביטוי של גנים ברקמת השומן, על המדדים האנתרופומטריים והרכב הגוף ועל המדדים המטבוליים בדם. במחקר נכללו 150 משתתפים בגילאי 35-64, עם עודף משקל או שמנות ושאינם מעשנים. 

המשתתפים חולקו באופן אקראי לשלוש קבוצות:

  1. דיאטת צום לסירוגין - בכל שבוע, אכלו ללא הגבלה קלורית במשך חמישה ימים וביומיים הנותרים צרכו דיאטה עם הפחתה קלורית של 75%. סה"כ הפחתה קלורית של 20% לשבוע (דיאטה המכונה "5:2 diet"). 
  2. דיאטת הרזיה רגילה – הפחתה קלורית יומית של 20%. 
  3. קבוצת ביקורת – ללא הנחיה להפחתה קלורית. 

משך ההתערבות היה 12 שבועות, לאחריהם 12 שבועות נוספים של דיאטה מאוזנת ועוד 26 שבועות של מעקב. נמצא כי בשלוש הקבוצות חלה ירידה במשקל בתקופת ההתערבות, עם ירידה של 7.1% בקבוצת הצום לסירוגין, 5.2% בקבוצת הדיאטה הרגילה (p=0.053) ו-3.3% בקבוצת הביקורת. למרות ירידה מעט גדולה יותר במשקל בקבוצת הצום לסירוגין, לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בהתייחס לביטוי של גנים הקושרים בין שמנות לבין תחלואה כרונית או מדדים מטבוליים. בסיום תקופת המעקב (שבוע 50), הירידה במשקל הייתה 5.2%, 4.9% (p=0.89) ו-1.7%, בהתאמה. ירידה זו הייתה מלווה בשינויים בנפח רקמת השומן הבטנית והתת-עורית. החוקרים מסכמים כי הדיאטה המכונה "5:2 diet" עשויה להיות בעלת יעילות דומה, אך לא עדיפה, על דיאטת הרזיה רגילה לירידה במשקל ולמניעת מחלות מטבוליות

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30475957

במחקר קליני (אפריל 2014) נבדקה ההשפעה המטבולית של דיאטה המאופיינת באינדקס גליקמי נמוך לעומת גבוה. במחקר השתתפו 122 מבוגרים הסובלים מהשמנה שחולקו באופן אקראי לאחת משלוש דיאטות זהות מבחינת קלורית למשך 6 חודשים:

1) דיאטה עם רמת פחמימות מאוזנת ואינדקס גליקמי גבוה.

2) דיאטה עם רמת פחמימות מאוזנת ואינדקס גליקמי נמוך.

3) דיאטה דלת שומן עם אינדקס גליקמי גבוה.

מהתוצאות עולה כי דיאטה בעלת אינדקס גליקמי נמוך הובילה לשיפור מובהק ב-BMI וברמות הסוכר.

לא נמצא הבדל בין הדיאטות במדדי המחקר האחרים ביניהם רמת הרעב והשובע, פרופיל השומנים בדם ומדדי דלקת.

מחקר זה תומך בממצאים קודמים המראים כי שמירה על דיאטה בעלת אינדקס גליקמי נמוך חשובה במיוחד לחולי סוכרת.    

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24787494

סקירה (מאי 2014) העוסקת בבחינת ההשפעה הפיזיולוגית והפסיכולוגית של תכניות התערבות המבוססות על גישת "האכילה האינטואיטיבית" שהיא אחת מגישות ה"דיאטה ללא דיאטה"

בבסיס גישה זו עומדים הרעיונות של עידוד אכילה עפ"י תחושות ורמזים פנימיים של רעב ושובע, קבלת הגוף והתנהגות אכילה המעודדת בריאות והנאה.

הסקירה כוללת 20 תכניות התערבות כאשר באופן כללי המחקרים הראו תוצאות חיוביות בהן שיפור בהרגלי האכילה, באורח החיים, בדימוי הגוף ובבריאות הפסיכולוגית, חלק מהשפעות אלה נמשכו עד לשנתיים לאחר ההתערבות.

כמו כן, נמצא כי שיעור ההיענות בתכניות אלה היה גבוה ועמד על 92% מהמשתתפים שהשלימו את התכנית.

החוקרים מסכמים כי תכניות לאכילה אינטואיטיבית תורמות להפסקת עיסוק לא בריא במשקל הגוף, לשיפור מדדים מטבוליים, להגברת קבלת הגוף ולהפחתת מתח פסיכולוגי.

החוקרים ממליצים לעודד תכניות מסוג זה על פני תכניות המדגישות הפחתה במשקל.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24631111

במחקר קליני, (2019) בו נכללו 30 צעירים בגילאי 12-17 הסובלים משמנות, מראים החוקרים כי תזונה הכוללת הגבלה קלורית (500-600 קלוריות ליום) שלושה ימים בשבוע לסירוגין עם תכנית תזונה בריאה למשך 4 ימים בשבוע, מהווה התערבות אפשרית ויעילה לירידה ב-BMI ולהפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31006807

מחקר מבוקר (אוקטובר 2015) בו נערכה השוואה בין השפּעתן של 3 דיאטות הנבדלות זו מזו במקור החלבון (מהצומח או מהחי) ובכמות החלבון על מדדי התסמונת המטבולית

במחקר השתתפו 62 מבוגרים עם השמנת יתר ותסמונת מטבולית אשר צרכו במשך שבועיים דיאטה אמריקאית בריאה ולאחר מכן חולקו באופן אקראי לדיאטת DASH עשירה בחלבון מהצומח (18% חלבון, שני-שליש מהצומח) או בחלבון מהחי (18% חלבון, שני-שליש מהחי) או לדיאטת חלבונים מתונה (27% חלבון, שני-שליש מהחי).

ההשוואה בין הדיאטות נערכה תחת שלושה מצבים:

5 שבועות של איזון קלורי, 6 שבועות של הפחתה קלורית ו-12 שבועות של תכנית הרזיה.

בכל הקבוצות חלה ירידה של כ-5% ממשקל הגוף וחל שיפור בכל מדדי התסמונת המטבולית, ללא הבדל בין קבוצות הדיאטה. החוקרים מסכמים כי הירידה במשקל הינה משמעותית לשיפור מדדי התסמונת המטבולית, ללא תלות בכמות ובסוג החלבון בתזונה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26354540

סקירה של מחקרים קליניים (ספטמבר 2015) בהם נבדקה מידת הירידה במשקל בדיאטה לסירוגין הכוללת שינויים במידת הגבלת האנרגיה לעומת הירידה במשקל בדיאטה רציפה.

החוקרים מסבירים כי הגבלת צריכת האנרגיה גורמת לשינויים פיזיולוגיים, אשר עלולים לפגוע בירידה במשקל ולכן דיאטה לסירוגין עשויה להגביר את מידת הירידה במשקל.

בסקירה נכללו 40 מחקרים בהם נבדקה ההשפעה של דיאטה לסירוגין, כאשר ב-12 מחקרים בוצעה השוואה ישירה לדיאטה רציפה.

31 מהמחקרים כללו תקופות של 1-7 ימי צום עם הגבלת אנרגיה קיצונית.

נמצא כי דיאטה לסירוגין הייתה בעלת השפעה דומה לדיאטה רציפה במידת הירידה במשקל, הירידה במסת השומן, איזון הסוכר ורמת התיאבון.

עם זאת, לא נמצא כי דיאטה לסירוגין השפיעה על תגובות פיזיולוגיות אחרות או שהייתה יעילה יותר לירידה במשקל.

החוקרים מסכמים כי דיאטה לסירוגין הינה יעילה, למרות שאינה עדיפה על פני דיאטה רציפה, לירידה במשקל.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26384657

מחקר אקראי (ספטמבר 2014) שמטרתו להשוות בין ההשפעה של דיאטה דלת-פחמימות לבין דיאטה דלת-שומן על משקל הגוף ועל גורמי סיכון קרדיווסקולריים.

במחקר זה 148 משתתפים ללא מחלה קרדיווסקולרית או סוכרת חולקו אקראית לשתי קבוצות דיאטה שונות.

לאחר שנת מעקב, נמצא שדיאטה דלת-פחמימות (עד 40 גרם ליום) הובילה לירידה גדולה יותר במשקל הגוף ובמסת השומן ולשיפור פרופיל השומנים בדם, בהשוואה לדיאטה דלת-שומן (עד 30% מסך הקלוריות ולא יותר מ-7% שמקורן בשומן רווי).

החוקרים מסכמים כי לדיאטה דלת-פחמימות תועלת גבוהה יותר להרזיה ולשיפור הסיכון הקרדיווסקולרי בהשוואה לדיאטה דלת-שומן.

המסקנה היא שדיאטה דלת-פחמימות עשויה להוות אסטרטגיה טיפולית יעילה, במיוחד לאוכלוסיות בסיכון קרדיווסקולרי גבוה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25178568

מחקר קליני (מרץ 2016) בו נבדקה ההשפעה של הרכב התזונה על רמת התיאבון בקרב 65 משתתפים עם עודף משקל או שמנות (Obesity). כל המשתתפים צרכו תזונה עתירת-שומן דלת-פחמימות או תזונה דלת-שומן עתירת-פחמימות, כל אחת במשך יום שלם בסדר אקראי.

הארוחות במהלך היום היו ללא הגבלה קלורית או איזוקלוריות. מידת השובע נמדדה באמצעות הערכה סובייקטיבית של המשתתפים וכן על פי הצריכה בארוחות שאינן מוגבלות קלורית. בנוסף החוקרים העריכו את המידה בה המשתתפים אהבו ורצו מזונות שונים לפני ואחרי הארוחה האיזוקלורית.

נמצא כי מידת השובע הייתה גבוהה יותר והצריכה בארוחות ללא הגבלה נמוכה יותר בתזונה דלת-שומן ועתירת-פחמימות. מעבר לכך, בקבוצת הדיאטה דלת-השומן ועתירת-הפחמימות רמת התשוקה של המשתתפים למזונות עתירי שומן ודלי פחמימות היתה נמוכה יותר מקבוצת הדיאטה עתירת השומן ודלת הפחמימות.

כלומר, תזונה עתירת פחמימות מאפשרת שליטה טובה יותר בתיאבון בטווח המיידי בהשוואה לתזונה עתירת שומן.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27001260

סקירה ומטה-אנליזה (אוקטובר 2013) הכוללת 20 מחקרים אקראיים מבוקרים בוחנת את היעילות של אסטרטגיות שונות להמשך תהליך ההרזיה לאחר שלב ראשוני של דיאטה דלת אנרגיה.

מניתוח הנתונים עולה כי בהשוואה לקבוצת ביקורת, טיפול תרופתי הוביל לירידה של 3.5 ק"ג בממוצע, תחליפי ארוחה לירידה של 3.9 ק"ג ודיאטה עשירת חלבון לירידה של 1.5 ק"ג.

לא נמצא יתרון לפעילות גופנית ולתוספי תזונה על פני קבוצת הביקורת.

חשוב לציין כי קיימות עדויות מחקריות רבות התומכות בשמירה על אורח חיים בריא, הכולל תזונה בריאה ומאוזנת וביצוע פעילות גופנית, לצורך הרזיה ושמירה על משקל תקין ובריאות לאורך זמן.

כמו כן, לטיפול תרופתי עשויות להיות תופעות לוואי ולכן כיום תרופות רבות אינן מאושרות לשימוש.     

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24172297

מחקרים רבים עוסקים ביתרונות של דיאטה בעלת אינדקס גליקמי נמוך, עם זאת, במחקר הנוכחי (דצמבר 2014) נמצא כי תחת תנאים של דיאטה בריאה ומאוזנת אין השפעה לאינדקס הגליקמי על גורמי הסיכון למחלות קרדיווסקולריות ולסוכרת.

במחקר השתתפו 163 מבוגרים בעלי השמנת יתר אשר צרכו לפחות 2 מתוך 4 הדיאטות שנבדקו במחקר בן 5 שבועות: דיאטה בעלת אינדקס גליקמי גבוה / נמוך ואחוז פחמימות גבוה (58% מהקלוריות) / נמוך (40% מהקלוריות).

כל הדיאטות היו מבוססות על עקרונות דיאטת DASH.

מהשוואת שני המצבים הקיצוניים, אינדקס גליקמי גבוה ואחוז פחמימות גבוה לעומת אינדקס גליקמי נמוך ואחוז פחמימות נמוך, לא נמצא הבדל ברגישות לאינסולין, לחץ דם סיסטולי, כולסטרול LDL ו-HDL, אולם כן נמצאה ירידה של כ-23% ברמות הטריגליצרידים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25514303

מאמר (אוגוסט 2015) הקורא לכך שיש להתמקד בביצוע שינוי תזונתי על פני ספירת קלוריות במטרה להפחית תחלואה ותמותה קרדיווסקולרית ברמת האוכלוסייה הכללית.

הכותבים טוענים כי ישנו דגש מוגזם על הערך הקלורי של מזונות למרות העדויות הרבות המצביעות על החשיבות הרבה לערך התזונתי של המזון.

דוגמא לכך הם מחקרים המראים כי צריכה גבוהה יותר של אומגה 3, שמן זית ואגוזים קשורה בירידה בסיכון לתמותה ולתחלואה קרדיווסקולרית ואילו צריכת משקאות ממותקים קשורה בעלייה בסיכון לסוכרת מסוג 2.

הם קוראים לשינוי מדיניות ברמת האוכלוסייה לשיפור איכות התזונה ובכך להפחית את העלויות למערכת הבריאות תוך צמצום שיעורי התחלואה והאשפוזים.

הם מסכמים בכך שהעדויות תומכות באמרה שמזון יכול להיות התרופה העוצמתית ביותר או הרעל האיטי ביותר וכי מומלץ להתחיל את השינוי באימוץ דיאטה ים-תיכונית.

http://openheart.bmj.com/content/2/1/e000273.full

ישנן עדויות רבות התומכות ביעילות של דיאטה ים-תיכונית לשמירה על המשקל ולמניעת תחלואה קרדיווסקולרית.

עם זאת, באוכלוסיות מסוימות ישנו קושי להקפיד על דיאטה ים-תיכונית כהגדרתה.

במחקר הנוכחי (פברואר 2015) נבדק האם גם דיאטה הכוללת מספר שינויים תהיה יעילה להרזיה בקרב אוכלוסייה בגרְמניה הסובלת מהשמנה.

השינויים בדיאטה כוללים החלפת השומנים בשמן קנולה, אגוזי מלך ושמן אגוזי מלך והוספת שתי מנות חטיפים מתוקים ליום.

לאחר 12 שבועות של דיאטה, בקבוצת המחקר חלה ירידה ממוצעת של 5.2 ק"ג לעומת 0.4 בקבוצת הביקורת.

מגמה דומה נמצאה ביחס למדדי הגוף ופרופיל השומנים בדם. 

גם לאחר שנת מעקב נמצאה ירידה במשקל ושיפור בפרופיל השומנים בקבוצת הדיאטה לעומת הביקורת.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25690866

במחקר ארוך טווח (אפריל 2015) נבדק הקשר בין שינויים בבחירת המזון בתפריט לבין שינויים במשקל הגוף 16-24 שנים לאחר מכן. החוקרים התבססו על נתונים של כ-120,000 איש משלושה מחקרי עוקבה גדולים שלא סבלו ממחלות כרוניות או מהשמנה בתחילת המחקר.

החוקרים מצאו באופן כללי כי לסוג החלבונים בתזונה ולעומס הגליקמי של המזון עשויה להיות השפעה גדולה על שמירה על משקל גוף תקין בהמשך החיים.

באופן ספציפי נמצא כי צריכה גבוהה של בשר, עוף עם עור וגבינה הייתה קשורה לעלייה גדולה במשקל הגוף בעוד שצריכת מזונות חלבוניים כגון יוגורט, דגים, עוף ואגוזים הייתה מלווה בעלייה מתונה יותר במשקל.

מעבר לסוג החלבונים בתזונה, מזונות בעלי עומס גליקמי נמוך תרמו לשמירה על משקל תקין בעוד שמזונות בעלי עומס גליקמי גבוה (פחמימות פשוטות וסוכרים) היו קשורים בעלייה במשקל.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25854882

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה (מרץ 2016) הבוחנת את התרומה של תזונה עשירה בקטניות לירידה במשקל ולשיפור מדדים אנתרופומטריים.

בסקירה נכללו 21 מחקרים אקראיים מבוקרים הכוללים 940 משתתפים.

מניתוח כולל של הנתונים נמצא כי תזונה מועשרת בקטניות כגון שעועית, עדשים, חומוס ואפונה יבשה הובילה לירידה גדולה יותר במשקל בהשוואה לקבוצת ביקורת, גם בדיאטות ללא הפחתה קלורית.

כפי שעולה מכלל המחקרים בסקירה, המשתתפים בקבוצת ההתערבות צרכו תזונה הכוללת כ-132 גרם ליום קטניות (כ- 3/4 כוס) במשך כ-6 שבועות (משך חציוני) וירדו 340 גרם יותר לעומת קבוצת ביקורת.

נתונים מ-6 מחקרים מצביעים על כך שצריכת קטניות תרמה גם לירידה באחוז השומן בגוף. כלומר, שילוב קטניות בתזונה עשויה להוביל לירידה מתונה במשקל, גם ללא הפחתה קלורית. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27030531

במאמר (מרץ 2016) בו מוצגים שני מחקרים אקראיים מבוקרים, נבדקה ההשפעה של צריכת חלבון גבוהה כחלק מדיאטת הרזיה מוגבלת קלורית על מדדי השינה בקרב מבוגרים הסובלים מהשמנה.

במחקר הראשון השתתפו 14 מבוגרים אשר צרכו דיאטה מוגבלת קלורית (הפחתה של 750 קלוריות ביחס לתזונה הרגילה) בה המקור העיקרי לחלבון היה מן החי (בקר וחזיר) או מהצומח (סויה וקטניות).

כל המשתתפים צרכו את הדיאטה בה אחוז החלבון היה 10% (ביקורת), 20% או 30% מסך הקלוריות, במשך 3 תקופות של 4 שבועות כל אחת.  
נמצא כי חל שיפור במדדי השינה כאשר אחוז החלבון בדיאטה היה גבוה יותר באופן בלתי תלוי במקור החלבון.

במחקר השני, 44 המשתתפים צרכו דיאטת בסיס במשך 3 שבועות הכוללת 0.8 גרם/ק"ג משקל גוף חלבון ולאחר מכן 16 שבועות של דיאטה מוגבלת קלורית (הפחתה של 750 קלוריות ביחס לתזונה הרגילה) עם אותה רמת חלבון או רמת חלבון גבוהה של 1.5 גרם/ק"ג משקל גוף.

בדומה למחקר הראשון, נמצא כי אחוז חלבון גבוה יותר היה מלווה בשיפור מדדי השינה, ללא שינוי במדדי השינה בקבוצת ההשוואה שצרכה רמת חלבון רגילה.

החוקרים מסכמים כי דיאטה מוגבלת קלורית עם אחוז חלבון גבוה עשויה לתרום לשיפור איכות השינה בקרב מבוגרים עם עודף משקל או השמנת יתר. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26864362

 

במחקר אקראי מבוקר שנערך באוסטרליה (מאי 2016) השוו החוקרים בין ההשפעה של דיאטה פליאוליתית לעומת דיאטה מאוזנת (בהתאם להנחיות התזונתיות האוסטרליות לאכילה בריאה) על מדדים אנתרופומטריים, מטבוליים וגורמי סיכון קרדיווסקולריים וכן השוו את הרכב רכיבי התזונה בכל אחת מהדיאטות.

במחקר השתתפו 39 נשים בריאות בנות 47 בממוצע, עם BMI של 27 בממוצע, אשר חולקו באופן אקראי לצריכת דיאטה פליאוליתית או דיאטה מאוזנת למשך 4 שבועות.

נמצא כי נשים שצרכו דיאטה פליאוליתית ירדו באופן מובהק סטטיסטית במשקל (3.2- לעומת 1.2- ק"ג), במסת השומן (1.48%- לעומת 0.14%-) ובהיקף המותניים (3.35- לעומת 1.55- ס"מ) – יותר מאשר הקבוצה שצרכה דיאטה מאוזנת.

לא נמצאו הבדלים במדדים קרדיווסקולריים או מטבוליים בין הקבוצות. בהתייחס להרכב התזונה, נשים בקבוצת הדיאטה הפליאוליתית צרכו פחות פחמימות, נתרן, סידן ויוד וצרכו יותר שומן ובטא-קרוטן.

החוקרים מסכמים כי בטווח הקצר לדיאטה פליאוליתית השפעה מיטיבה על הרכב הגוף, אולם נדרשים מחקרים גדולים וממושכים יותר על מנת להעריך את ההשפעה ארוכת הטווח של דיאטת זו.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27223304

מחקר (2016) בו נערך ניתוח של דפוסי התזונה העולמיים במטרה להעריך האם הבדלים בזמינות ובצריכה של קבוצות מזון מסוימות יכולים להסביר את השונות בשיעורי ההשמנה באזורים גיאוגרפיים שונים.

לצורך הניתוח אספו החוקרים נתונים מ-170 מדינות, הכוללים הערכות BMI (ממוצע ושיעורי השמנה ועודף משקל באוכלוסייה), צריכת הקלוריות הממוצעת לאדם ליום, הזמינות של קבוצות המזון העיקריות (בשר, מזונות עמילניים, סיבים, שומנים ופירות), תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) לנפש ושיעור האוכלוסייה שאיננה פעילה גופנית.

הממצאים מניתוח סטטיסטי שערכו החוקרים מצביע על קשר סטטיסטי חזק בין זמינות גבוהה של בשר לבין שיעור ההשמנה (r=0.666, p < 0.001), עודף המשקל (r = 0.800, p < 0.001) BMI ,(r = 0.656, p < 0.001). קשרים אלה היו בלתי תלויים בסך הצריכה הקלורית, באי-ביצוע פעילות גופנית ובתמ"ג.

מבין קבוצות המזון, זמינות של בשר הייתה המנבא המשמעותי ביותר להשמנה.

הערת המערכת: r מבטאת את עוצמת הקשר בין שני המשתנים שנבדקו. עוצמת הקשר נעה על הרצף שבין 0.0 ל- 1, כך ש r =0.9 מבטא קשר חזק מאוד בין המשתנים, בעוד ש 0.1r = מבטא קשר חלש מאוד בין שני המשתנים.

http://bmcnutr.biomedcentral.com/articles/10.1186/s40795-016-0063-9

מחקר פיילוט אקראי שנועד להעריך את ההשפעה של ימי צום לסירוגין (יום כן יום לא), בהשוואה לדיאטת הרזיה מקובלת עם הגבלה קלורית, על המשקל, הרכב הגוף, פרופיל השומנים והרגישות לאינסולין.

במחקר השתתפו 26 מבוגרים בגילאי 18-55 עם BMI מעל 30 אשר חולקו אקראית לשתי הקבוצות. דיאטת ההרזיה כללה הפחתה של כ-400 קק"ל ליום ובדיאטת הצום לא הייתה הגבלה על התזונה בימי האכילה. המשתתפים הקפידו על הדיאטות למשך תקופה של 8 שבועות ולאחר מכן תקופת מעקב של 24 שבועות.

בתקופת ההתערבות המשתתפים הונחו לשמור על רמת הפעילות הגופנית הרגילה שלהם ובסיומה כל המשתתפים קיבלו המלצות אחידות לשמירה על המשקל, באמצעות דיאטה דלת שומן. 93% מהמשתתפים בדיאטת הצום השלימו את תקופת המחקר ולא דווח על השפעות שליליות. לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות ביחס למידת הירידה במשקל, הרכב הגוף, פרופיל השומנים או הרגישות לאינסולין.

לאחר תקופת מעקב של 24 שבועות לא היה הבדל בין הקבוצות בסיכון לעלייה במשקל, אולם ביחס לנתוני הבסיס, לדיאטת הצום הייתה השפעה מיטיבה על הרכב הגוף (ירידה במסת השומן ועלייה במסת הגוף הרזה לעומת עלייה גם במסת השומן וגם במסת הגוף הרזה בדיאטת ההרזיה).

החוקרים מסכמים כי דיאטת צום לסירוגין הינה אסטרטגיה בטוחה לירידה במשקל הדומה ביעילותה לדיאטת הרזיה מקובלת ואינה מגבירה את הסיכון לעלייה במשקל לאחר הדיאטה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27569118

במחקר אקראי מוצלב (נובמבר 2016) נבחנה ההשפעה של דיאטה דלה בשומן רווי ועשירה בשומן חד בלתי רווי (MUFA) או רב בלתי רווי (PUFA) על הרכב הגוף בקרב משתתפים בסיכון לתסמונת המטבולית.

במחקר נכללו 101 משתתפים בני 50 בממוצע, עם BMI ממוצע של 29.4. המשתתפים צרכו 5 דיאטות הנבדלות בסוג השמן העיקרי שנצרך, כאשר סך הצריכה הקלורית הייתה זהה (דיאטה איזוקלורית) עם 50% מהקלוריות שמקורן בפחמימות, 35% שומן (18% שמקורו בשמן שנבדק במסגרת ההתערבות) ו-15% חלבון. כל דיאטה נצרכה למשך 4 שבועות עם 2-4 שבועות הפרדה בין כל דיאטה.

בכל אחת מהדיאטות המשתתפים צרכו פעמיים ביום שייק פירות וחלב דל שומן המכילים אחד מהשמנים הצמחיים הבאים: שמן קנולה, שמן קנולה עם רמות גבוהות של חומצה אולאית, שמן קנולה עם רמות גבוהות של חומצה אולאית ומועשר ב-DHA, שמן תירס וחריע או שמן פשתן וחריע. 
נמצא כי המשקל הכולל היה נמוך יותר לאחר הדיאטות העשירות ב-MUFA, שמן קנולה (P=0.007) ושמן קנולה עם רמות גבוהות של חומצה אולאית (P=0.02), בהשוואה לדיאטה המכילה שמן פשתן וחריע (PUFA), כאשר צריכת שתי הדיאטות העשירות ב-MUFA הייתה מלווה בירידה גדולה יותר במסת השומן הבטני, בעיקר בקרב גברים. הירידה במסת השומן הבטני הייתה קשורה בירידה בלחץ הדם וכן ברמת הטריגליצרידים.

החוקרים מסכמים כי צריכת שומן חד בלתי רווי, לעומת רב בלתי רווי, עשויה לתרום לירידה במסת השומן הבטני וכתוצאה מכך לשפר את גורמי הסיכון הקשורים בהתפתחות התסמונת המטבולית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27804268

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו מוצלב (אוקטובר 2016) נבדקה רמת השובע לאחר צריכת ארוחה המכילה חלבון מהצומח לעומת ארוחה המכילה חלבון מהחי.

במחקר השתתפו 43 גברים צעירים בריאים במשקל תקין אשר צרכו 3 ארוחות בוקר עם הפסקה של לפחות שבועיים בין כל ארוחה. ביום שלפני כל ארוחה התבקשו המשתתפים להימנע מצריכת אלכוהול ומפעילות גופנית מאומצת, לצרוך ארוחת ערב אחידה ולצום עד הבוקר בו קיבלו את ארוחת המחקר. המשתתפים התבקשו לדרג את רמת השובע לפני הארוחה ועד 3 שעות אחריה. לאחר 3 שעות המשתתפים קיבלו ארוחת צהריים ממנה יכלו לאכול ללא הגבלה.

שלוש ארוחות המחקר היו בעלות ערך קלורי ומשקל ארוחה זהה; אחת הכילה רמה גבוהה של חלבון מהחי – בשר עגל וחזיר (19% חלבון, 53% פחמימות, 28% שומן ו-6 גרם סיבים ל-100 גרם), ארוחה שניה הכילה רמה גבוהה של חלבון מהצומח – שעועית ואפונה מיובשות (19% חלבון, 53% פחמימות, 28% שומן ו-25 גרם סיבים ל-100 גרם), וארוחה שלישית הכילה רמה נמוכה של חלבון מהצומח (9% חלבון, 62% פחמימות, 28% שומן ו-10 גרם סיבים ל-100 גרם). הרכב הארוחות היה קציצות ופירה, למשל: קציצות בשר + פירה תפוחי אדמה, קציצות שעועית ופירה אפונה, קציצות שעועית + תפוח אדמה ופירה אפונה + תפוח אדמה.
נמצא כי לאחר צריכת ארוחה המכילה רמה גבוהה של חלבון מהצומח רמת התיאבון, רמת הרעב ורמת הצריכה בארוחת הצהריים היו נמוכות יותר ותחושת המלאות גבוהה יותר בהשוואה לשתי הארוחות האחרות (p<0.05). בנוסף, רמת השובע הייתה גבוהה יותר בארוחה שהכילה רמה גבוהה של חלבון מהצומח בהשוואה לרמה גבוהה של חלבון מהחי (p<0.05). בהשוואה לארוחה שהכילה רמה גבוהה של חלבון מהחי או רמה נמוכה של חלבון מהצומח, צריכת הקלוריות בארוחת הצהריים לאחר ארוחה שהכילה רמה גבוהה של חלבון מהצומח הייתה נמוכה ב-12% ו-13%, בהתאמה (p<0.01).

החוקרים מסכמים כי צריכת ארוחה המבוססת על חלבון מהצומח הייתה מלווה בשיפור תחושת השובע וצריכת האנרגיה לעומת ארוחה המכילה כמות דומה של חלבון מהחי אך דלה יותר בסיבים תזונתיים.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27765144

בסקירה (ינואר 2017) מסכמים החוקרים את ההשפעות של דיאטה דלת-פחמימות ועתירת שומנים (LCHF) על משקל הגוף, על איזון משק הסוכר ועל גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים, תוך התייחסות לנושאים שנויים במחלוקת הקשורים בדפוס תזונה זה.

דיאטה דלת-פחמימות מוגדרת בסקירה כדיאטה בה אחוז הפחמימות הינו עד 26% מצריכת הקלוריות היומית או עד 130 גרם פחמימות ליום. בנוסף, הדיאטה מאופיינת בצריכת מזונות לא מעובדים, ירקות מצליבים, עלים ירוקים, אגוזים, זרעים, ביצים, דגים, בשר לא מעובד, מוצרי חלב, שמנים ושומנים טבעיים על בסיס אבוקדו, קוקוס וזיתים.
הממצאים מצביעים על כך שקיימת שונות בין-אישית גבוהה בשינויים בכולסטרול הכללי וב-LDL בתגובה לדיאטת LCHF. עם זאת, עדויות ממחקרים קליניים ופרה-קליניים מראות כי דיאטת LCHF תורמת באופן עקבי לשיפור בשאר מדדי הסיכון הקרדיווסקולריים, כולל רמת גלוקוז, אינסולין, טריגליצרידים, ApoB, ריכוז השומן הרווי, מספר חלקיקי LDL, המוגלובין מסוכרר, לחץ הדם, משקל הגוף ורמת HDL וכן להפיכת מצב של כבד שומני לא אלכוהולי. השפעות מיטיבות אלה ככל הנראה קשורות בירידה ברמת התיאבון והפחתת הצריכה הקלורית.

למרות שדיאטות אלה אינן בהכרח מתאימות לכולם, מהעדויות עולה כי דיאטה זו הינה יעילה ובטוחה, במיוחד למטופלים עם יתר שומנים בדם והתפתחות טרשת עורקים, תנגודת לאינסולין ומחלת כבד שומני לא אלכוהולי.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28053201

במחקר אקראי מבוקר (מאי 2017), שנערך באנגליה, נבדק האם השתתפות בתכנית הרזיה קבוצתית ("שוֹמרי משקל") במשך 52 שבועות, לעומת 12 שבועות, תוביל לירידה גדולה יותר במשקל.

במחקר נכללו 1,267 משתתפים מעל גיל 18, עם BMI מעל 28, שהופנו מ-23 מרפאות ברחבי אנגליה. המשתתפים הוקצו באופן אקראי לשלוש קבוצות: קבוצה אחת קיבלה ייעוץ תזונתי כללי וחומרי הדרכה (211 משתתפים), קבוצה שניה הופנתה להשתתפות בתכנית "שוֹמרי משקל" למשך 12 שבועות (528 משתתפים) וקבוצה שלישית הופנתה להשתתפות בתכנית "שוֹמרי משקל" למשך 52 שבועות (528 משתתפים). החוקרים ביצעו מעקב אחר המשתתפים במשך שנתיים מתחילת המחקר, כאשר מבין כלל המשתתפים, 823 משתתפים השלימו את ההערכה לאחר שנה ו-856 משתתפים השלימו את ההערכה לאחר שנתיים.

נמצא כי לאחר שנה המשתתפים שקיבלו ייעוץ כללי ירדו פחות במשקל (ירידה של 3.26 ק"ג) בהשוואה לאלה שהשתתפו בתוכנית של "שוֹמרי משקל" (הפרש של 2.71 ק"ג, p<0.0001), כאשר משתתפים בתכנית של 52 שבועות ירדו יותר במשקל מאלה בתכנית של 12 שבועות (ירידה של 6.76 לעומת 4.75 ק"ג, p<0.0001). מגמה דומה נמצאה גם בשנת המעקב השנייה.

בניתוח עלות-תועלת החוקרים מראים כי בהשוואה לייעוץ הכללי, בתכנית של 52 השבועות העלות היא 159 פאונד (כ-740 ש"ח) לכל ק"ג ירידה במשקל לעומת 91 פאונד (כ-420 ש"ח) בתכנית של 12 השבועות לתרגם לשקלים. עם זאת, לטווח הארוך (25 שנה) השתתפות בתכנית בת 52 שבועות עשויה להיות יעילה יותר.

החוקרים מסכמים כי השתתפות בתכנית שוֹמרי משקל למשך 12 שבועות לפחות יעילה יותר לירידה במשקל בהשוואה לקבלת ייעוץ כללי, כאשר הירידה במשקל בתכנית של 52 שבועות הייתה גדולה יותר ולמרות שעלותה גבוהה יותר, היא נמצאה עדיפה בניתוח עלות-תועלת לטווח הארוך.
חשוב לציין כי המחקר נערך במימון חלקי של חברת שוֹמרי משקל הבינלאומית. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28478041

במחקר כפול סמיות מוצלב (2017) נחקרה ההשפעה של הוספת משקה ממותק לארוחה - על מידת התיאבון, המטבוליזם והפעילות החמצוני - באמצעות שימוש בתא קלורימטרי (תא סגור בו שוהה המשתתף, אשר מאפשר מדידה מדויקת של התהליכים המטבוליים באמצעות מדידת כמות החום המופקת מהגוף).

במחקר נכללו 27 משתתפים צעירים ובריאים, אשר חולקו אקראית לצריכת שתי ארוחות (בוקר וצהריים) בשני מועדים שונים עם לפחות שבוע הפרדה ביניהם. במועד אחד המשתתפים קיבלו שתי ארוחות עם הרכב חלבון נמוך (15% מהקלוריות) ובמועד השני - עם הרכב חלבון גבוה (30% מהקלוריות). בכל אחד מהמועדים קיבלו משקה ממותק בארוחה אחת ומשקה עם ממתיק מלאכותי (סוכרלוז) בארוחה השנייה. כל הארוחות כללו את אותם מזונות והכילו 17% שומן ו-500 קלוריות מהמזון (ללא המשקה).

נמצא כי ארוחה עם רמת חלבון גבוהה יותר הייתה מלווה בירידה במידת הרעב ועלייה במידת השובע, וכן בירידה בדחף לאכול מזונות מתובלים, מלוחים ושומניים. השפעות אלה היו תלויות במין, כך שבקרב גברים נמצאה רמת רעב גבוהה יותר, שביעות רצון נמוכה יותר מהארוחות ותיאבון גבוה יותר למזונות מתובלים, מלוחים ושומניים – בהתייחס לארוחה עם רמת חלבון גבוהה יותר. עם זאת, הדחף למזונות מתוקים לא היה תלוי במין, ברמת החלבון בארוחה או בסוג המשקה (כלומר היה זהה בכל הקבוצות). עוד נמצא כי משקה ממותק בסוכר, לעומת המשקה עם הממתיק המלאכותי, הוביל לירידה באפקט התרמי של המזון (תרמוגנזה) ולירידה בחמצון השומנים, במיוחד בשילוב עם ארוחה עתירת חלבון. ממצאים אלה מדגישים את החשיבות של יצירת איזון בהרכב הארוחה על פני התמקדות רק בהגבלה קלורית, כאסטרטגיה להפחתת שמנות.
המחקר מומן על ידי משרד החקלאות האמריקאי.
https://bmcnutr.biomedcentral.com/articles/10.1186/s40795-017-0170-2

במחקר אקראי מבוקר (אוגוסט 2017), בו נכללו 51 גברים עם שמנות, נמצא כי דיאטה לסירוגין (שבועיים של הפחתה קלורית ושבועיים של איזון קלורי לסירוגין) למשך 30 שבועות הובילה לירידה גדולה יותר במשקל ובמסת השומן בהשוואה ל-16 שבועות של דיאטה רציפה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28925405

בסקירה (אוקטובר 2017) מוצג היישום הקליני של דיאטה קטוגנית לטיפול בהפרעות אנדוקריניות כגון סוכרת ושמנות. במסגרת הסקירה מפורטת ההשפעה הפיזיולוגית של דיאטה קטוגנית, כולל ההשפעה המיטיבה על מערכת העצבים המרכזית, על הלב ועל מערכת הנשימה. בהמשך הסקירה מציגים החוקרים היבטים הקשורים ביישום הדיאטה הקטוגנית, כולל בחירת המשתתפים והערכה מקדימה, פירוט ההנחיות לדיאטה ותפריטים לדוגמא (צמחוני ולא-צמחוני) וכן תהליך הפסקת הדיאטה.

החוקרים סוקרים את הממצאים העוסקים בדיאטה הקטוגנית בקרב מטופלים עם סוכרת, שמנות, תסמונת מטבולית ותסמונת השחלות הפוליציסטיות וכן מפרטים את הממצאים לגבי השפעות שליליות, אזהרות ותגובות הדדיות עבור מצבים רפואיים מסוימים. החוקרים מסכמים כי קיימות עדויות התומכות בשימוש בדיאטה קטוגנית עבור מטופלים עם הפרעות אנדוקריניות, אולם ממליצים לבצע את הדיאטה תחת פיקוח רפואי קפדני.

על מנת להגביר את היענות המטופלים והסבילות לדיאטה נערכים בהדרגה שינויים בפרוטוקול הדיאטה, הכוללים התחלת הדיאטה עם או בלי צום, מעקבים תכופים יותר למניעת סיבוכים ושינויים בכמות ובהרכב השומנים בתפריט. למרות הממצאים המבטיחים, נדרשים מחקרים נוספים להערכת ההשפעות ארוכות הטווח והבנה מעמיקה של המנגנונים המעורבים.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29022562

כחלק ממחקר אקראי מבוקר (נובמבר 2017), במחקר הנוכחי נבדקה, באופן פרוספקטיבי, השפּעת התזונה על העלייה במשקל לאחר דיאטת הרזיה.

במחקר נכללו 61 משתתפים עם עודף משקל או שמנות, אשר ירדו 10% ממשקלם לאחר דיאטת הרזיה דלת-קלוריות (1,250 קלוריות ליום למשך 12 שבועות) או דיאטה דלה מאוד בקלוריות (500 קלוריות ליום למשך 5 שבועות). במשך 4 שבועות נוספים המשתתפים שמרו על המשקל באמצעות תזונה קפדנית מותאמת אישית. החוקרים עקבו אחר המשתתפים למשך 9 חודשים נוספים בהם לא ניתן ליווי תזונתי, ובדקו האם מידת העלייה במשקל קשורה בהרכב התזונה ו/או במדד הדלקתי של התזונה.

נמצא כי בממוצע המשתתפים עלו כמחצית מהמשקל אותו ירדו במהלך דיאטת ההרזיה. לא נמצאו עדויות לקשר בין הרכב התזונה לבין מידת העלייה המחודשת במשקל, אולם נמצא כי ככל שהמדד הדלקתי של התזונה היה גבוה יותר (המדד הדלקתי חושב בהתבסס על 27 רכיבים תזונתיים, כולל קק"ל, חלבון, פחמימות, שומן כללי, סוגי חומצות שומן, כולסטרול, סיבים, אלכוהול, מינרלים וויטמינים), כך חלה עליה גדולה יותר במשקל, גם לאחר התאמה סטטיסטית למידת הפעילות הגופנית. עוד נמצא כי צריכת רכיבים תזונתיים בעלי פעילות נוגדת דלקת, כגון מגנזיום, חומצה פולית וויטמין B2 היו קשורים בעלייה פחותה במשקל.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מאששים את התפיסה לפיה לרכיבים דלקתיים בתזונה תפקיד בעלייה במשקל לאחר דיאטת הרזיה. נדרשים מחקרים נוספים על מנת להעריך מהי התרומה של דיאטה אנטי-דלקתית לשמירה על המשקל לאחר דיאטת הרזיה.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29099051

במחקר מבוקר מוצלב (ינואר 2018) נבדק כיצד הדרכה תזונתית משפיעה על הקשר בין גודל המנה לבין רמת הצריכה.
במחקר נכללו 3 קבוצות של נשים:

  1. 39 נשים עם עודף משקל או שמנות שקיבלו הדרכה תזונתית.
  2. 34 נשים עם עודף משקל או שמנות שלא קיבלו הדרכה.
  3. 29 נשים במשקל תקין שלא קיבלו הדרכה.

כל המשתתפות צרכו ארבע ארוחות במועדים שונים, שהכילו שבעה מזונות בעלי צפיפות אנרגטית שונה, כאשר הארוחות היו שונות בגודל המנה – 100%, 125%, 150% ו-175%. 
מהתוצאות עולה שבכל הקבוצות עלייה בגודל המנה הייתה מלווה בעלייה בצריכת מזונות בעלי משקל וערך קלורי גבוה יותר. באופן ספציפי, הגדלת המנה ב-75% הייתה מלווה בצריכה גבוהה ב-111 גרם בממוצע (27%) וב-126 קלוריות בממוצע (25%). עם זאת, בכל הארוחות, משתתפות שקיבלו הדרכה צרכו פחות קלוריות (506 לעומת 601 קלוריות) והצפיפות האנרגטית של הארוחה הייתה נמוכה יותר (1.09 לעומת 1.27 קלוריות/גרם) בהשוואה למשתתפות בשתי הקבוצות שלא קיבלו הדרכה. החוקרים מציינים כי ניתן לייחס את הצריכה הקלורית הנמוכה יותר בקרב הנשים שקיבלו הדרכה לצריכה של יותר מזונות בעלי צפיפות אנרגטית נמוכה.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מדגימים שוב את ההשפעה המשמעותית של גודל המנה על רמת הצריכה ומציעים כי הפחתת הצפיפות האנרגטית של הארוחה עשויה להוות אסטרטגיה יעילה להפחתת הצריכה הקלורית, גם ללא הפחתה בגודל המנה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29353006

במחקר אקראי מבוקר (פברואר 2018) נבדקה ההשפעה של דיאטה דלת-שומן בריאה לעומת דיאטה דלת-פחמימות בריאה על הירידה במשקל וכן את המידה בה השפעה זו תלויה בגנטיקה ובפעילות האינסולין.

במחקר השתתפו 609 מבוגרים בגילאי 18-50, אשר סובלים מעודף משקל או משמנות (BMI בטווח של 28-40), אך אינם חולי סוכרת. המשתתפים חולקו באופן אקראי לצריכת דיאטה דלת-שומן בריאה או לדיאטה דלת-פחמימות בריאה, למשך תקופה של שנה. המשתתפים הונחו להפחית את צריכת השומנים או הפחמימות ל-20 גרם/יום ב-8 השבועות הראשונים, עם עדיפות להפחתת מזונות מסוימים כגון שמני מאכל, בשרים שמנים, מוצרי חלב שמנים ואגוזים בקבוצת הדיאטה דלת-השומן ודגנים, אורז, ירקות עמילניים וקטניות בקבוצת הדיאטה דלת-הפחמימות. לאחר מכן, המשתתפים הונחו להעלות את צריכת השומנים או הפחמימות, בהתאמה, ב-5-15 גרם/שבוע עד שהגיעו לרמה הנמוכה ביותר האפשרית עבורם כדפוס תזונה ארוך טווח. הדיאטה לא הוגבלה קלורית, ושתי הקבוצות הונחו לצרוך כמות גדולה של ירקות, לצמצם צריכת סוכר מוסף, קמח לבן ושומן טראנס ולהתמקד בצריכת מזונות מלאים עם רמת עיבוד נמוכה, עשירים בערכים תזונתיים ובבישול ביתי ככל שניתן.  
בתקופת המחקר, שתי הקבוצות השתתפו ב-22 מפגשי הדרכה תזונתית, שהתמקדו באסטרטגיות לשמירה על תזונה בריאה ואיכותית תוך צריכה נמוכה של שומן או פחמימות, בהתאם לקבוצת הדיאטה. מדד המטרה העיקרי היה השינוי במשקל לאחר שנה וההשפעה של מאפיינים גנטיים ופעילות האינסולין על השינוי במשקל בשתי קבוצות הדיאטה.

מניתוח נתוני התזונה של שתי הקבוצות עולה כי הרכב התזונה של המשתתפים בשתי הקבוצות היה כדלהלן:

 

  דיאטה דלת שומן דיאטה דלת פחמימות
פחמימות  48%  30%
שומנים  29%   45%
חלבונים  21%   23%

 

המשתתפים בקבוצת הדיאטה דלת-שומן ירדו בממוצע 5.3 ק"ג לעומת ירידה של 6 ק"ג בקבוצת הדיאטה דלת-פחמימות, הבדל שאינו מובהק סטטיסטית. לא נמצאה השפעה למאפיינים הגנטיים או לפעילות האינסולין על מידת הירידה במשקל. כמו כן, לא נמצא הבדל בין הקבוצות ביחס להשפעות השליליות הקשורות בדיאטה. החוקרים מסכמים כי מידת הירידה במשקל הייתה דומה בשתי הדיאטות, ללא עדיפות לדיאטה מסוימת. 
המחקר תומך ברעיון שאיכות המזון ולא כמותו היא שעוזרת לרדת במשקל ולשמור עליו לטווח הרחוק, כאשר ממצאים אלה מעמידים בספק את ההשערה כי יש לבסס המלצות תזונה על גנטיקה או על סבילות הגוף לפחמימות ושומנים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29466592

במחקר תצפיתי, (2019) המבוסס על נתונים שנאספו במסגרת מחקר פרמינגהם, נבדק הקשר בין תזונה בריאה לבין הביטוי של גנים המעורבים בפעילות המטבולית. במחקר נכללו 2,220 משתתפים מצאצאי מחקר פרמינגהם בני 66 בממוצע ו-2,941 משתתפים בני הדור השלישי בני 46 בממוצע. החוקרים בדקו את הקשר בין תזונה בריאה בהתאם למדד היענות להנחיות התזונתית האמריקאיות לבין הביטוי של גנים בדם. 

נמצא כי תזונה בריאה הייתה קשורה בביטוי של 19 גנים. הגן המובהק ביותר הינו ARRDC3, שנמצא במחקרים קודמים בעל תפקיד בוויסות שמנות והוצאה אנרגטית. בנוסף, החוקרים חישבו ציון המתייחס לביטוי של גנים שנמצאו קשורים באופן ספציפי במדד לתזונה בריאה. ציון גבוה יותר היה קשור ברמה נמוכה יותר של BMI, גלוקוז בצום, סוכרת סוג 2 ותסמונת מטבולית. 

מסקנת החוקרים היא כי תזונה בריאה קשורה בביטוי מוגבר של גנים בעלי תפקיד בפעילות המטבולית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31187853

במאמר (ינואר 2018) מתואר ניתוח ההרכב התזונתי של שלוש דיאטות מסחריות, הפופולריות בארה"ב על פי ניתוח באמאזון, תחת ההשערה כי בדיאטות אלה מושם דגש על הפחתה קלורית ועל הרכב אבות המזון ללא הקפדה על הרכב המיקרו-נוטריאנטים בדיאטה. החוקרים בחנו את התפריט השבועי (7 ימים) ואת רמת הצריכה של 20 מיקרו-נוטריאנטים ביחס לרמת הצריכה המומלצת (DRI) של שלוש הדיאטות: 

  • דיאטה טבעונית היפו-קלורית, המעודדת צריכת מזונות בעלי צפיפות תזונתית גבוהה (Eat to Live-Vegan, Aggressive Weight Loss; ETL-VAWL).
  • דיאטה עשירה בחלבון מהחי ודלה בפחמימות, שמטרתה הגברת הקצב המטבולי (Fast Metabolism Diet; FMD).
  • דיאטת הרזיה, המבוססת על השגת איזון אנרגטי (Eat, Drink and Be Healthy; EDH).

החוקרים בחנו את הרכב המיקרו-נוטריאנטים בדיאטה (ללא תוספים) ביחס לרמת הצריכה המומלצת לגברים בגילאי 19-50, עם ובלי התאמה לצריכה של 2,000 קלוריות ליום. נמצא כי ללא התאמה לצריכת הקלוריות, הדיאטה ETL-VAWL סיפקה פחות מ-90% מרמת הצריכה המומלצת של ויטמיני B3, B12, D ו-E, וכן של המינרלים: סידן, סלניום ואבץ
הדיאטה FMD סיפקה פחות מ-90% מרמת הצריכה המומלצת של ויטמין B1, D, E, סידן, מגנזיום ואשלגן
הדיאטה EDH סיפקה פחות מ-90% מרמת הצריכה המומלצת של ויטמין D, סידן ואשלגן.
גם לאחר התאמה לצריכה של 2,000 קלוריות ליום, רמת הצריכה נותרה נמוכה מהמומלץ עבור B12 בדיאטת ETL-VAWL, סידן בדיאטות FMD ו-EDH וויטמין D בכל הדיאטות. החוקרים מסכמים כי יש להקפיד על הכללת מזונות עשירים בויטמינים ובמינרלים בבניית תכניות דיאטה מסחריות על מנת להימנע מחסרים במיקרו-נוטריינטים. 
המחקר נתמך באופן חלקי על ידי חברת Nature’s Bounty Co, המשווקת תוספי תזונה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29361684

 

צמחונות 

מטה-אנליזה של מחקרים מבוקרים (יולי 2015) מצביעה על היעילות של דיאטות צמחוניות לירידה במשקל.

ניתוח הנתונים מבוסס על 12 מחקרים מבוקרים בהם 1,151 משתתפים אשר השתתפו בתכנית בת 18 שבועות בממוצע.

באופן כללי נמצא כי משתתפים שצרכו דיאטה צמחונית ירדו בממוצע כ-2 ק"ג יותר מאשר משתתפים שצרכו דיאטה לא-צמחונית.

מגמה זו הייתה משמעותית יותר במשתתפים שצרכו דיאטה טבעונית (ירידה של כ-2.5 ק"ג בממוצע) וכן משתתפים שצרכו דיאטה צמחונית עם הגבלה קלורית (ירידה של 2.2 ק"ג בממוצע).

בדומה לממצאים קודמים, הנתונים מצביעים על קושי לשמור על הירידה במשקל לאורך זמן.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26138004

סקירה (אוגוסט 2017) אשר בדקה את הממצאים בנוגע ליתרונות הקרדיו-מטבוליים של תזונה המבוססת על הצומח. מהסקירה עולה כי כמעט מחצית ממקרי התמותה הקרדיו-מטבוליים ניתנים למניעה באמצעות הקפדה על תזונה בריאה, כאשר תזונה צמחונית או טבעונית הינה אסטרטגיה יעילה לשיפור הצריכה התזונתית. המחקרים מצביעים על כך שתזונה מהצומח קשורה בירידה בסיכון לתמותה מכל גורם וכן לירידה בסיכון לשמנות, סוכרת סוג 2 ומחלת לב כלילית. באופן ספציפי, ישנן עדויות לכך שתזונה מהצומח קשורה בהפחתת הסיכון לאירועי לב בכ-40% ולאירועי שבץ בכ-29%. בנוסף, תזונה מהצומח קשורה בסיכון נמוך בכ-50% להתפתחות התסמונת המטבולית וסוכרת סוג 2. החוקרים מראים כי תזונה צמחונית מאוזנת הינה בריאה ויעילה לאיזון המשקל ומדדי הסוכר ובעלת תרומה מטבולית וקרדיווסקולרית, כולל הפיכת מצבי טרשת עורקים והורדת לחץ הדם ורמות השומנים בדם. הם מסכמים כי תזונה מהצומח עשויה להוות אסטרטגיה יעילה למניעה ולטיפול בתחלואה קרדיו-מטבולית ומומלץ להתאים את ההנחיות וההמלצות התזונתיות בהתאם לכך.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28792455 

במחקר אקראי מבוקר (2018) נבדקה ההשפעה של דיאטה טבעונית, בדגש על תפקיד החלבון מן הצומח, על הרכב הגוף ועל התנגודת לאינסולין בקרב משתתפים בריאים עם עודף משקל או שמנות. הרציונל העומד מאחורי המחקר הוא העובדה כי חלבון מעורר שחרור של אינסולין וגלוקגון, כאשר צריכת חומצות אמינו חיוניות, המצויות בשפע בחלבון מן החי, מגרה הפרשת אינסולין וויסות IGF-1 וצריכת חומצות אמינו לא חיוניות מפחיתה הפרשת אינסולין ומגבירה הפרשת גלוקגון, מה שמוביל לגירוי גלוקונאוגנזיס (יצירת גלוקוז ממקורות שאינם פחמימתיים), פירוק שומנים, ירידה בייצור IGF-1 וכולסטרול וחמצון שומנים בכבד (המעודד שליטה בתיאבון ובכך משחק תפקיד בהפחתת משקל גוף).

במחקר נכללו 75 משתתפים עם BMI של 28-40, אשר צרכו דיאטה טבעונית או דיאטת ביקורת למשך 16 שבועות. המשתתפים בקבוצת הדיאטה הטבעונית התבקשו לצרוך דיאטה טבעונית דלת שומן (20-30 גרם ליום) - המבוססת על ירקות, דגנים, קטניות ופירות, תוך הימנעות מצריכת מזונות מן החי או שמנים מוספים. המשתתפים בדיאטת הביקורת התבקשו לשמור על התזונה הרגילה שלהם, שכללה מזונות מן החי. הרכב הגוף נמדד בתחילת המחקר ובסיומו באמצעות DEXA. נמצא כי רק בקבוצת הדיאטה הטבעונית חלה ירידה מובהקת במשקל הגוף (6.5 ק"ג בממוצע), במסת השומן (4.3 ק"ג) ובמדד התנגודת לאינסולין. עוד נמצא כי הירידה במסת השומן הייתה קשורה בעלייה בצריכת חלבון מן הצומח ובירידה בצריכת חלבון מהחי. באופן ספציפי, הירידה בצריכת חומצת האמינו לאוצין הייתה קשורה בירידה במסת השומן והירידה בצריכת חומצת האמינו היסטידין הייתה קשורה בשיפור התנגודת לאינסולין. ממצאים אלה תומכים בתרומה של חלבון מהצומח, כחלק מדפוס תזונה המבוסס על מזונות מן הצומח וצמצום צריכת לאוצין והיסטידין, לשיפור המשקל והרכב הגוף ולהפחתת תנגודת לאינסולין.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30405108

במחקר אקראי מוצלב (2019) נבדקה ההשפעה האקוטית של הרכב הארוחה על הורמוני העיכול ועל תחושת השובע. החוקרים מסבירים כי תהליך עיכול המזון מעורר את הפרשת ההורמונים (GLP-1 (glucagon-like peptide-1 ו-(GIP (gastric inhibitory peptide שתפקידם להגביר את הפרשת האינסולין ולסייע בשמירה על איזון הגלוקוז. בנוסף, הורמוני השובע (GLP-1, PYY (peptide YY), PP (pancreatic polypeptide ועמילין מסייעים בוויסות רמת התיאבון ושמירה על איזון האנרגיה. הפרשת הורמוני שובע אלה תלויה בהרכב הארוחה ושונה בקרב אנשים עם רמות גלוקוז תקינות לעומת אלה עם הפרעה באיזון הגלוקוז. 

במחקר נכללו שלוש קבוצות של 20 גברים כל אחת: עם סוכרת סוג 2, עם שמנות או גברים בריאים. המשתתפים בשלוש הקבוצות התבקשו לצרוך בשני מועדים שונים שתי ארוחות המבורגר, הזהות בערך הקלורי (כ-514 קלוריות) ובהרכב אבות המזון – ארוחה הכוללת בשר מעובד וגבינה או ארוחה טבעונית הכוללת טופו. רמות ההורמונים GLP-1, עמילין ו-PYY – הקשורים במטבוליזם של גלוקוז, הפרשת אינסולין, שובע ואיזון המשקל – נמדדו עד 180 דקות לאחר הארוחה. בנוסף, המשתתפים התבקשו לדרג את רמת השובע שלהם לאחר הארוחה. 

נמצא כי באופן כללי הפרשת ההורמונים ורמת השובע הייתה גבוהה יותר לאחר הארוחה הטבעונית בהשוואה לארוחה הבשרית. להלן הממצאים העיקריים שדווחו לאחר הארוחה הטבעונית, בהשוואה לארוחה הבשרית:

  • הפרשת GLP-1 הייתה גבוהה יותר לאחר ארוחה טבעונית בקרב משתתפים עם סוכרת סוג 2 ומשתתפים בריאים.
  • ריכוז העמילין היה גבוה יותר לאחר הארוחה הטבעונית בשלוש קבוצות המשתתפים. 
  • ריכוז PYY היה גבוה יותר לאחר הארוחה הטבעונית רק בקרב קבוצת המשתתפים הבריאים.
  • רמת השובע הייתה גבוהה יותר לאחר הארוחה הטבעונית בשלוש קבוצות המשתתפים – ב-9% במשתתפים עם סוכרת סוג 2, ב-18.7% בקרב משתתפים עם שמנות וב-25% בקרב משתתפים בריאים. 

תוצאות אלה מעידות על עלייה בהפרשת הורמוני העיכול וברמת השובע בעקבות ארוחה טבעונית, בהשוואה לארוחה בשרית, בקרב גברים בריאים, גברים הסובלים משמנות או הסובלים מסוכרת סוג 2. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30642053

במחקר מוצלב (מרץ 2018) הוערכה ההשפעה של דיאטה הרזיה צמחונית לעומת דיאטת הרזיה ים-תיכונית בקרב משתתפים אוכלי-כל הסובלים מעודף משקל ובעלי רמת סיכון קרדיווסקולרית נמוכה עד בינונית.

במחקר נכללו 118 משתתפים בני 51 בממוצע, אשר צרכו כל אחת מהדיאטות למשך 3 חודשים. שתי הדיאטות כללו הפחתה קלורית והכילו 50-55% פחמימות, 25-30% שומן ו-15-20% חלבון. כל המשתתפים קיבלו הצעה לתפריט שבועי וכן מידע וטיפים על המזונות המומלצים וקבוצות המזון שיש להכליל או להימנע בדיאטה. הם הונחו לשמור על הרגלי החיים והפעילות הגופנית בתקופת המחקר ולא הוצב יעד לירידה במשקל.

נמצא כי שתי הדיאטות הובילו לירידה דומה במשקל, ירידה של 1.88 ק"ג בדיאטה הצמחונית ו-1.77 ק"ג בדיאטה הים-תיכונית. מגמה דומה נמצאה ביחס ל- BMI ולמסת השומן. עם זאת, רק בדיאטה הצמחונית חלה ירידה מובהקת ברמת ה-LDL (ירידה של 5.44%), ברמת ויטמין B12 (ירידה של 5.06%) וברמת החומצה האורית (2.89%) ואילו רק בדיאטה הים תיכונית חלה ירידה מובהקת ברמת הטריגליצרידים (5.91%). לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הדיאטות ביחס למרבית המדדים של עקה חמצונית ומדדי הדלקת.

החוקרים מסכמים כי שתי הדיאטות היו יעילות במידה דומה לירידה במשקל ובמסת השומן, אולם הדיאטה הצמחונית הייתה יעילה יותר להפחתת רמת הכולסטרול ואילו הדיאטה הים-תיכונית הייתה יעילה יותר להפחתת רמת הטריגליצרידים.

 https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29483085

במחקר אקראי מבוקר (יוני 2017) נבדקה ההשפעה של דיאטה צמחונית, לעומת דיאטת הרזייה רגילה, על פיזור השומן בירכיים בקרב משתתפים עם סוכרת סוג 2 ושמנות (BMI 35 בממוצע). במחקר נכללו 74 מטופלים, אשר הוקצו באופן אקראי לאחת משתי דיאטות: דיאטה צמחונית או דיאטה רגילה לחולי סוכרת; שתי הדיאטות כללו הפחתה של 500 קלוריות. 
הדיאטה הצמחונית הורכבה מ-60% פחמימות, 15% חלבון ו-25% שומן וכללה ירקות, דגנים, קטניות, פירות ואגוזים. מוצרים מן החי הוגבלו ללא יותר ממנה אחת ליום של יוגורט דל שומן. דיאטת הביקורת תאמה להנחיות האיגוד האירופאי לחקר הסוכרת והורכבה מ-50% פחמימות, 20% חלבון ועד 30% שומן, כולל הגבלת השומן הרווי לעד 7% והכולסטרול ל-200 מ"ג/יום. בנוסף, בשלושת החודשים הראשונים למחקר המשתתפים התבקשו לשמור על הרגלי הפעילות הגופנית הרגילים שלהם ובשלושת החודשים שלאחר מכן נוספה לדיאטה תכנית פעילות גופנית מותאמת אישית.
יעילות הדיאטות הוערכה לאחר 3 ו-6 חודשים באמצעות מדידת הרגישות לאינסולין, תפקוד תאי בטא בלבלב וביצוע MRI למדידת השינוי ברקמת השומן בירך. בסיום המחקר נצפתה ירידה גדולה יותר במשקל בקבוצת הדיאטה הצמחונית לעומת דיאטת הביקורת (ירידה של 6.2 ק"ג לעומת 3.2 ק"ג, p<0.01), וכן בגודל הכללי (שטח) של הרגל. מבדיקת MRI עולה כי הירידה בשומן התת-עורי הייתה דומה בשתי הקבוצות, אך רק בקבוצת הדיאטה הצמחונית נמצאה ירידה ברקמת השומן הפנימית (subfascial) וירידה גדולה יותר, לא מובהקת סטטיסטית, בשומן התוך-שרירי בהשוואה לדיאטת הביקורת. 
החוקרים מראים כי השינויים ברקמת השומן התת-עורית והפנימית היו קשורים בשינויים ברמת ההמוגלובין המסוכרר, ברמת הסוכר בצום וברגישות תאי בטא לאינסולין. החוקרים מסכמים כי ירידה ברקמת השומן הינה משמעותית לשיפור המטבוליזם של סוכרים ושומנים בקרב חולי סוכרת סוג 2.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28604251

מחקר מבוקר (אוקטובר 2015) בו נערכה השוואה בין השפּעתן של 3 דיאטות הנבדלות זו מזו במקור החלבון (מהצומח או מהחי) ובכמות החלבון על מדדי התסמונת המטבולית

במחקר השתתפו 62 מבוגרים עם השמנת יתר ותסמונת מטבולית אשר צרכו במשך שבועיים דיאטה אמריקאית בריאה ולאחר מכן חולקו באופן אקראי לדיאטת DASH עשירה בחלבון מהצומח (18% חלבון, שני-שליש מהצומח) או בחלבון מהחי (18% חלבון, שני-שליש מהחי) או לדיאטת חלבונים מתונה (27% חלבון, שני-שליש מהחי).

ההשוואה בין הדיאטות נערכה תחת שלושה מצבים:

5 שבועות של איזון קלורי, 6 שבועות של הפחתה קלורית ו-12 שבועות של תכנית הרזיה.

בכל הקבוצות חלה ירידה של כ-5% ממשקל הגוף וחל שיפור בכל מדדי התסמונת המטבולית, ללא הבדל בין קבוצות הדיאטה. החוקרים מסכמים כי הירידה במשקל הינה משמעותית לשיפור מדדי התסמונת המטבולית, ללא תלות בכמות ובסוג החלבון בתזונה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26354540

מחקר,המבוסס על נתונים ממחקר עוקבה גדול (מחקר האחיות השני), נבדק הקשר בין איכות התזונה המבוססת על מזונות הצומח לבין מדדים ביולוגיים הקשורים בהשמנה. החוקרים מציינים כי ידוע שדפוס תזונה איכותי, המבוסס על מזונות מן הצומח, קשור בסיכון קרדיו-מטבולי נמוך יותר, אולם לא ברור האם השפעה מיטיבה זו קשורה בשיפור מדדים ביולוגיים הקשורים בהשמנה. במחקר נכללו הנתונים של 831 נשים, אשר גילן הממוצע היה 45 וה-BMI הממוצע היה 24.6 ונלקחו מהן שתי בדיקות דם בהפרש של כ-12 שנים. איכות התזונה הוערכה על פי שאלוני תזונה, שמולאו במקביל לבדיקות הדם. החוקרים חישבו עבור כל משתתפת ציון בשלושה מדדים, המבטאים את איכות התזונה: ציון כללי של תזונה המבוססת על מזונות מן הצומח, ציון של תזונה בריאה המבוססת על מזונות מן הצומח וציון של תזונה לא בריאה המבוססת על הצומח. בניתוח חתך של הנתונים, נמצא כי ציון גבוה יותר של תזונה בריאה היה קשור ברמה נמוכה יותר של לפטין, אינסולין ו-CRP, וברמה גבוהה יותר של אדיפונקטין ושל הקולטן ללפטין sOB-R. בנוסף, ציון גבוה יותר של תזונה לא בריאה היה קשור ברמה גבוהה יותר של לפטין ואינסולין. בניתוח אורך של הנתונים, המתייחס גם לשינויים במשקל לאורך הזמן, נמצא כי שיפור באיכות התזונה (עלייה במדד של תזונה בריאה) היה קשור בירידה ברמת הלפטין וה-CRP, ואילו ירידה באיכות התזונה (עלייה במדד של תזונה לא בריאה) הייתה קשורה בעלייה במדדי הלפטין, CRP ו-IL-6. 

החוקרים מסכמים כי הקפדה על דפוס כללי של תזונה בריאה, המבוססת על מזונות מן הצומח, קשורה בשינויים חיוביים ארוכי טווח במדדים ביולוגיים הקשורים בהשמנה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30927000

במחקר, הכולל נתונים משלושה מחקרי עוקבה (2019) גדולים בארה"ב, נבדק הקשר בין דפוסים שונים של דיאטות המבוססות על מזון מן הצומח לבין השינויים ארוכי הטווח במשקל. במחקר נכללו הנתונים של 126,982 משתתפים ממחקר האחיות, מחקר האחיות השני ומחקר אנשי מקצועות הבריאות. נתוני התזונה והמשקל דווחו על ידי המשתתפים פעם בארבע שנים והחוקרים בדקו את הקשרים בין השינויים בתזונה והשינויים במשקל במהלך תקופת מעקב של למעלה מ-20 שנה, בהתייחס לדפוס כללי של תזונה מן הצומח, דפוס של תזונה בריאה מן הצומח ודפוס של תזונה לא-בריאה מן הצומח. נמצא כי בממוצע, חלה עלייה במשקל של 0.90-1.98 ק"ג בכל תקופה של ארבע שנים, עם הבדלים בין דפוסים שונים של התזונה. לאחר התאמה סטטיסטית לגורמים שונים, כולל שינויים אחרים באורח החיים, החוקרים מראים כי:

  • עלייה של סטיית תקן אחת בצריכת דפוס כללי של תזונה מן הצומח הייתה קשורה בעלייה במשקל נמוכה ב-0.04 ק"ג בכל תקופה של 4 שנים. 
  • עלייה של סטיית תקן אחת בצריכת דפוס של תזונה בריאה מן הצומח (בדגש על דגנים מלאים, פירות וירקות, אגוזים וקטניות, שמנים צמחיים, תה וקפה) הייתה קשורה בעלייה במשקל נמוכה ב-0.68 ק"ג בכל תקופה של 4 שנים. 
  • עלייה של סטיית תקן אחת בצריכת דפוס של תזונה לא-בריאה מן הצומח (בדגש על דגנים מלוטשים, תפוחי אדמה וצ'יפס, ממתקים ושתייה ממותקת ומיצים) הייתה קשורה בעלייה במשקל גבוהה ב-0.36 ק"ג בכל תקופה של 4 שנים. 

החוקרים מסכמים כי תזונה המבוססת על מזונות מן הצומח, בדגש על מזונות בריאים, קשורה בעלייה פחותה במשקל לאורך זמן ובכך ממצאים אלה תומכים בהמלצות הנוכחיות לפיהן יש להגביר את הצריכה של מזונות בריאים מהצומח ולהפחית את הצריכה של מזונות לא-בריאים ושל מזונות מהחי. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31127828

במחקר (מרץ 2018) נבדקה ההשפעה של מעבר לדיאטה צמחונית על מדדי הסיכון הקרדיווסקולריים. נכללו 31 מטופלים ממרפאה קרדיווסקולרית בגילאי 32-69 עם יתר לחץ דם, רמת LDL גבוהה ועודף משקל או שמנות. המשתתפים צרכו דיאטה צמחונית למשך ארבעה שבועות, כאשר הדיאטה הוגדרה באמצעות שיטת סיווג מזון על סולם של 0 עד 10. במחקר הנוכחי הדיאטה לא הוגבלה מבחינה קלורית וכללה: מים ומשקאות צמחיים טבעיים, פירות וירקות חיים, מזונות חיים (raw) עם תכולת שומן גבוהה כמו אבוקדו וזרעים ומזונות מהצומח בצורות בישול קצרות (בישול או אפייה בטמפרטורה נמוכה או אידוי קצר). כל הארוחות והמזונות סופקו למשתתפים לאורך כל תקופת המחקר. באופן כללי, ההיענות לדיאטה הייתה טובה והמשתתפים הביעו שביעות רצון גבוהה.

בסיום תקופת ההתערבות נמצא כי המשתתפים ירדו בממוצע 6.7 ק"ג, לחץ הדם הסיסטולי והדיאסטולי ירד ב-16.6 ו-9.1 מ"מ כספית בהתאמה, ירידה שהייתה מלווה בירידה ב-33% בשימוש בתרופות ללחץ דם. בנוסף נמצאה ירידה מובהקת במדדי השומנים בדם, כולל ירידה ברמת ה-HDL, עם ירידה ברמת הכולסטרול הכללי (33.8 מ"ג/דצ"ל), ה-LDLי(24.6 מ"ג/דצ"ל) והטריגליצרידים (19.6 מ"ג/דצ"ל). למרות שלא נמצאה ירידה ברמת הגלוקוז בצום, חלה ירידה מובהקת ברמת האינסולין וירידה קלה אך מובהקת ברמת ההמוגלובין המסוכרר וכן ברמת מדד הדלקת CRP.

החוקרים מסכמים כי מעבר לתזונה צמחונית עשוי להוות גישה טיפולית יעילה להפחתת גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים ולהפחתת השימוש בתרופות, אולם נדרשים מחקרים גדולים יותר עם קבוצת ביקורת על מנת לאשש את הממצאים.  
המחקר מומן ונערך בשיתוף מכון המחקר והבריאות הפרטי Johnsie and Aubary Montgomery Institute of Medical Education and Research.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29575002

במחקר חתך הכולל מבוגרים מדרום אפריקה ומארה"ב (מרץ 2016), נמצא כי בארה"ב ישנו הבדל גדול יותר בתזונה בין צמחוניים ללא-צמחוניים בהשוואה לדרום אפריקה, כאשר צמחוניים בארה"ב צורכים יותר מזון בריא בהשוואה לצמחוניים בדרום אפריקה. בשתי המדינות, צמחוניים היו בסיכון נמוך יותר להשמנה בהשוואה ללא-צמחוניים.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27155957

מחקר (2016) בו נערך ניתוח של דפוסי התזונה העולמיים במטרה להעריך האם הבדלים בזמינות ובצריכה של קבוצות מזון מסוימות יכולים להסביר את השונות בשיעורי ההשמנה באזורים גיאוגרפיים שונים.

לצורך הניתוח אספו החוקרים נתונים מ-170 מדינות, הכוללים הערכות BMI (ממוצע ושיעורי השמנה ועודף משקל באוכלוסייה), צריכת הקלוריות הממוצעת לאדם ליום, הזמינות של קבוצות המזון העיקריות (בשר, מזונות עמילניים, סיבים, שומנים ופירות), תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) לנפש ושיעור האוכלוסייה שאיננה פעילה גופנית.

הממצאים מניתוח סטטיסטי שערכו החוקרים מצביע על קשר סטטיסטי חזק בין זמינות גבוהה של בשר לבין שיעור ההשמנה (r=0.666, p < 0.001), עודף המשקל (r = 0.800, p < 0.001) BMI ,(r = 0.656, p < 0.001). קשרים אלה היו בלתי תלויים בסך הצריכה הקלורית, באי-ביצוע פעילות גופנית ובתמ"ג.

מבין קבוצות המזון, זמינות של בשר הייתה המנבא המשמעותי ביותר להשמנה.

הערת המערכת: r מבטאת את עוצמת הקשר בין שני המשתנים שנבדקו. עוצמת הקשר נעה על הרצף שבין 0.0 ל- 1, כך ש r =0.9 מבטא קשר חזק מאוד בין המשתנים, בעוד ש 0.1r = מבטא קשר חלש מאוד בין שני המשתנים.

http://bmcnutr.biomedcentral.com/articles/10.1186/s40795-016-0063-9

מחקר (ספטמבר 2015) שנועד להשוות את הפרופיל המטבולי ארוך הטווח של צמחוניים לעומת לא-צמחוניים.

במחקר נעשה שימוש בנתונים שנאספו במסגרת מחקר בריאות בין השנים 1994-2008 בטאיוואן הכולל 4,415 צמחוניים מסוג לקטו-אובו (כולל מוצרי חלב וביצים), 1,855 לקטו (ללא ביצים) ו-1,913 טבעוניים כאשר לכל משתתף צמחוני הותאמו 5 משתתפים לא-צמחוניים בעלי מאפיינים דומים.

באופן כללי נמצא כי דיאטות צמחוניות מסוגים שונים היו קשורות בסיכון נמוך יותר למדדים חריגים בפרופיל המטבולי בהשוואה לדיאטה לא-צמחונית, כאשר ניתן לייחס זאת לפחות באופן חלקי ל-BMI נמוך יותר בקרב צמחוניים.

החוקרים מסכמים כי דיאטה צמחונית הכוללת הקפדה על רמות השומנים ועל צריכת הפחמימות המעובדות והפרוקטוז, עשויה לתרום לשמירה ולשיפור הבריאות המטבולית.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26355190


 

דיאטה ים תיכונית

סקירה שיטתית (דצמבר 2015) שנועדה לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של דיאטה ים-תיכונית על ירידה במשקל ועל גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים. במחקר נכללו 5 מחקרים אקראיים מבוקרים בהם נערך מעקב של מעל 12 חודשים אחר משתתפים שצרכו דיאטה ים-תיכונית בהשוואה לדיאטה דלת-שומן, דיאטה דלת-פחמימות ולדיאטה של האגודה האמריקאית לסוכרת.

נמצא כי דיאטה ים-תיכונית הייתה יעילה יותר מדיאטה דלת-שומן ובעלת השפעה דומה לשאר הדיאטות על הירידה במשקל. בנוסף, לא נמצאו הבדלים בין הדיאטות ביחס לגורמי הסיכון הקרדיווסקולריים. עם זאת, חשוב לציין כי ישנם מחקרים רבים ומשמעותיים המצביעים על התרומה של דיאטה ים-תיכונית לשמירה על הבריאות. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26721635

בסקירה,(2019) שנערכה על ידי חוקרים מאיטליה, דנים החוקרים בדיאטה הים-תיכונית כתכנית המתאימה ביותר לניהול אורח חיים בריא ולמניעת תחלואה, בדגש על שמנות. החוקרים קוראים לקידום מדיניות המעודדת היענות לדיאטה הים-תיכונית כאסטרטגיה להתמודדות עם מגפת ההשמנה, בעיקר בגילאי הילדות.

במסגרת הסקירה דנים החוקרים בשמנות כמחלה גלובלית ומציגים את היתרונות של הדיאטה הים-תיכונית בהשוואה לתזונה המערבית. בהמשך דנים החוקרים בהיבטים הקשורים במדיניות הציבורית ואסטרטגיות לשינוי באמצעות רגולציה, תמריצים כלכליים, מיסוי, איסור על פרסום מזיק לילדים וקביעת נורמות תזונתיות, תוך התייחסות לתפקיד של תעשיות המזון והמשקאות. לבסוף דנים החוקרים במכשולים העומדים בפני היישום של הדיאטה הים-תיכונית ומציעים כי יש לבנות מודל תזונתי, אשר מבוסס על אבני היסוד של הדיאטה הים-תיכונית, תוך התאמה לאוכלוסיות אחרות מחוץ לאזור הים התיכון. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31181836

במאמר (מרץ 2018) מטעם האגודה האמריקאית לאנדוקרינולוגיה מסוכמות העדויות המחקריות המהוות בסיס לטיפול המערכתי בשמנות. במסגרת המאמר, החוקרים מגדירים מהי שמנות, דנים באסטרטגיות למניעת שמנות בקרב מבוגרים וילדים, בתחלואה הנלווית, בטיפול בשמנות באמצעות שינויים באורח החיים - כולל ההשפעה של סוגי דיאטות שונות ופעילות גופנית, גישות טיפול התנהגותיות - וכן באסטרטגיות טיפול תרופתיות וכירורגיות.

מהסקירה עולה כי ישנם גורמים רבים המשפיעים על התפתחות שמנות, כולל גורמים גנטיים, סביבתיים והתנהגותיים. לשמנות השלכות בריאותיות רבות, כאשר ירידה במשקל תורמת לשיפור בתחלואה הנלווית, כך שככל שהירידה במשקל גדולה יותר כך השיפור במצב הבריאותי משמעותי יותר. החוקרים מציינים כי המצב של שמנות, הנחשבת בטווח הבריא מבחינה רפואית, הינה מצב מעבר בלבד, המתפתח לאורך זמן למצב של תחלואה, במיוחד בקרב ילדים ומתבגרים. לסוגי דיאטות שונות נמצאו מגוון יתרונות ובכל סוג דיאטה ניתן להשיג לאורך זמן ירידה מתונה במשקל, כאשר לדוגמא דיאטה ים-תיכונית או דיאטת DASH נמצאו יעילות להפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי ובשילוב הפחתה קלורית הובילו גם לירידה במשקל. יחד עם זאת, שמירה על המשקל לאורך זמן הינה מאתגרת ובכל אסטרטגיות הטיפול צפויה עלייה במשקל, במיוחד לאחר הפסקת ההתערבות. עוד מציינים החוקרים כי למרות השימוש הרחב בתוספי תזונה שונים, יעילותם או אפילו בטיחותם לרוב אינה מוכחת מחקרית. הגישה הטיפולית צריכה להיות מותאמת אישית, בהתבסס על המידע הגנטי, המצב הגופני והבריאותי והיכולת להקפיד על אורח חיים מסוים.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29518206

מאמר (אוגוסט 2015) הקורא לכך שיש להתמקד בביצוע שינוי תזונתי על פני ספירת קלוריות במטרה להפחית תחלואה ותמותה קרדיווסקולרית ברמת האוכלוסייה הכללית.

הכותבים טוענים כי ישנו דגש מוגזם על הערך הקלורי של מזונות למרות העדויות הרבות המצביעות על החשיבות הרבה לערך התזונתי של המזון.

דוגמא לכך הם מחקרים המראים כי צריכה גבוהה יותר של אומגה 3, שמן זית ואגוזים קשורה בירידה בסיכון לתמותה ולתחלואה קרדיווסקולרית ואילו צריכת משקאות ממותקים קשורה בעלייה בסיכון לסוכרת סוג 2.

הם קוראים לשינוי מדיניות ברמת האוכלוסייה לשיפור איכות התזונה ובכך להפחית את העלויות למערכת הבריאות תוך צמצום שיעורי התחלואה והאשפוזים.

הם מסכמים בכך שהעדויות תומכות באמרה שמזון יכול להיות התרופה העוצמתית ביותר או הרעל האיטי ביותר וכי מומלץ להתחיל את השינוי באימוץ דיאטה ים-תיכונית.

http://openheart.bmj.com/content/2/1/e000273.full

במחקר מוצלב (מרץ 2018) הוערכה ההשפעה של דיאטה הרזיה צמחונית לעומת דיאטת הרזיה ים-תיכונית בקרב משתתפים אוכלי-כל הסובלים מעודף משקל ובעלי רמת סיכון קרדיווסקולרית נמוכה עד בינונית.

במחקר נכללו 118 משתתפים בני 51 בממוצע, אשר צרכו כל אחת מהדיאטות למשך 3 חודשים. שתי הדיאטות כללו הפחתה קלורית והכילו 50-55% פחמימות, 25-30% שומן ו-15-20% חלבון. כל המשתתפים קיבלו הצעה לתפריט שבועי וכן מידע וטיפים על המזונות המומלצים וקבוצות המזון שיש להכליל או להימנע בדיאטה. הם הונחו לשמור על הרגלי החיים והפעילות הגופנית בתקופת המחקר ולא הוצב יעד לירידה במשקל.

נמצא כי שתי הדיאטות הובילו לירידה דומה במשקל, ירידה של 1.88 ק"ג בדיאטה הצמחונית ו-1.77 ק"ג בדיאטה הים-תיכונית. מגמה דומה נמצאה ביחס ל- BMI ולמסת השומן. עם זאת, רק בדיאטה הצמחונית חלה ירידה מובהקת ברמת ה-LDL (ירידה של 5.44%), ברמת ויטמין B12 (ירידה של 5.06%) וברמת החומצה האורית (2.89%) ואילו רק בדיאטה הים תיכונית חלה ירידה מובהקת ברמת הטריגליצרידים (5.91%). לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הדיאטות ביחס למרבית המדדים של עקה חמצונית ומדדי הדלקת.

החוקרים מסכמים כי שתי הדיאטות היו יעילות במידה דומה לירידה במשקל ובמסת השומן, אולם הדיאטה הצמחונית הייתה יעילה יותר להפחתת רמת הכולסטרול ואילו הדיאטה הים-תיכונית הייתה יעילה יותר להפחתת רמת הטריגליצרידים.

 https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29483085

מחקר אקראי מבוקר (נובמבר 2017), שנערך בישראל, נבדקה ההשפעה של התערבויות שונות לאורח חיים בריא על מאגרי השומן באיברים שונים בגוף, באמצעות הדמיית MRI.

במחקר השתתפו 278 עובדי הקריה למחקר גרעיני בנגב, המאופיינים באורח חיים יושבני וסובלים מהשמנה בטנית או יתר שומנים בדם. המשתתפים חולקו אקראית לצריכת אחת משתי דיאטות למשך 18 חודשים – דיאטה דלת שומן או דיאטה ים-תיכונית דלת פחמימות מועשרת באגוזי מלך. 
בנוסף, מחצית מהמשתתפים בכל קבוצה ביצעו פעילות גופנית, בעיקרה אירובית. במהלך המחקר כל המשתתפים עברו 3 הדמיות MRI על מנת להעריך את השינויים ברקמות השומן באיברי הגוף. החוקרים מציינים כי 86% מהמשתתפים השלימו את המחקר וההיענות לדיאטה הייתה גבוהה, כך שהמשתתפים בקבוצת הדיאטה דלת השומן אכן הפחיתו באופן מובהק את צריכת השומן שלהם בדיאטה (הפחתה של 21% בקבוצת הדיאטה דלת השומן לעומת הפחתה של 11.5% בקבוצת הדיאטה הים-תיכונית) והמשתתפים בקבוצת הדיאטה הים תיכונית-דלת פחמימות הפחיתו משמעותית בצריכת הפחמימות (הפחתה של 39.5% לעומת הפחתה של 21.3% בקבוצת הדיאטה דלת-שומן), כאשר הירידה בצריכת הקלוריות הייתה דומה. להלן הממצאים העיקריים:

  • באופן כללי, בקרב כלל המדגם נמצאה ירידה משמעותית יותר ברקמת השומן הבטני (22%), בכבד (29%), וסביב הלב (11%), מאשר במאגרי השומן בלבלב וברקמת השריר (1-2%). 
  • בעוד שלא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס לירידה במשקל, בקרב משתתפים שביצעו פעילות גופנית חלה ירידה גדולה יותר בהיקף המותניים וברקמת השומן הבטני, עם השפעה גדולה יותר לדיאטה הים-תיכונית
  • צריכת דיאטה ים-תיכונית הייתה מלווה בירידה גדולה יותר בשומן בכבד, סביב הלב ובלבלב בהשוואה לדיאטה דלת שומן. 
  • הירידה במאגרי השומן בכליות ובשריר הייתה תלויה במידת הירידה במשקל, ללא השפעה לסוג הדיאטה. 
  • ירידה בשומן הבטני והכבדי הייתה קשורה בשיפור בפרופיל השומנים בדם.
  • ירידה בשומן התת-עורי העמוק הייתה קשורה בשיפור הרגישות לאינסולין.
  • לא נמצאה השפעה משמעותית לירידה בשומן התת-עורי השטחי, מלבד ירידה ברמת הלפטין. 

החוקרים מסכמים כי ירידה מתונה במשקל אינה משקפת את מלוא השינוי הפיזיולוגי על מאגרי השומן בגוף, כאשר לדיאטה ים-תיכונית תרומה ניכרת לצמצום מאגרי השומן הקשורים בהתפתחות סוכרת סוג 2 ותחלואה קרדיווסקולרית ולפעילות גופנית תרומה בלתי תלויה לירידה בשומן הבטני.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29142011

כחלק ממחקר אקראי מבוקר רב-מרכזי אשר עוסק בהשפעות הדיאטה הים-תיכונית ונערך בספרד, במחקר הנוכחי (יוני 2016) נבדקה ההשפעה ארוכת הטווח של דיאטה ים-תיכונית ללא הגבלה קלורית ועשירה בשומן על מדדים אנתרופומטריים, בקרב מבוגרים בסיכון קרדיווסקולרי גבוה אשר סובלים מהשמנה.

במחקר נכללו 7,447 משתתפים בגילאי 55-80 עם סוכרת סוג 2 או לפחות 3 גורמי סיכון קרדיווסקולריים, אשר חולקו באופן אקראי ל-3 קבוצות מחקר: דיאטה ים-תיכונית מועשרת בשמן זית, דיאטה ים-תיכונית מועשרת באגוזים, ודיאטת ביקורת מופחתת שומן. בכל הקבוצות המשתתפים לא הוגבלו בצריכת הקלוריות ולא עודדו לבצע פעילות גופנית. 

החוקרים עקבו אחר המשקל והיקף המותניים פעם בשנה למשך 5 שנים. בסיום תקופת המעקב נמצא כי בכל הקבוצות חלה ירידה קלה במשקל ועלייה בהיקף המותניים.

הירידה במשקל של המשתתפים בדיאטה המועשרת בשמן זית היתה גדולה ב- 0.43 ק"ג מקבוצת הביקורת (הבדל מובהק סטטיסטית, p=0.04). כל המשתתפים עלו בהיקף המותניים, כאשר העליה של המשתתפים בדיאטה המועשרת בשמן זית היתה פחותה ב- 0.55 ס"מ בהשוואה לדיאטת הביקורת (הבדל מובהק סטטיסטית, p=0.05). 
הירידה במשקל של המשתתפים בדיאטה המועשרת באגוזים היתה גדולה ב- 0.08 ק"ג מקבוצת הביקורת (הבדל שאינו מובהק סטטיסטית, p=0.7). כל המשתתפים עלו בהיקף המותניים, כאשר העליה של המשתתפים בדיאטה המועשרת באגוזים היתה פחותה ב- 0.94 ס"מ בהשוואה לדיאטת הביקורת (הבדל מובהק סטטיסטית, p=0.05).
המשתתפים בדיאטה המועשרת באגוזים ירדו במשקל 0.08 ק"ג יותר (הבדל שאינו מובהק סטטיסטית, p=0.006), בהשוואה לדיאטת הביקורת.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה תומכים בהמלצות שאין להגביל את צריכת השומנים הבריאים בתזונה, גם בקרב אוכלוסייה הסובלת מהשמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27283479

מחקר אקראי מבוקר (יוני 2016) בו נבדקה היעילות של תכנית התערבות אינטרנטית מותאמת אישית (Food4Me) לשיפור דפוס האכילה בהתאם לדיאטה הים-תיכונית.

במחקר נכללו 1,607 משתתפים אשר חולקו אקראית לקבוצת הביקורת שקיבלה ייעוץ תזונתי כללי (רמה 0) או לקבוצת ההתערבות שקיבלה ייעוץ מותאם אישית בהתאם לשלוש רמות: על בסיס התזונה הנוכחית (רמה 1), על בסיס התזונה הנוכחית והביטוי הגנטי (רמה 2) ועל בסיס התזונה הנוכחית, הביטוי הגנטי והפרופיל הגנטי (רמה 3).

בהתבסס על שאלוני תזונה בתחילת המחקר ולאחר 6 חודשים, כל משתתף קיבל 2 ציוני התאמה לדיאטה הים-תיכונית.

בתחילת המחקר מצאו החוקרים כי משתתפים עם ציון גבוה יותר היו בעלי BMI נמוך יותר ורמת פעילות גופנית גבוהה יותר. בסיום המחקר, משתתפים בתכנית ההתערבות האישית היו בעלי ציונים גבוהים יותר בהשוואה לקבוצת הביקורת (5.38 לעומת 5.20 עם רמת מובהקות גבוהה p=0.002), כאשר ברמה 3 הציונים היו גבוהים מאשר ברמה 2 (5.63 לעומת 5.38 עם רמת מובהקות p=0.029).

ממצאים אלה תומכים בתרומה של דיאטה ים-תיכונית לשמירה על אורח חיים בריא וכן של ייעוץ מותאם אישית, הכולל התייחסות לפרופיל הגנטי, לשיפור הבריאות ולהפחתת השמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27357094

ישנן עדויות רבות התומכות ביעילות של דיאטה ים-תיכונית לשמירה על המשקל ולמניעת תחלואה קרדיווסקולרית.

עם זאת, באוכלוסיות מסוימות ישנו קושי להקפיד על דיאטה ים-תיכונית כהגדרתה.

במחקר הנוכחי (פברואר 2015) נבדק האם גם דיאטה הכוללת מספר שינויים תהיה יעילה להרזיה בקרב אוכלוסייה בגרְמניה הסובלת מהשמנה.

השינויים בדיאטה כוללים החלפת השומנים בשמן קנולה, אגוזי מלך ושמן אגוזי מלך והוספת שתי מנות חטיפים מתוקים ליום.

לאחר 12 שבועות של דיאטה, בקבוצת המחקר חלה ירידה ממוצעת של 5.2 ק"ג לעומת 0.4 בקבוצת הביקורת.

מגמה דומה נמצאה ביחס למדדי הגוף ופרופיל השומנים בדם. 

גם לאחר שנת מעקב נמצאה ירידה במשקל ושיפור בפרופיל השומנים בקבוצת הדיאטה לעומת הביקורת.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25690866

במחקר פיילוט אקראי מבוקר (2019) הוערכו ההיתכנות והיעילות של התערבות המשלבת הגבלה קלורית לסירוגין ודיאטה ים תיכונית להפחתת השמנה בטנית, בקרב משתתפים ממוצא אסיאתי, החיים בהוואי. במחקר נכללו 60 משתתפים בגילאי 35-55 ו-BMI 25-40 עם השמנה בטנית. 

המשתתפים חולקו אקראית לשתי קבוצות המחקר, למשך 12 שבועות:

  1. קבוצת ההתערבות - צרכה במשך יומיים רצופים 70% מסך הקלוריות וחמישה ימים של דיאטה ים-תיכונית עם צריכה קלורית המותאמת לצרכי הגוף. 
  2. קבוצת הביקורת - צרכה דיאטת DASH, עם צריכה קלורית המותאמת לצרכי הגוף. 

נמצא כי בקבוצת ההתערבות חלה ירידה גדולה יותר ברקמת השומן הבטני ובסך מסת השומן, כפי שנמדד באמצעות DEXA. עם זאת, לאחר התאמה סטטיסטית למסת השומן, ההבדל בין הקבוצות בשומן הבטני לא היה מובהק סטטיסטית. עוד נמצא כי בקבוצת ההתערבות חל שיפור מובהק ברמת ה-ALT בהשוואה לקבוצת הביקורת. באופן כללי, ההיענות לדיאטות הייתה טובה ולא דווח על השפעות שליליות משמעותיות. 

החוקרים מסכמים כי דיאטה המשלבת הגבלה קלורית לסירוגין ודיאטה ים תיכונית הינה ישימה, ועשויה לתרום להפחתת השמנה בטנית ולשיפור תפקודי הכבד.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31226790

במחקר פיילוט קליני כפול-סמיות (פברואר 2015) נמצא כי מיצוי פוליפנוֹלים מפירות וירקות האופייניים לדיאטה ים-תיכונית היה יעיל לשיפור מדדים מטבוליים בקרב משתתפים עם השמנת יתר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25358490

 

צריכת רכיבים ספציפיים בתזונה

 

כללי | אגוזים

 

צריכת רכיבים ספציפיים בתזונה - כללי

 

 

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) הוערכה ההשפעה של תוספי חמוציות על גורמי הסיכון הקרדיו-מטבוליים. בסקירה נכללו 12 מחקרים, בהם 496 משתתפים בני 48 בממוצע. בשמונה מהמחקרים נעשה שימוש במיץ חמוציות במינון של 750-2,400 מ"ל ליום, ובארבעה מחקרים נעשה שימוש בכמוסות חמוציות במינון של 240-1,200 מ"ג ליום. משך ההתערבות נע בין 14 ל-120 יום. במחקרים השונים נכללו גם משתתפים בריאים וגם משתתפים עם מגוון מצבים בריאותיים, כולל עודף משקל, תסמונת מטבולית, סוכרת סוג 2, מחלת לב כלילית והפרעה בתפקוד כלי הדם. להלן סיכום הממצאים: 

  • בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי נטילת תוספי חמוציות הייתה מלווה בירידה בלחץ הדם הסיסטולי וב-BMI. לא נמצאו הבדלים מובהקים בהתייחס למדדים קרדיו-מטבוליים אחרים שנבדקו.
  • השיפור בלחץ הדם הסיסטולי היה משמעותי יותר במחקרים בהם גיל המשתתפים היה מעל 50. 
  • נטילת תוספי חמוציות הייתה מלווה בעלייה מובהקת ברמת ה-HDL בקרב משתתפים מתחת לגיל 50 וכן בעלייה ברמת הטריגליצרידים במחקרים בהם נעשה שימוש במיץ חמוציות. 

החוקרים מסכמים כי תוצאות המחקר מצביעות על כך שתוספי חמוציות עשויים לתרום לשיפור מדדים קרדיו-מטבוליים מסוימים, אולם נדרשים מחקרים נוספים באיכות מתודולוגית טובה על מנת לאשש את הממצאים. 

החוקרים מציעים כי ההשפעה המיטיבה על לחץ הדם הסיסטולי קשורה בקוורצטין המצוי בחמוציות, כאשר ממצאים קודמים ממחקרים בחיות מעבדה ובבני אדם מראים כי קוורצטין עשוי לתרום לירידה בלחץ הדם כתוצאה מהפחתת העקה החמצונית, הרחבת כלי הדם ועיכוב אנזים ACE, וכן באמצעות הפחתת דלקת שהינה גורם סיכון ליתר לחץ דם. בנוסף, החוקרים מציעים כי הרכיבים הפוליפנוֹלים בחמוציות עשויים לתרום לעיכוב אנזימים במערכת העיכול ןלהפחית את הצריכה הקלורית וכתוצאה מכך להוביל לירידה במשקל.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31023488

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) הוערכה התרומה של צריכת רימונים לירידה במשקל. החוקרים מסבירים כי רימונים מכילים רכיבים, שנמצאו קשורים בירידה במשקל - כולל טאנינים, פוליפנוֹלים, פלבונואידים ורכיבים נוגדי חמצון - אולם הממצאים לגבי צריכת רימונים אינם עקביים. במחקר זה נכללו 13 מחקרים בהם סה"כ 513 משתתפים – בריאים או ספורטאים או הסובלים ממגוון מצבים בריאותיים כגון עודף משקל/שמנות, תסמונת מטבולית, כבד שומני, סוכרת, טיפולי דיאליזה ועוד. במחקרים השונים נבדקה ההשפעה של מיץ רימונים, מיצוי רימונים או חומץ רימונים - בהשוואה לקבוצת ביקורת, שקיבלה פלסבו, מיצים שונים או מים. משך ההתערבות נע בין שבועיים ל-26 שבועות.

מניתוח כולל של הנתונים עולה כי צריכת רימונים לא הייתה בעלת השפעה על הירידה במשקל, ה-BMI, היקף המותניים או אחוזי השומן בהשוואה לקבוצת הביקורת. החוקרים מסכמים כי הממצאים הקיימים אינם תומכים בתרומה של רימונים לשיפור מדדי הגוף

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30882964

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של 22 מחקרים קליניים (2019) נמצא כי צריכת תפוחים או אגסים הייתה מלווה בירידה מובהקת ב-BMI ובסיכון הקרדיווסקולרי. 

המחקר נתמך על ידי ה-US Apple Association. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31667463/

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2019) עדכנית של מחקרים אקראיים מבוקרים הוערכה ההשפעה של צריכת דגנים מלאים על המדדים האנתרופומטריים. בסקירה נכללו 21 מחקרים, בהם 1,798 משתתפים מעל גיל 18. החוקרים מציינים כי בניגוד למטה-אנליזה קודמת, בה נכללו מחקרים שבדקו את ההשפעה של דגן מלא יחיד או מוצר מזון יחיד, בניתוח הנוכחי נכללו רק מחקרים בהם ההתערבות כללה דפוס תזונה המבוסס על דגנים מלאים או לפחות שני סוגים של מוצרי מזון ספציפיים. מבין כלל המחקרים, ב-12 נכללו משתתפים עם עודף משקל או שמנות, בארבעה נכללו משתתפים בריאים, בארבעה נכללו משתתפים עם התסמונת המטבולית, ובמחקר אחד משתתפים עם סוכרת או מחלה קרדיווסקולרית. 

בניתוח כולל של הנתונים לא נמצאה השפעה מובהקת לצריכת דגנים מלאים על מדדים אנתרופומטריים, כולל משקל הגוף, אחוז השומן, מסת הגוף הרזה והיקף המותניים. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה אינם תומכים בהמלצות התזונתיות לגבי צריכת דגנים מלאים כאסטרטגיה להתמודדות עם בעיית ההשמנה. יחד עם זאת, לדגנים מלאים יתרונות בריאותיים אחרים ויש להמשיך ולהעריך את ההשפעה של תזונה עשירה בדגנים מלאים במחקרים נוספים.

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31390462/

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים שנערכו גם בחיות מעבדה וגם על בני אדם, נבדקה ההשפעה של ממתיקים מלאכותיים דלי-קלוריות (low-energy sweeteners -LES) כגון אסולפאם-K, אספרטיים, סכרין, סטיביה וסוכרלוז, לעומת ממתיקים קלוריים (לרוב סוכרוז) על צריכת הקלוריות ועל משקל הגוף. במחקרים השונים נבדקה ההשפעה של חשיפה ל-LES לפני ארוחה שאיננה מוגבלת בקלוריות.

מבין 90 מחקרים שנערכו בקרב עכברים וחולדות, ב-62 מחקרים חשיפה ל-LES לא השפיעה, או הפחיתה, את משקל הגוף וב-28 מחקרים נמצאה עלייה במשקל הגוף, כאשר ב-19 מתוך 28 המחקרים בוצעה השוואה בין LES לבין גלוקוז. ב-12 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים הממצאים לא היו עקביים ביחס לקשר בין שימוש ב-LES לבין BMI.  

במטה-אנליזה (2019) נבדק הקשר בין צריכת דגנים מלאים לבין משקל הגוף בקרב מבוגרים. במחקר נכללו נתונים הן ממחקרים תצפיתיים והן ממחקרים אקראיים מבוקרים. להלן סיכום הממצאים: 

  • בהתבסס על הנתונים מ-12 מחקרי חתך, בהם 136,834 משתתפים, נמצא כי צריכה גבוהה יותר של דגנים מלאים הייתה קשורה באופן מובהק ב-BMI נמוך יותר. באופן ספציפי, ה-BMI היה נמוך ב-0.014 יחידות עבור צריכה של 1 גרם/יום דגנים מלאים (r=-0.526, p=0.0001).
  • בניתוח איכותני של שישה מחקרי עוקבה עולה כי באופן כללי צריכת דגנים מלאים הייתה קשורה בירידה במשקל לאורך זמן. 
  • התוצאות מניתוח כולל של תשעה מחקרים אקראיים מבוקרים, בהם 973 משתתפים, לא היו מובהקות סטטיסטית בהתייחס לשינויים במשקל בעקבות צריכת דגנים מלאים בהשוואה לקבוצת ביקורת. 

החוקרים מסכמים כי צריכה גבוהה של דגנים מלאים נמצאה קשורה באופן מובהק ב-BMI נמוך יותר במחקרים תצפיתיים, אולם לא נמצאה לכך תמיכה במחקרים מבוקרים שנמשכו עד 16 שבועות ויש להמשיך ולבחון את ההשפעה ארוכת הטווח.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31159235

במטה-אנליזה (מרץ 2016) של מחקרים אקראיים מבוקרים (129 השוואות) בהם נבדקה ההשפעה של LES בטווח המיידי, נמצא כי שימוש ב-LES, לעומת מזונות ממותקים בסוכר או שתייה ממותקת, הייתה מלווה בירידה בצריכת הקלוריות בארוחה הבאה (הפרש של 94 קלוריות), ללא הבדל בין LES לבין מים. מגמה דומה נמצאה בעשר השוואות של מחקרים אקראיים מבוקרים שבדקו את ההשפעה לפרק זמן ממושך יותר (4 שבועות עד 40 חודשים). ממחקרים אלה עולה כי צריכת LES לעומת סוכר או לעומת מים הובילה לירידה במשקל הגוף (הפרש של 1.35 ק"ג ו-1.24 ק"ג, בהתאמה). 
החוקרים מסכמים כי על בסיס כלל העדויות הקליניות ניתן להסיק כי צריכת LES כתחליף לסוכר אינה גורמת לעלייה בצריכת הקלוריות ועשויה לתרום לירידה במשקל. 

במחקר אקראי מוצלב (דצמבר 2016) נבדקה ההשפעה של ממתיקים דלי-קלוריות מלאכותיים או טבעיים, לעומת סוכר, על הצריכה הקלורית ועל תגובת האינסולין והגלוקוז לאחר ארוחה. במחקר השתתפו 30 גברים בריאים אשר התבקשו בימים שונים לצרוך 4 משקאות הממותקים באספרטיים, פרי הנזירים (Siraitia grosvenorii), סטיביה או סוכרוז לאחר ארוחת בוקר אחידה ושעה לפני ארוחת צהריים שאיננה מוגבלת בקלוריות. ריכוזי הסוכר והאינסולין נמדדו עד שעתיים לאחר צריכת המשקה.

נמצא כי צריכת הקלוריות בארוחת הצהריים הייתה גבוהה יותר לאחר צריכת משקה המכיל ממתיקים דלי-קלוריות (מלאכותיים או טבעיים) לעומת סוכר (p=0.01), אך שלא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בין המשקאות השונים ביחס לסך הצריכה הקלורית היומית. בשעה הראשונה לאחר צריכת המשקה שהכיל סוכר נמצאו תנודות גדולות ברמת הגלוקוז והאינסולין בדם, אולם במדידה לאורך שלוש שעות לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמות הגלוקוז והאינסולין בין ארבעת המשקאות השונים. החוקרים מסכמים כי אין הבדל משמעותי בין הממתיקים השונים ביחס לצריכה הקלורית או לאיזון משק הסוכר.
הערת המערכת: מהבנתנו את כלל המחקרים בסקירה זו, נראה כי אין עדיפות לצריכת ממתיקים דלי קלוריות מלאכותיים בהקשר שלל ירידה במשקל או השפעה מטיבה על רמות הגלוקוז בדם, ולכן, בשל החסרונות הנוספים של ממתיקים אלה עדיף להשתמש בממתיקיםם טבעיים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26365102

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27956737

בסקירה (2019) מפורטים ההרכב התזונתי העשיר והפעילות הרפואית של פפאיה, אשר עשויים לתרום למניעת שמנות והפרעות מטבוליות ולטיפול בהן. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31315213/

בסקירה (2019) מוצגים הממצאים ממחקרים קליניים, בהם נבדקה ההשפעה של צריכת תות שדה ואוכמניות, בהתייחס למגוון מצבים רפואיים. החוקרים מציינים כי תות שדה ואוכמניות הינם פירות היער השכיחים ביותר בתזונה, כאשר פירות יער באופן כללי מאופיינים בהרכב תזונתי עשיר ובמגוון רכיבים פעילים. רכיבים אלה, כגון תרכובות פנוליות וחומצות אורגניות, נמצאו בעלי השפעה מגינה מפני מחלות כרוניות, כגון מחלות קרדיווסקולריות, סרטן, אלצהיימר ועוד. בסקירה נכללו 16 מחקרים קליניים מבוקרים בהם מוצגת ההשפעה של צריכת תות שדה ואוכמניות, לרוב בצורת אבקה מיובשת בהקפאה (10-50 גרם ליום). 
תות שדה:

  • בחמישה מבין שבעה מחקרים נמצאה השפעה נוגדת דלקת.
  • מבין חמישה מחקרים, בהם נבדקה ההשפעה על מדדי סיכון קרדיווסקולריים, בשני מחקרים הודגמה השפעה נוגדת חמצון, בשני מחקרים הודגמה השפעה מיטיבה על פרופיל השומנים בקרב משתתפים עם שמנות, ובמחקר נוסף נמצאה השפעה מיטיבה על לחץ הדם, נוקשות העורקים והפעילות נוגדת החמצון בקרב נשים לאחר גיל המעבר. 

אוכמניות:

  • מבין שלושה מחקרים, בהם נבדקה ההשפעה נוגדת הדלקת, במחקר אחד נמצאה השפעה מיטיבה על תפקוד כלי הדם ובשני המחקרים הנוספים נמצאה רק השפעה נוגדת חמצון, ללא השפעה על כלי הדם או מדדי הדלקת. 
  • בארבעה מחקרים לא נמצאה השפעה משמעותית על מדדי הסיכון הקרדיווסקולריים, מלבד מחקר אחד בו נמצאה ירידה בלחץ הדם. 
  • מבין שלושה מחקרים, בהם נבדקה ההשפעה על התפקוד הקוגניטיבי והמצב המנטלי, במחקר אחד לא נמצאה השפעה על מצב הרוח, בשני מחקרים נמצאה השפעה מיטיבה על מצב הרוח ועל היכולת הקוגניטיבית. 

החוקרים מסכמים כי באופן כללי נמצאה השפעה מיטיבה לשילוב תות שדה ואוכמניות בתזונה, אולם מציינים כי התוצאות הושפעו במידה רבה מהבדלים במינון האנתוציאנינים ובמאפייני המשתתפים, ויש להמשיך ולערוך מחקרים נוספים על מנת לקבוע מהי היעילות הקלינית. 
החוקרים מדווחים על העדר מימון או ניגודי אינטרסים.

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31269727/

בסקירה (2019) מוצגים הממצאים הפרה-קליניים והקליניים בנוגע להשפעה המיטיבה של סלרי (Apium graveolens) על מאפייני התסמונת המטבולית, תוך פירוט המנגנונים המעורבים. במסגרת הסקירה מפורטים הממצאים הפרה-קליניים, העוסקים בהשפעה נוגדת יתר לחץ דם, נוגדת היפרגליקמיה, נוגדת יתר שומנים בדם ונוגדת שמנות. מהעדויות עולה כי הפיטוכימיקלים המצויים בסלרי מסייעים להפחתת הפעילות של ציטוקינים פרו-דלקתיים ומונעים תהליכי דלקת, וכן מסייעים להפחתת העקה החמצונית.

בנוסף, הרכיבים הפעילים בסלרי תורמים להרחבת שרירים חלקים בכלי הדם וכתוצאה מכך לירידה בלחץ הדם. בהמשך, מוצגים מספר ממצאים קליניים, המדגימים את ההשפעה המיטיבה של סלרי נגד התסמונת המטבולית, כולל הפחתת לחץ הדם, השפעה נוגדת שמנות והגברת רמת האדיפונקטין*. 

ממצאים אלה מצביעים על ההשפעה המיטיבה של סלרי ורכיביו הפעילים כנגד התסמונת המטבולית.

* אדיפונקטין הינו הורמון חלבוני, המופרש באופן בלעדי על ידי תאי שומן (אדיפוציטים), ותפקידיו העיקריים הם בוויסות רמות הגלוקוז בדם בהגבירו את רגישות תאי הגוף לפעילות אינסולין, וכן בתהליך החמצון של חומצות שומן.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31464016

בסקירה (2019) מוצגות העדויות העדכניות בנוגע ליתרונות הבריאותיים של אוכמניות ושל הפיטוכימיקלים המצויים בהן. החוקרים מציינים כי הולכות ומצטברות עדויות, הן ממחקרים בבני אדם והן ממחקרים פרה-קליניים, לגבי ההשפעה הבריאותית המיטיבה של אוכמניות, השפעה הקשורה במידה רבה לתכולה הגבוהה של אנתוציאנינים. מחקרים אפידמיולוגיים מצביעים על קשר בין צריכה מתונה של אוכמניות או אנתוציאנינים לבין סיכון מופחת לתחלואה קרדיווסקולרית, לתמותה ולסוכרת סוג 2 וכן ליתרון בשמירה על המשקל ובהגנה עצבית. ממצאים אלה מקבלים תמיכה ממחקרים קליניים, בהם נמצא שיפור במגוון מדדים ביולוגיים הקשורים בכך.

החוקרים מדגישים כי התרומה העיקרית של אוכמניות ואנתוציאנינים הינה ההשפעה נוגדת הדלקת ונוגדת החמצון שלהם והשְפעתם המיטיבה על כלי הדם ועל איזון משק הסוכר. בנוסף, הפיטוכימיקלים המצויים באוכמניות נמצאו בעלי השפעה מיטיבה על פלורת המעי ובכך עשויים לתרום לשיפור הבריאות. להשפעות בריאותיות אלה עשוי להיות תפקיד אפשרי במחלות נוירודגנרטיביות ובתהליך ההזדקנות.

החוקרים מסכמים כי אומנם נדרשים מחקרים קליניים נוספים על מנת להעריך את הפוטנציאל הבריאותי של אוכמניות, אך ניתן באופן בלתי תלוי להמליץ על צריכה של אוכמניות כחלק מדפוס התזונה הקבועה.

המחקר נתמך על ידי גוף הקשור בגידול, ייצור וייבוא אוכמניות (The United States Highbush Blueberry Council). 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31329250/

בסקירה (2016) מוצגים הממצאים הפרה-קליניים לגבי הפעילות של חומצה אלגית (המצויה בדובדבנים, רימון, ענבים, אגוזי מלך ועוד) בוויסות המטבוליזם של שומנים והתרומה לטיפול במצבים רפואיים הקשורים בשמנות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27633111

בסקירה (2019) דנים החוקרים על תפקיד הסיבים התזונתיים כמנבא לירידה במשקל בקרב 352 משתתפים, אשר צרכו דיאטות מוגבלות קלוריות (-750 קק"ל מצרכי אנרגיה במשך 6 חודשים). נמצא כי צריכת סיבים תזונתיים, ללא תלות בצריכה, מעודדת ירידה במשקל והקפדה על תזונה בקרב מבוגרים הסובלים מעודף משקל או השמנת יתר והצורכים תזונה מוגבלת קלוריות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31174214

מחקר קליני אקראי כפול סמיות מבוקר פלסבו (2019) בדק את השְפעת צריכת אסאי על מצב חמצוני ופרופיל שומנים בקרב 125 מבוגרים בגילאי 20-59 עם יתר שומנים בדם (לפחות מדד אחד לא מאוזן בפרופיל השומנים), ועודף משקל (BMI> 25), אשר אינם נוטלים תרופות. הנחקרים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות:

  1. תזונה היפוקלורית, הנמדדה באמצעות יומן תזונה + 200 גרם עיסת אסאי בארוחת הבוקר. 
  2. תזונה היפוקלורית, הנמדדה באמצעות יומן תזונה + פלסבו.

חישוב הקלוריות היה אינדיבידואלי, בהתבסס על סך הוצאות האנרגיה (TEE), תוך שימוש בנוסחאות שונות לגברים ולנשים,על פי משקל, גובה, גיל ומקדם פעילות גופנית.

200 גרם עיסת אסאי קפואה הכילה: 154 קק"ל, 8.2 גרם פחמימות, 2.4 גרם חלבונים, 12.4 גרם מכלל השומנים.

200 גרם ״עיסת הפלסבו״- מים, קרבוקסימתיל צלולוזה, סוכרלוז, שמן סויה וחומר טעם אסאי - הכילה 55.4 קק"ל, 2.2 גרם פחמימות, 0.4 גרם חלבונים, 5 גרם מכלל השומנים.

המחקר ארך חודשיים ומדי חודש נמדדו משקל בק"ג, היקף מותניים, היקף צוואר, יחס בין מותניים לגובה ו-BMI. כמו כן, נלקחו מהנבדקים בדיקות דם: גלוקוז, טריגליצרידים (TG), כולסטרול כללי (TC) ו-HDL-c.

מתוך 125 רק 69 מתנדבים סיימו את כל שלבי המחקר: 30 בקבוצת האסאי ו-39 בקבוצת הפלסבו.

מתוצאות המחקר עולה כי נצפו ירידות משמעותיות במסת הגוף וב- BMI. 

להלן סיכום הממצאים: 

  • נצפתה הפחתה במשקל הגוף (p=0.022) ובאינדקס מסת הגוף (BMI) (p=0.015) בקבוצת האסאי והפחתה במשקל הגוף (p=0.010) ובאינדקס מסת הגוף (p=0.006) (BMI) ואף בהיקף המותניים (p=0.007) בקבוצת הפלסבו.
  • לחץ העורקים הדיאסטולי (DAP) עלה משמעותית בקבוצת הפלסבו.
  • לא היה שינוי בפרמטרים ביוכימיים, כמו גלוקוז, כולסטרול כולל, LDL-c, HDL-c ו-TG בקרב שתי הקבוצות. 
  • הייתה ירידה משמעותית בפלזמה 8-איזופרוסטאן (p=0.00) IL-6 ,(p=0.042) שישים יום לאחר ההתערבות בקבוצת האסאי.

החוקרים מסכמים כי לאסאי אין השפעה משמעותית על פרמטרים ביוכימיים ואנתרופומטריים, אך כן על סמני חמצון שומנים בפלסמה (8-איזופרוסטאנים). 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31307842

מחקר אקראי מוצלב (2019) ערך השוואה יחסית בין דיאטות מועשרות בחומצה פלמיטית (16:0), חומצה סטארית (18:0) וחומצה אולאית (18:1) - על סמנים של דלקת ושל קרישיות, גורמי סיכון קרדיו-מטבוליים בפלסמה וריכוזי חומצת צואה.

המחקר בוצע בשלושה שלבים, כאשר כל שלב נמשך ​​5 שבועות, עם תקופות washout של שבועיים בין

השלבים, וכלל 20 נשים לאחר גיל המעבר בגילאי 50-58 ועם BMI 25–35 ,כולסטרול LDL≥2.8 mmol/L ו-CRP≤10 μg/dL.

כל המזונות והמשקאות סופקו למשתתפות המחקר; המשתתפות הגיעו ליחידת המחקר המטבולית פעמיים בשבוע, שם אכלו ארוחה אחת וקיבלו ארוחות מוכנות לצריכה ביתית.

המרכיבים המשתנים בדיאטות היו השומן והשמן המשולבים במזונות. הדיאטות עוצבו כך שכל אחת מהן סיפקה עד 75% מחומצת שומן בודדת (למשל בשמן דקל, סך חומצות השומן כללו חומצה לאורית, חומצה מיריסטית וחומצה פלמיטית) וחולקו לפי:

  1. דיאטה מועשרת בחומצה פלמיטית הכילה 80% שמן דקלים ו-20% שמן חריע.
  2. דיאטה מועשרת בחומצה סטארית הכילה 80% חמאת קקאו ו-20% שמן כותנה עם מימן גבוה (18:0).
  3. דיאטה מועשרת בחומצה אולאית הכילה 80% שמן חריע ו-20% שמן דקלים.

מרכיבי המזון בדיאטות היו דומים, אך נבדלו בשומנים ובשמנים ששולבו במזונות. לחץ דם ומשקל גוף נבדקו מדי שבוע וצריכת האנרגיה הותאמה, במידת הצורך, לשמירה על יציבות משקל גוף לאורך המחקר.

בסוף כל שלב דיאטה, נלקחו בדיקות דם, שכללו: פרופיל שומנים, CRP ,TNF-α ,IL-6, מדדי קרישיות וסמני דלקת. כמו כן, נאספו דגימות צואה.

להלן סיכום הממצאים: 

  • רמת הכולסטרול LDL ורמת הכולסטרול שאינו HDL היו נמוכות לאחר הדיאטה של חומצה סטארית והדיאטה של חומצה אולאית לעומת הדיאטה של חומצה פלמיטית (p<0.01).
  • ריכוזי ה-HDL בצום היו נמוכים יותר לאחר הדיאטה של החומצה הסטארית בהשוואה לחומצה פלמיטית וחומצה אולאית (p<0.01). 
  • רמת הדלקת המערכתית במתבטאת בסמנים hsCRP, TNF-α, IL-6 היתה דומה לאורך שלבי המחקר.
  • דיאטה מועשרת בחומצה סטארית וכן דיאטה מועשרת בחומצה אולאית הובילו לפרופילים דומים של ליפופרוטאין בצום וטובים יותר מאשר דיאטה מועשרת בחומצה פלמיטית. 
  • דיאטה מועשרת בחומצה פלמיטית וכן דיאטה מועשרת בחומצה סטארית הובילו לריכוזים דומים של LDL ושל כולסטרול שאינו HDL; אלה היו פחות טובים מאלה של דיאטה מועשרת בחומצה אולאית. 
  • לא הייתה השפעה מובהקת על סמנים דלקתיים מערכתיים וסקולריים, קרישתיים ושל הומאוסטזיס של גלוקוז והפרשת ציטוקינים מתאי חיסון.

החוקרים מסכמים כי דיאטה מועשרת בחומצה סטארית הובילה לריכוזים נמוכים של חומצות מרה משניות בצואה יותר מאשר דיאטה מועשרת בחומצה אולאית; רמז כי ניתן לתווך את ההשפעות ההיפוכולסטרוליות של חומצה סטארית וחומצה אולאית על מטבוליזם של חומצת מרה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31179489

מחקר אקראי מוצלב (2019) כלל 52 גברים ונשים בריאים בגילאי 45-65, הסובלים מעודף משקל (BMI בין 25 ל- ≤30) וצורכים שלוש ארוחות עיקריות ביום, כולל ארוחת בוקר.

המחקר כלל שתי תקופות התערבות: תזונה דלת מוצרי חלב (≤ 1 חלב בכל יום) ותזונה עתירת מוצרי חלב (6 או 5 מוצרי חלב בכל יום לגברים ונשים, בהתאמה). כל הנחקרים עברו את שני שלבי ההתערבות, בסדר אקראי, אורך כל התערבות היה שישה שבועות, עם הפסקה של 4 שבועות בין ההתערבויות.

מוצרי חלב כללו: 250 מ"ל חלב חצי-רזה או חלב חמאה (חובצה), 200 גרם יוגורט-חצי-רזה או 30 גרם גבינה מופחתת שומן (פרוסה אחת, לפי העדפה אישית). לא הותרו מוצרי חלב אחרים, למעט שימוש מזדמן בכמויות קטנות של חלב (בקפה למשל), קרם בבישול וכדומה. הנבדקים בתזונה עתירת מוצרי החלב קיבלו הוראה לצרוך פרוסה אחת (אך לא יותר משתי פרוסות) של גבינה ושתי מנות יוגורט בכל יום.

כל הנבדקים קיבלו הוראה לנהל יומן תזונה במספר נקודות זמן לאורך המחקר וכן לדווח מדי יום על מספר מנות החלב שנצרכו וסוגיהן. בתקופת ה-washout הנבדקים חזרו לתזונה הרגילה שלהם.

המדדים שנבדקו בשתי תקופות ההתערבות:

  1. משקל, היקף מותניים, היקף ירך וגם אחוז שומן.
  2. לחץ דם ודופק.
  3. בדיקות דם שכללו: גלוקוז, אינסולין, טריגליצרידים ,HDL, LDL וכן כולסטרול כללי.
  4. בדיקת שתן שכללה: סידן, נתרן, אשלגן ומגנזיום

להלן סיכום הממצאים: 

  • בסוף תקופת ההתערבות של הדיאטה עתירת מוצרי חלב, הנבדקים עלו מעט במשקל הגוף (84.0 לעומת 83.6 ק"ג, p=0.008), ולכן גם ה-BMI עלה (27.8 לעומת 27.7, p=0.007). כמו כן, נצפתה ירידה בכולסטרול HDL, לעומת תום תקופת הדיאטה דלת מוצרי החלב (p=0.002). לא היה הבדל בין הקבוצות בשינוי היקף המותניים (p=0.195), סך כל שומן הגוף (p=0.212), ריכוזי הכולסטרול הכולל (p=0.622) LDL (p=0.777) וטריגליצרידים (p=0.068).
  • מדדי לחץ הדם הסיסטולי והדיאסטולי, שהיו דומים בנקודת ההתחלה בקרב הקבוצות ( 133.3+/-17.1) היו נמוכים יותר בתום הדיאטה עתירת מוצרי החלב לעומת הדיאטה דלת המוצרים (127.5 לעומת 132.1 מ"מ ,p<0.01 ו-78.8 לעומת 81.8 מ"מ, p<0.01, בהתאמה), אולם הבדלים אלה לא היו משמעותיים לאחר התאמה לצריכת הסידן והפרשתו בשתן.

החוקרים מסכמים כי המחקר הנוכחי מחזק ממצאים קודמים לגבי הפחתה בלחץ הדם הסיסטולי ולראשונה מדגים גם ירידה בלחץ הדם הדיאסטולי.

הערת מערכת: יש לציין כי שניים מבין שנים עשר החוקרים שהיו מעורבים במחקר הינם עובדים של חברת חלב הולנדית. שאר החוקרים לא הציגו ניגודי עניינים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31237322

במחקר אקראי מבוקר (2019) הוערכה ההשפעה של ממתיקים שונים על משקל הגוף בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות. החוקרים מסבירים כי לממתיקים דלי קלוריות מבנה כימי ייחודי, שעלול להשפיע על התגובה החושית, הגופנית וההתנהגותית וכתוצאה מכך על משקל הגוף. במסגרת המחקר נערכה השוואה בין ארבעה ממתיקים דלי קלוריות לעומת סוכרוז - על משקל הגוף, תדירות האכילה, והסבילות לגלוקוז. במחקר נכללו 154 מבוגרים בגילאי 18-60 ועם BMI של 25-40, אשר חולקו אקראית לצריכה של 1.25-1.75 ליטר/יום משקה, המכיל אחד מהממתיקים הבאים: סוכרוז, אספרטיים, סכרין, סוכרלוז או רבודיוזיד A. משקה הסוכרוז הכיל 400-560 קלוריות וכל המשקאות האחרים הכילו עד 5 קלוריות. 

משך המחקר היה 12 שבועות, כאשר משקל הגוף נמדד כל שבועיים והצריכה הקלורית, ההוצאה הקלורית והתיאבון נמדדו כל 4 שבועות.

להלן סיכום הממצאים: 

  • צריכת משקה סוכרוז וסכרין היתה מלווה בעלייה מובהקת במשקל, ללא הבדל בין המשקאות (עלייה של 1.85 ושל 1.18 ק"ג, בהתאמה). 
  • שאר הממתיקים לא הובילו לשינוי מובהק במשקל בהשוואה לנתוני הבסיס, אולם רק בקרב משתתפים שצרכו סוכרלוז חלה ירידה במשקל (0.78- ק"ג). 
  • בקבוצת הסוכרלוז צריכת הקלוריות ותדירות האכילה הייתה נמוכה יותר. 
  • הסבילות לגלוקוז לא הושפעה מאף אחד מהממתיקים. 

החוקרים מסכמים כי ממצאי המחקר מצביעים על כך שצריכת סוכרוז וסכרין עלולים להוביל לעלייה במשקל ואילו סוכרלוז לירידה מועטה במשקל, ולכן אין להתייחס לכל הממתיקים כקבוצה אחת אלא לכל ממתיק מאפיינים אחרים המשפיעים באופן שונה על משקל הגוף.

המחקר נתמך על ידי משרד החקלאות האמריקאי, כאשר אחד החוקרים מדווח על מעורבותו בארגוני מזון שונים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30997499

במחקר אקראי מבוקר פתוח (2019) נבדקה ההשפעה של צריכת אבוקדו (מזן האס) יומית, כחלק מדיאטה הרזיה מופחתת קלוריות - על הירידה במשקל, הרכב הגוף, רמת השובע, מדדי דלקת והרכב חיידקי המעי. 

במחקר נכללו 51 משתתפים בריאים עם עודף משקל או שמנות, אשר חולקו אקראית לדיאטת הרזיה מאוזנת הכוללת אבוקדו אחד ליום (קבוצת ההתערבות), או לדיאטת הרזיה ללא אבוקדו (קבוצת הביקורת) - למשך 12 שבועות. בשתי הקבוצות הדיאטה כללה הפחתה קלורית של כ-500 קלוריות ליום, כאשר המשתתפים קיבלו תפריט כללי עם אפשרות להתאמת המזונות בהתאם להעדפה האישית. להלן סיכום הממצאים: 

  • בשתי הקבוצות חלה ירידה מובהקת במשקל, ב-BMI, באחוז השומן בגוף ובמסת השומן הבטני, ללא הבדל מובהק בין הקבוצות. 
  • בקבוצת הביקורת חלה ירידה לאורך זמן ברמת הגלוקוז בדם בהשוואה לקבוצת ההתערבות, ללא הבדל מובהק בין הקבוצות ברמת הטריגליצרידים, למרות מגמת ירידה בקבוצת ההתערבות. 
  • בהשוואה לקבוצת הביקורת, בקבוצת ההתערבות נמצאה ירידה בגורם הגדילה הכבדי (HGF), עלייה בריכוז חיידקי המעי, המעורבים בתסיסה של פוליסכרידים ממקור צמחי, ומגמת ירידה במדדי הדלקת. 
  • בקבוצת הביקורת נצפתה ירידה ברמת השובע לאורך תקופת המחקר, ללא שינוי בתחושת השובע בקבוצת ההתערבות. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על כך שצריכת אבוקדו אחד ליום כחלק מדיאטת הרזיה עשויה לתמוך בתהליך הירידה במשקל, להפחית את גורם הגדילה הכבדי ולהעלות את ריכוז חיידקי המעי. 

המחקר מומן על יד מועצת האבוקדו מזן האס. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31367691

בשני מחקרים אקראיים מוצלבים (2019) הוערכה ההשפעה של החלפת חיטה ואורז בעדשים על רמת השובע והצריכה הקלורית. בכל אחד מהמחקרים נכללו 24 משתתפים בריאים בני כ-25 בממוצע במשקל תקין. המשתתפים התבקשו לצרוך בשלושה מועדים שונים, עם לפחות שבוע הפרדה ביניהם, מאפין (מחקר 1) או צ'ילי (מחקר 2), המכילים: עדשים ירוקות, עדשים כתומות או ביקורת (חיטה במאפין ואורז בצ'ילי). 

להלן ההרכב התזונתי:

 

מאפין (2 יחידות)

צ'ילי (קערה)

עדשים ירוקות

עדשים כתומות

חיטה

עדשים ירקות

עדשים כתומות

אורז

גודל מנה (ג')

204

178

180

305

283

340

קלוריות

505

458

543

314

287

334

חלבון (ג')

20

16.8

13.7

17

14.7

6.7

שומן (ג')

10.4

10.3

12.0

3.3

3.0

2.2

פחמימות (ג')

71.5

65.2

87.5

46.8

43.5

68.2

סיבים (ג')

15.1

9.8

4.7

16.9

13.1

7.2

 

החוקרים העריכו את תחושת השובע של המשתתפים 180 דקות לאחר הארוחה, צריכת המזון בארוחה הבאה (פיצה ללא הגבלה) וסך הצריכה הקלורית ב-24 שעות. 

נמצא כי צריכת צ'ילי המבוסס על עדשים ירוקות היה מלווה בתחושת שובע גבוהה יותר ובירידה בצריכת המזון בארוחה הבאה בהשוואה לאורז, ללא הבדל בין שלושת התנאים בסך הצריכה הקלורית ב-24 שעות. לא נמצא הבדל בין התנאים בהתייחס לצריכת מאפין בכל המדדים שנבדקו. 

החוקרים מסכמים כי החלפת אורז בעדשים ירוקות עשויה לשפר את תחושת השובע, אולם ללא השפעה על סך הצריכה הקלורית. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31152672

במחקר אקראי מוצלב (2019) נבדקה ההשפעה של החלפת הקלוריות מפחמימות בשומנים ובסיבים מאבוקדו על רמת השובע. במחקר נכללו 31 משתתפים עם עודף משקל או שמנות, אשר צרכו במועדים שונים שלוש ארוחות בעלות ערך קלורי דומה (כ-640 קלוריות):
1.  ארוחת ביקורת דלת שומן: 76% פחמימות, 14% שומן, 5 גרם סיבים.
2.  ארוחה עתירת שומן המכילה חצי אבוקדו: 51% פחמימות, 40% שומן, 8.6 גרם סיבים.
3.  ארוחה עתירת שומן המכילה אבוקדו שלם: 50% פחמימות, 43% שומן, 13.1 גרם סיבים.
 תחושת השובע הסובייקטיבית ורמת הורמוני הרעב והשובע נמדדו במהלך 6 שעות לאחר הארוחה.
להלן הממצאים העיקריים:
•  נצפתה עלייה בתחושת השובע לאחר ארוחה המכילה אבוקדו שלם, בהשוואה לארוחת הביקורת. 
•  המשתתפים דיווחו על תחושה טובה יותר לאחר שתי ארוחות האבוקדו, בהשוואה לארוחת הביקורת. 
•  תחושת המלאות הייתה גבוהה יותר לאחר ארוחת הביקורת ולאחר ארוחת האבוקדו השלם - בהשוואה לארוחה שכללה חצי אבוקדו. 
•  נמצא כי רמת הורמוני השובע PYY ו-GLP-1 הייתה גבוהה יותר לאחר הארוחה המכילה אבוקדו שלם לעומת ארוחת הביקורת, ואילו רמת האינסולין הייתה גבוהה יותר לאחר ארוחת הביקורת לעומת הארוחה המכילה אבוקדו שלם. 
•  דיכוי רמת הורמון הרעב גרלין היה גבוה יותר לאחר ארוחת הביקורת, בהשוואה לארוחה שהכילה אבוקדו שלם. 
החוקרים מסכמים כי החלפת הפחמימות בארוחה עתירת פחמימות באבוקדו, המכיל שומנים וסיבים, הובילה לשיפור תחושת השובע, אשר הייתה קשורה בעיקר בעלייה ב-PYY בהשוואה לעלייה באינסולין, ובכך ממצאים אלה עשויים לתרום לניהול תחושת הרעב והשובע וההשלכות המטבוליות הקשורות בכך. 
המחקר נתמך על יד מועצת האבוקדו בקליפורניה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31035472

במחקר אקראי מוצלב (2019) הוערכה ההשפעה של צריכת מוצרי חלב על מדדי הגלוקוז והאינסולין בקרב מבוגרים עם עודף משקל. החוקרים מסבירים כי מוצרי חלב עשויים לתרום לבריאות המטבולית, כאשר ישנן עדויות לשיפור המטבוליזם של גלוקוז והרגישות לאינסולין, אשר לרוב אינם מאוזנים בקרב אוכלוסייה הסובלת מעודף משקל או שמנות. במחקר נכללו 45 מבוגרים בגילאי 45-65, אשר השתתפו בשתי התערבויות תזונתיות: דיאטה עשירה במוצרי חלב או דלת מוצרי חלב. כל התערבות ארכה 6 שבועות, עם 4 שבועות הפסקה ביניהן. דיאטה עשירה במוצרי חלב כללה 6 מנות ליום מוצרי חלב לגברים או 5 מנות לנשים, ודיאטה דלת מוצרי חלב כללה עד מנה אחת ליום (מנה הוגדרה כ-200 גרם יוגורט חצי שמן, 30 גרם גבינה חצי שמנה או 250 מ"ל חלב או חובצה). החוקרים מציינים כי כמות מוצרי החלב בשתי הדיאטות הינה בטווח הצריכה הרגיל של האוכלוסייה בהולנד וכמות הקלוריות בדיאטה הותאמה באופן אישי לכל משתתף במטרה לשמור על משקל מאוזן. בסיום כל התערבות נערך מבחן סבילות לגלוקוז, הגמישות המטבולית (היכולת לעבור בין הפקת אנרגיה מגלוקוז לשומן בהתאם ליכולת ולצרכי הגוף) הוערכה באמצעות קלורימטריה עקיפה ונבדקו מדדי הגלוקוז והאינסולין.

להלן סיכום הממצאים: 

  • לשתי ההתערבויות לא הייתה השפעה על הגמישות המטבולית ולא היו הבדלים בריכוז הגלוקוז בצום. 
  • ריכוז האינסולין בצום היה נמוך יותר לאחר דיאטה דלת מוצרי חלב והתנגודת לאינסולין הייתה גבוהה יותר לאחר דיאטה עשירה במוצרי חלב. 
  • לא נמצאו הבדלים בין הדיאטות בתגובת הגלוקוז והאינסולין לאחר הארוחה. 

באופן כללי, החוקרים מסכמים כי לכמות מוצרי החלב בדיאטה לא הייתה השפעה על הגמישות המטבולית או על התגובה הגליקמית בקרב מבוגרים עם עודף משקל, אולם נדרשים מחקרים נוספים על מנת לבחון את ההשפעה של מוצרי חלב מסוימים ולבחון את ההשפעה בקרב קבוצות בעלות מאפיינים מטבוליים שונים. 

המחקר נערך על ידי אוניברסיטה בהולנד בשיתוף חברת מוצרי החלב ההולנדית FrieslandCampina. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30997492

במחקר אקראי מוצלב (2019) הוערכה ההשפעה של מיץ דובדבנים חמוצים על רמת חומצת השתן (אוריצמיה), מדדי השומן והסוכר ומדדים דלקתיים בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות. החוקרים מסבירים כי עלייה בחומצת השתן בדם והצטברותה במפרקים וברקמות הינה גורם סיכון להתפתחות גאוט וכן לתחלואה קרדיווסקולרית, כאשר מיץ דובדבנים עשוי לתרום להפחתת ריכוז חומצת השתן בדם בשל פעילותו נוגדת החמצון והדלקת. במחקר נכללו 26 משתתפים, אשר צרכו 240 מ"ל ליום מיץ דובדבנים חמוצים או פלסבו – כל אחד למשך 4 שבועות עם 4 שבועות הפרדה ביניהם.

נמצא כי צריכת מיץ דובדבנים הובילה לירידה של כ-19% בריכוז חומצת השתן בדם, וכן לירידה של כ-19% במדד הדלקתי CRP ושל כ-6% בציטוקין MCP-1 המעורב בפעילות הדלקתית. מכאן, ממצאים אלה מצביעים על הפוטנציאל של מיץ דובדבנים חמוצים לטיפול בהיפראוריצמיה הקשורה בהתפתחות של גאוט.

https://academic.oup.com/cdn/advance-article/doi/10.1093/cdn/nzz011/5364543

במחקר עוקבה פרוספקטיבי (יוני 2017), שנערך בדנמרק, נבדק הקשר בין צריכת משקאות ממותקים - עם ממתיקים מלאכותיים ועם סוכר - במהלך ההריון, לבין מדדי הצמיחה והגדילה של הילד עד גיל 7, בקרב ילדים בסיכון גבוה אשר נולדו לאימהות עם סוכרת הריון.

במחקר נכללו 918 צמדי אם-ילד, כאשר תזונת האם הוערכה באמצעות שאלוני תזונה במהלך ההריון וגובה ומשקל הילד נמדדו לאחר הלידה ובגיל 5 חודשים, 12 חודשים ו-7 שנים.

נמצא כי כמחצית מהנשים צרכו משקאות עם ממתיקים מלאכותיים במהלך ההריון ו-9% מהן דיווחו על צריכה יומיומית. בהשוואה לנשים שלא צרכו כלל משקאות עם ממתיקים מלאכותיים, צריכה יומיומית הייתה קשורה בסיכון גבוה ב-57% ללידת תינוקות גדולים לגיל ההריון וכן ב-BMI גבוה יותר ובסיכון כפול לעודף משקל/שמנות בגיל 7. עוד מציינים החוקרים כי לא נמצא יתרון לצריכת משקאות עם ממתיקים מלאכותיים על פני משקאות עם סוכר, אולם צריכת מים במקום משקאות ממותקים עשויה להפחית את הסיכון לשמנות בגיל 7 בכ-17%. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28586472

בהתבסס על נתונים משני מחקרי עוקבה (2019) גדולים שנערכו בארה"ב, במחקר זה בדקו החוקרים מהי ההשפעה של השינוי בצריכת פירות וירקות על השינויים ארוכי הטווח במשקל, כתלות במאפיינים גנטיים. במחקר נכללו הנתונים של 8,943 נשים ממחקר האחיות ו-5,308 גברים ממחקרי אנשי מקצועות הבריאות, אחריהם נערך מעקב כל ארבע שנים לאורך 20 שנה. החוקרים חישבו לכל משתתף ציון סיכון גנטי על בסיס 77 מאפיינים גנטיים, הקשורים בנטייה לשמנות, ובדקו את הקשר בין השינוי בצריכת ירקות ופירות לבין השינוי ב-BMI ובמשקל.

נמצא כי עבור כל עשרה מאפיינים גנטיים, חלה עלייה של 0.09 יחידות ב-BMI בקרב המשתתפים עם הירידה הגדולה ביותר בצריכת פירות וירקות לאורך זמן, לעומת ירידה של 0.02 יחידות בקרב המשתתפים עם העלייה הגדולה ביותר בצריכת פירות וירקות (שווה ערך לעלייה של 0.2 ק"ג ולירידה של 0.06 ק"ג). ההשפעה של עלייה בצריכת פירות וירקות על ה-BMI הייתה משמעותית יותר בקרב משתתפים עם סיכון גנטי גבוה לעומת נמוך. ההשפעה הייתה הגדולה ביותר עבור פירות יער, פירות הדר ועלים ירוקים, באופן בלתי תלוי בתכולת הסיבים או בעומס הגליקמי. 

החוקרים מסכמים כי הגברת הצריכה של פירות וירקות עשויה לסייע בצמצום ההשפעה של הנטייה הגנטית להשמנה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31301130

במחקר עוקבה,(2019) שנערך ביפן ובו נכללו 437 עובדי ייצור, נמצא כי צריכה גבוהה של אורז לבן, אך לא של אורז מלא או אורז מעורב, הייתה קשורה בסיכון מוגבר לעלייה במשקל של 3 ק"ג ומעלה בתקופה של שנה. תעשי קונטרול f על אורז בסמטי – אם הם אומרים על זה משהו 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30312545

מחקר מבוקר (ספטמבר 2015) בו השתתפו 84 מבוגרים הסובלים מהשמנה מצא כי שתיית 500 מ"ל מים לפני הארוחה תרמה לירידה במשקל יותר מאשר קבוצת ביקורת.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26237305

מחקר קליני מבוקר (דצמבר 2015) בו נבדקה ההשפעה של החלפת משקאות דיאט במים במסגרת תכנית לירידה במשקל. במחקר השתתפו 89 נשים הסובלות מהשמנה, אשר השתתפו בתכנית הרזיה בת 24 שבועות.

במסגרת המחקר, מחצית מהנשים המשיכו לשתות משקאות דיאט 5 פעמים בשבוע לאחר ארוחת הצהריים, ואילו שאר הנשים התבקשו להחליף את המשקאות בשתיית מים.

בסיום המחקר נמצא שיפור במדדי הגוף ובגורמי הסיכון הקרדיומטבולים בשתי הקבוצות.

עם זאת, בהשוואה לנשים ששתו משקאות דיאט, נשים ששתו מים ירדו יותר במשקל והראו שיפור גדול יותר במדדי הסוכר והאינסולין. לא נמצא הבדל בין הקבוצות ביחס להיקף המותניים, רמת הסוכר בצום ורמות השומנים בדם. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26537940

בהתבסס על נתונים של 2,856 מבוגרים שהשתתפו בסקר הבריאות האמריקאי (מאי 2016), נמצא כי בקרב משתתפים עם השמנת יתר, צריכת ממתיקים מלאכותיים, ובמיוחד אספרטיים, קשורה באי-סבילות לגלוקוז ברמה גבוהה יותר בהשוואה לאלו שלא צרכו ממתיקים מלאכותיים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27216413

במחקר קליני מבוקר (2018) נבדקו המנגנונים הנוירו-קוגניטיביים העומדים בבסיס ההשפעה של מונוסודיום-גלוטמט על התנהגות האכילה. החוקרים מסבירים כי לגלוטמט חופשי, שהינו הרכיב הבסיסי בטעם האומאמי ("טעם של עוד"), תפקיד פיזיולוגי הקשור במאזן האנרגיה בגוף. במחקרים קודמים נמצא כי צריכת ציר או מרק המכילים מונוסודיום גלוטמט לפני הארוחה תרם להפחתת התיאבון והצריכה הקלורית, במיוחד בקרב נשים עם נטייה לאכילת יתר ולעלייה במשקל. במחקר הנוכחי נבדקה ההשפעה של צריכת ציר עוף - עם או בלי מונוסודיום גלוטמט - בקרב מדגם של נשים צעירות בריאות. ההשפעה נבדקה בשלוש צורות: מטלה ממוחשבת להערכת התהליך המנטלי של ויסות האכילה, מעקב אחר תנועות העיניים באמצעות משקפיים מיוחדים בזמן אכילה במזנון חופשי והדמיית מוח תפקודית בזמן ביצוע מטלה של העדפת מזונות. נמצא כי צריכת מונוסודיום-גלוטמט הייתה מלווה בשיפור ויסות האכילה, במיוחד בקרב נשים המאופיינות בנטייה לאכילת יתר, בצריכה נמוכה יותר של שומן רווי במהלך הארוחה, בירידה בתנועות העיניים בין המנות במזנון ובעלייה בפעילות האזורים במוח הקשורים בוויסות-עצמי. החוקרים מסכמים כי אומנם מדובר בממצאים ראשוניים, אך הם מצביעים על ההשפעה של גלוטמט על תהליכים קוגניטיביים התומכים בהתנהגות אכילה בריאה.

המחקר נתמך על ידי חברת המזון Ajinomoto Inc, שלהצהרתה לא הייתה מעורבת באף אחד משלבי המחקר. 

הערת מערכת: חשוב לציין כי מחקר (ניתן לצפייה כאן) שבוצע בקרב עכברים מציע כי לצריכת מונוסודיום גלוטמט (MSG) תפקיד משמעותי בהשמנה ובהתפתחות מחלות כבד

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29599485

במחקר אקראי מוצלב (2018) הוערכה ההשפעה של צריכת חלבון לפני השינה על ההוצאה האנרגטית והתיאבון בבוקר שלאחר מכן. החוקרים מסבירים כי ישנם ממצאים, המצביעים על כך שלצריכת חלבון לפני השינה השפעה מיטיבה על השרירים והבריאות הכללית, אולם לא ידוע האם ההשפעה של מזון דומה להשפעה של תוספי חלבון והאם אכילה לפני השינה מובילה לעלייה במשקל. במחקר הנוכחי השתתפו 10 נשים פעילות גופנית בנות 23 בממוצע, אשר צרכו גבינת קוטג', המכילה 30 גרם חלבון, תוסף קזאין נוזלי (עם תכולה זהה של קלוריות ושל חלבון) או משקה פלסבו - עד שעה לפני השינה, בשלושה ימים שונים.

שעתיים לפני ההתערבות, המשתתפות צרכו ארוחה סטנדרטית. ההוצאה האנרגטית במנוחה נמדדה מיד לאחר ההתערבות ולאחר הקימה בבוקר, בנוסף להערכה סובייקטיבית של רמת התיאבון. מהתוצאות עולה כי לצריכת חלבון לפני השינה, כמזון או כתוסף, לא הייתה השפעה על המטבוליזם או על רמת התיאבון בהשוואה לפלסבו.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30249314

מחקר קליני מבוקר (אוגוסט 2015) אשר בדק ההשפעה של החלפת שמנים בתזונה האמריקאית הטיפוסית בשמן זית כתית מעולה למשך 3 חודשים על מדדים חיסוניים וקרדיו-מטבוליים במבוגרים הסובלים מהשמנה. 

המחקר כלל 41 משתתפים מעל גיל 65 אשר צרכו תזונה אמריקאית טיפוסית, כאשר מחציתם התבקשו להחליף את השומן בשמן זית כתית מעולה ומחציתם בתערובת של שמנים שונים (תירס, סויה וחמאה). 

נמצא כי בקבוצה שצרכה שמן זית חלה ירידה בלחץ הדם הסיסטולי, מגמה של עלייה ברמת ה-HDL ושיפור בתפקוד מערכת החיסון. 

מחקר זה מצטרף לשורת מחקרים ארוכה המצביעה על היתרונות הבריאותיים של שמן זית כתית מעולה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26251666

במחקר כפול-סמיות (2018) מבוקר פלסבו מוצלב נבדקה ההשערה לפיה צריכת קפאין מפחיתה את הצריכה התזונתית באמצעות דיכוי התיאבון. במחקר נכללו 50 מבוגרים בגילאי 18-50, אשר ב-3 ימים נפרדים צרכו משקה המכיל קפאין במינון של 0, 1 או 3 מ"ג/ק"ג משקל גוף. לאחר 30 דקות המשתתפים צרכו ארוחת בוקר בהגשה עצמית. עד שנת הלילה המשתתפים תיעדו את צריכת המזון ודירגו את רמת התיאבון שלהם. נמצא כי לאחר צריכת קפאין במינון 1 מ"ג/ק"ג צריכת הקלוריות בארוחת הבוקר הייתה נמוכה בכ-10% בהשוואה למינון של 0 או 3 מ"ג/ק"ג, ללא הבדל בתחושת התיאבון. בנוסף, בהמשך היום לא נמצאו הבדלים מובהקים בסך הצריכה הקלורית או בתחושת התיאבון. ממצאים אלה היו בלתי תלויים ב-BMI של המשתתפים.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה אינם מספקים תמיכה לשימוש בקפאין כגורם לדיכוי התיאבון ולירידה במשקל.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30033159

בסקירה (יוני 2017) מוצגים הממצאים מ-129 מחקרים פרה-קליניים וקליניים בנוגע להשפעה הפרמקולוגית של רכיבי האבוקדו על גורמי הסיכון לתסמונת המטבולית, כולל סוכרת סוג 2, יתר לחץ דם, יתר שומנים בדם ושמנות, וכן מנגנוני הפעולה האפשריים. החוקרים מציינים כי האבוקדו הוא מקור מוכר לקרוטנואידים, מינרלים, רכיבים פנולים, ויטמינים וחומצות שומן. מחקרים שונים הדגימו את הפעילות של אבוקדו להורדת השומנים בדם וההשפעה נוגדת יתר לחץ דם, נוגדת סוכרת, נוגדת שמנות, נוגדת קרישה והמגינה על הלב.

במסגרת הסקירה מפורטים הממצאים לגבי ההשפעה של חלקי הצמח השונים (קליפה, זרע, פרי ועלים) על רמת סוכר גבוהה, על פרופיל השומנים, על שמנות, על לחץ דם גבוה ועל טרשת עורקים, וכן מוצגת הפעילות נוגדת החמצון שהינה בעלת השפעה מיטיבה על כלל גורמי הסיכון לתסמונת המטבולית. החוקרים מסכמים כי על סמך העדויות הפרה-קליניות הקיימות, לאבוקדו ההשפעה המשמעותית ביותר על רמות השומנים בדם באמצעות השפעה על המטבוליזם של ליפופרוטאינים או באמצעות השפעה על הפעילות האנזימטית בכבד. העדויות הקליניות מצביעות על כך שאבוקדו עשוי להועיל בטיפול בגורמי הסיכון השונים לתסמונת המטבולית.

למרות שבאופן כללי השימוש באבוקדו כתוסף נמצא בטוח ונסבל היטב, העדויות הן מוגבלות וייתכנו השפעות שליליות הקשורות בזיהום משני או תגובות הדדיות עם תרופות. נדרשים מחקרים נוספים על מנת להמשיך ולבחון את ההשפעות המטבוליות של חלקי האבוקדו השונים ומנגנוני פעולה אפשריים נוספים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28393409

במחקר, (2020) המבוסס על נתונים משלושה מחקרי עוקבה, נמצא כי צריכת יין אדום, גם בכמות קטנה מאוד, הייתה קשורה בשיפור הרכב אוכלוסיית חיידקי המעי, ובכך עשויה לתרום להשפעה הידועה של יין אדום נגד כולסטרול והשמנה.

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31472153/

מחקר מעניין (נובמבר 2013) העוסק בהשפעה של צריכת אבוקדו על תחושת השובע, רמות הסוכר והצריכה הקלורית בקרב מבוגרים הסובלים מהשמנה.

במסגרת המחקר בו השתתפו 26 מבוגרים בריאים, בוצעה השוואה בין 3 ארוחות צהריים:

ארוחה רגילה ללא אבוקדו, ארוחה הכוללת חצי אבוקדו אך בעלת ערך קלורי זהה או ארוחה הכוללת תוספת של חצי אבוקדו.

הממצאים מראים כי בהשוואה לארוחה רגילה, תוספת של חצי אבוקדו הובילה לעלייה של 23-26% בשביעות הרצון וירידה של 28-40% ברצון לאכול שלוש וחמש שעות לאחר הארוחה.

החוקרים מסכמים כי להוספת אבוקדו ערך משמעותי לתחושת השובע אולם הוספת אבוקדו כרוכה בהוספה של כ-112 קלוריות אשר עשויה להסביר את ממצאי המחקר.

מכאן, המחקר מספק עדות ראשונית ליתרון של אבוקדו אולם נדרשים מחקרים נוספים על מנת לקבוע מסקנות ברורות.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי אבוקדו הינו בעל ערך תזונתי גבוה ומומלץ כחלק מתזונה בריאה ומאוזנת.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24279738

במחקר קליני כפול-סמיות (יולי 2015) בו השתתפו 88 מבוגרים עם השמנת יתר נמצא כי צריכת סיבים מסיסים מסוג α-GOSs תרמה להפחתת תחושת הרעב, צריכת מזון ומדדי דלקת.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26180243

במחקר פיילוט קליני כפול-סמיות (פברואר 2015) נמצא כי מיצוי פוליפנוֹלים מפירות וירקות האופייניים לדיאטה ים-תיכונית היה יעיל לשיפור מדדים מטבוליים בקרב משתתפים עם השמנת יתר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25358490

מטה-אנליזה (פברואר 2014) אשר נועדה לבחון את ההשפעה של קפסאיצינואידים, הרכיב הפעיל בפלפל חריף, על צריכת האנרגיה בארוחה. מניתוח משולב של נתונים מ-8 מחקרים נמצא כי צריכת קפסאיצינואידים לפני הארוחה הובילה להפחתה ממוצעת של 74 קלוריות במהלך הארוחה, ככל הנראה בשל העדפת מזונות עשירים בפחמימות על פני מזונות עשירים בשומנים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24246368

במחקר (ינואר 2016) בו בוצע מעקב אחר כ-1,000 משתתפים נמצא כי צריכה קבועה של משקאות ממותקים הייתה מלווה בעלייה בשומן הבטני

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26755505

בסקירה מציגים החוקרים את העדויות ממחקרים קליניים בנוגע לתרומה הבריאותית של דובדבנים מתוקים או חמוצים. החוקרים מסבירים כי דובדבנים עשירים בפוליפנוֹלים ובויטמין C, שהינם בעלי פעילות נוגדת חמצון ונוגדת דלקת, אשר עשויה לתרום למניעת התפתחות מחלות דלקתיות כרוניות. בסקירה נכללו 29 מחקרים, מרביתם מחקרים אקראיים מבוקרי פלסבו. במחקרים השונים נעשה שימוש במינון שווה ערך ל- 45-270 דובדבנים ליום (55-720 מ"ג ליום אנתוציאנינים), כאשר רוב המחקרים נמשכו פחות משבועיים.

נמצא כי בשמונה מתוך עשרה מחקרים שמדדו עקה חמצונית, חלה ירידה מובהקת במדד זה. ב-11 מתוך 16 מחקרים חלה ירידה במדדי דלקת, ב-8/9 מחקרים חל שיפור בכאבי השרירים ומיתון בירידה בחוזק השריר לאחר פעילות גופנית, ב-5/7 מחקרים חל שיפור בלחץ הדם, ב-5/5 מחקרים נצפה שיפור במדדים של דלקת מפרקים וב-4/4 מחקרים חל שיפור במדדי השינה. עוד נמצא כי צריכת דובדבנים תרמה לירידה ברמת ההמוגלובין המסוכרר וכן לשיפור מדדי השומן בקרב נשים עם סוכרת או מטופלים עם שמנות. ממצאים אלה תומכים בתרומה הבריאותית של דובדבנים, בדגש על הגברת הפעילות נוגדת החמצון ונוגדת הדלקת. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29562604

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25895695

שני מחקרים עדכניים (מרץ 2016) העוסקים בהשפעות צריכת מלח על האכילה מצביעים על כך שצריכת מלח עשויה להשפיע על תפיסת הטעם וכן להוביל לצריכת יתר של שומן וכתוצאה מכך להשמנה

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26708735
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26936134

במחקר מעבדה (2018) מדגימים החוקרים כי לג'ניסטאין, המצוי בסויה, השפעה מיטיבה על התמיינות תאי השומן הבטניים והשפעה מגינה מפני עקה חמצונית בתאים אלה, ובכך עשוי לתרום לטיפול בשמנות. 

מחקר שנערך בחיות מעבדה (פברואר 2016) המצביע על התרומה של ברוקולי להפחתת פגיעה כבדית הקשורה בהשמנה

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26865652

סקירה (2015) שנערכה על ידי חוקרים ישראליים מתחום הרפואה האינטגרטיבית מציגה את העדויות לגבי הפעילות הרפואית של עשב חיטה ודנה בפער בין ממצאים במחקרים פרה-קליניים לאלו שנמצאו במחקרים קליניים.

ראשית מציינים החוקרים כי ישנם יתרונות בריאותיים רבים המיוחסים לעשב חיטה אשר מכיל מגוון רכיבים פעילים: כלורופיל, פלבונואידים וויטמיני C ו-E.

ישנן מספר צורות שימוש לעשב חיטה, כולל מיץ טרי או קפוא, טבליות או אבקה כאשר ההרכב משתנה בהתאם לתהליך הייצור ולתנאי הגידול.

מחקרי מעבדה על דגימות תאים מראים כי לעשב חיטה השפעה אנטי-סרטנית, ככל הנראה בשל השפעה על תהליכי מוות תאי. ממחקרים בחיות מעבדה עולה כי לעשב חיטה תרומה למניעה ולטיפול בסרטן וכן השפעה מיטיבה על הפעילות החיסונית והפעילות נוגדת החמצון. מחקרים קליניים מצביעים על כך שעשב חיטה עשוי להגביר את יעילות הטיפול הכימותרפי ולהפחית תופעות לוואי הקשורות בטיפול, בנוסף להשפעה מיטיבה במצבים של דלקת מפרקים שגרונית, קוליטיס, מחלות המטולוגיות, סוכרת, השמנה ועקה חמצונית. עם זאת, מדובר במחקרים קטנים עם פגמים מתודולוגיים.

במסגרת הסקירה לא זוהו תופעות לוואי חריגות הקשורות בשימוש בעשב חיטה אולם בחלק מצורות השימוש עלו בעיות של סבילות. החוקרים מסכמים כי יש להמשיך ולבחון את התועלת של עשב חיטה במחקרים קליניים גדולים יותר על מנת שניתן יהיה לקבוע המלצות לשימוש קליני. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26156538

מחקר קליני מבוקר פלסבו (דצמבר 2014) בו נמצא כי צריכת 35 גרם ליום קמח צ'יה במשך 12 שבועות תורמת לירידה במשקל, בהיקף המותניים ובכולסטרול, במיוחד בקרב משתתפים עם ערכים מחוץ לטווח הנורמה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25726210

 

מחקר (יולי 2016) שנועד לבחון באיזו מידה סוכר, ביחס לשאר רכיבי התזונה, קשור בהשמנה, שכן כיום קובעי המדיניות מתמקדים בהפחתת צריכת הסוכר במטרה לצמצם את שיעורי ההשמנה במדינות המערביות.

החוקרים התבססו על מאגר נתונים בריטי גדול לצורך הערכת הקשר בין צריכת האנרגיה הכללית ורכיבי תזונה שונים, לבין השמנה (BMI, אחוז מסת השומן והיקף מותניים). מבין 132,479 משתתפים, 66% מהגברים ו-52% מהנשים היו בעלי עודף משקל או השמנת יתר.

החוקרים מצאו קשר חלש בין צריכת הקלוריות מסוכר לבין צריכת הקלוריות משומן (r=0.24). בהשוואה למשתתפים עם BMI בטווח התקין, צריכת הקלוריות הכללית של משתתפים עם השמנת יתר הייתה גבוהה בכ-11.5% וצריכת הקלוריות משומן, חלבון, עמילנים וסוכרים הייתה גבוהה ב-14.6%, 13.8%, 9.5% ו-4.7%, בהתאמה. כלומר, משתתפים עם השמנת יתר צרכו יותר קלוריות משומן (34.3% לעומת 33.4%, p<0.001) ופחות קלוריות מסוכר (22.0% לעומת 23.4%, p<0.001) בהשוואה למשתתפים בטווח המשקל התקין. בנוסף, הקשר בין BMI לסך הקלוריות ולקלוריות משומן היה גדול יותר מהקשר לקלוריות מסוכר.

מכאן, טוענים החוקרים כי המסר לצמצום הסוכר אינו מספיק שכן על מנת להילחם במגפת ההשמנה יש להדגיש את הצורך בצמצום סך צריכת הקלוריות והפחתת הקלוריות שמקורן בשומן. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27407038

במחקר אקראי מוצלב (נובמבר 2016) נבחנה ההשפעה של דיאטה דלה בשומן רווי ועשירה בשומן חד בלתי רווי (MUFA) או רב בלתי רווי (PUFA) על הרכב הגוף בקרב משתתפים בסיכון לתסמונת המטבולית.

במחקר נכללו 101 משתתפים בני 50 בממוצע, עם BMI ממוצע של 29.4. המשתתפים צרכו 5 דיאטות הנבדלות בסוג השמן העיקרי שנצרך, כאשר סך הצריכה הקלורית הייתה זהה (דיאטה איזוקלורית) עם 50% מהקלוריות שמקורן בפחמימות, 35% שומן (18% שמקורו בשמן שנבדק במסגרת ההתערבות) ו-15% חלבון. כל דיאטה נצרכה למשך 4 שבועות עם 2-4 שבועות הפרדה בין כל דיאטה.

בכל אחת מהדיאטות המשתתפים צרכו פעמיים ביום שייק פירות וחלב דל שומן המכילים אחד מהשמנים הצמחיים הבאים: שמן קנולה, שמן קנולה עם רמות גבוהות של חומצה אולאית, שמן קנולה עם רמות גבוהות של חומצה אולאית ומועשר ב-DHA, שמן תירס וחריע או שמן פשתן וחריע. 
נמצא כי המשקל הכולל היה נמוך יותר לאחר הדיאטות העשירות ב-MUFA, שמן קנולה (P=0.007) ושמן קנולה עם רמות גבוהות של חומצה אולאית (P=0.02), בהשוואה לדיאטה המכילה שמן פשתן וחריע (PUFA), כאשר צריכת שתי הדיאטות העשירות ב-MUFA הייתה מלווה בירידה גדולה יותר במסת השומן הבטני, בעיקר בקרב גברים. הירידה במסת השומן הבטני הייתה קשורה בירידה בלחץ הדם וכן ברמת הטריגליצרידים.

החוקרים מסכמים כי צריכת שומן חד בלתי רווי, לעומת רב בלתי רווי, עשויה לתרום לירידה במסת השומן הבטני וכתוצאה מכך לשפר את גורמי הסיכון הקשורים בהתפתחות התסמונת המטבולית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27804268

סקירה (2015) המציגה את העדויות לגבי ההשפעה הבריאותית המיטיבה של רכיבי הסויה ומוצרי סויה בדגש על הפחתת הסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית, מחלת כבד שומני לא אלכוהולי, שמנות וסוכרת.

החוקרים מציינים כי בפולי הסויה ישנם רכיבים רבים בעלי השפעה מיטיבה, בראשם עומדים האיזופלבונים שהינם גם בעלי פעילות הורמונלית וגם פעילות שאינה הורמונלית. בנוסף, לרכיבים נוספים המצויים בסויה - סאפונינים, חלבונים, לציטין ופלבונואידים - השפעות שונות על הפעילות ההורמונלית, על מערכת החיסון, על הרכב החיידקים ועל מערכת העיכול.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26118770

בסקירה מקיפה (נובמבר 2016) העריכו החוקרים את הממצאים המחקריים, בעיקר ממטה-אנליזות של מחקרים תצפיתיים ומחקרים אקראיים מבוקרים, בנוגע לקשר בין צריכת מוצרי חלב לבין תחלואה כרונית ותמותה
חשוב לציין כי המחקר מומן על ידי מגוון גופים מחקריים ומסחריים, ביניהם בעלי אינטרסים ברורים בשוק החלב. למרות שהחוקרים מציינים כי הגופים הממנים לא היו מעורבים בפועל, ניכר כי מסקנות הסקירה מגמתיות וכי אין אזכור של השפעות שליליות נרחבות שכן הוכחו במחקרים, למשל בהקשר של שברים בעצמות וסרטן
בהתייחס לסיכון לשמנות ולסוכרת סוג 2 מסכמים החוקרים כי תזונה הכוללת רמה גבוהה של חלב ומוצריו קשורה בסיכון מופחת לשמנות בקרב ילדים ולשיפור הרכב הגוף בקרב מבוגרים וכתוצאה מכך להפחתת הסיכון לסוכרת סוג 2. התרומה של מוצרי חלב לירידה במשקל משמעותית יותר בדיאטה מוגבלת קלורית ופחות תחת צריכת קלוריות מאוזנת. באופן ספציפי, נמצא קשר בין מוצרי חלב מותססים כמו גבינה ויוגורט לבין סיכון נמוך יותר לסוכרת סוג 2. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27882862

במחקר אקראי מבוקר (פברואר 2017) נבדקה ההשפעה הבריאותית של דגנים לא מלאים לעומת דגנים מלאים בקרב מבוגרים בריאים.

במחקר נכללו 81 משתתפים בגילאי 40-65, עם BMI עד 35, אשר חולקו באופן אקראי לדיאטה המכילה דגנים לא מלאים (0 גרם דגנים מלאים ו-21 גרם סיבים ליום) או לדיאטה המכילה דגנים מלאים (207 גרם דגנים מלאים ו-40 גרם סיבים ליום) למשך 6 שבועות. הרכב הדיאטות תוכנן לשמירה על משקל הגוף במשך תקופת המחקר. 
בהתייחס להשפעה על המטבוליזם ועל משק הסוכר, נמצא כי צריכת דגנים מלאים הייתה מלווה בעלייה בקצב המטבוליזם (RMR) במשקל הצואה ובכמות הקלוריות בצואה, עלייה שהינה שוות ערך להוצאה אנרגטית הגבוהה בכ-92 קק"ל ליום לעומת צריכת דגנים לא מלאים (p<0.05). בנוסף, נמצאה מגמה שאיננה מובהקת סטטיסטית בהתייחס לשיפור במאזן הסוכר. תוצאות אלו עשויות להסביר את הממצאים האפידמיולוגיים הקושרים בין צריכת דגנים מלאים לבין ירידה במשקל ובמסת השומן.  
בהתייחס להשפעה על התגובה החיסונית והדלקתית ועל חיידקי המעי והמטבוליטים שלהם, נמצא כי צריכת דגנים מלאים הייתה מלווה בעלייה במשקל הצואה ובתדירות הצואה, בשיפור אוכלוסיית חיידקי המעי, בעלייה ברמת חומצות השומן קצרות השרשרת וכן בשיפור מדדים מסוימים של התגובה החיסונית והדלקתית. 
באופן כללי ממצאי המחקר מדגישים כי צריכת דגנים מלאים הינה חשובה כחלק מדפוס תזונה בריא ועשויה לתרום להפחתת הסיכון לתחלואה כרונית.

הערת המערכת: אמנם ההבדל בתוצאות בין הקבוצות הוא מובהק, אך יש לזכור כי קבוצת הדגנים המלאים צרכה פי 2 סיבים תזונתיים ולכן נשאלת השאלה האם ההבדל בתוצאות נובע אך ורק מהגדלת כמות הסיבים או גם מהרכב המזון עצמו. על מנת לנסות להבין זאת,, נכון היה לדעתינו לבחון קבוצה שלישית, אשר תקבל דגנים לא מלאים בשילוב עם תוסף סיבים, שהרי ישנם מחקרים המראים כי תוסף סיבים לבדו מוביל להשפעות מטבוליות חיוביות בפני עצמו. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28179223

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28179226

במטה-אנליזה (מרץ 2017) נבדק מהו הקשר בין צריכת מיץ פרי 100% טבעי לבין מידת השינוי ב- BMI בקרב ילדים. בניתוח הנתונים נכללו 8 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, בהם כ-34,000 ילדים עד גיל 18
נמצא כי בנטרול סך הצריכה הקלורית, עלייה של מנה אחת ליום למשך שנה בצריכת מיץ פרי טבעי (180-230 מ"ל) הייתה קשורה בעלייה מזערית בלבד ב- BMI (יחידות בציון BMI מתוקנן - 0.003 , שווה ערך ל-0% באחוזון BMI). ממצא זה היה משמעותי יותר עבור ילדים בגילאי 1-6 (עליה של 0.087 יחידות בציון BMI מתוקנן, שווה ערך ל-4% באחוזון BMI), אולם החוקרים מציינים כי אין לכך משמעות קלינית. לא נמצא קשר בין צריכת מיץ פירות טבעי לבין BMI בקרב ילדים בגילאי 7-18. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28336576

בסקירה (יוני 2017) מציגים החוקרים את העדויות התומכות בצריכת יוגורט כמאפיין לאורח חיים בריא. החוקרים טוענים כי יוגורט נחשב למזון עשיר בערכים תזונתיים ותורם באופן משמעותי לצריכת חלבון וסידן.

מחקרים מצאו שבאופן כללי צריכת רכיבים תזונתיים הינה גבוהה יותר בקרב אנשים שצורכים יוגורט בהשוואה לאנשים שאינם צורכים יוגורט. מעבר לכך, צרכני יוגורט מאופיינים בהרגלי תזונה בריאים יותר, ממצא אשר עשוי להסביר את השיעור הנמוך יותר של עודף משקל והשמנה בקרב צרכני יוגורט. כמו כן, נמצא כי לצרכני יוגורט הרגלי אורח חיים בריאים יותר, כולל שיעור נמוך יותר של עישון ורמה גבוהה יותר של פעילות גופנית בהשוואה לאנשים שאינם צורכים יוגורט. בהתייחס לפליטת גזי חממה כקריטריון לסיווג מזונות, יוגורט מסווג כמזון ידידותי לסביבה כאשר טביעת הרגל הפחמנית של ייצור יוגורט מוגדרת כנמוכה עד בינונית. החוקרים מסכמים כי קיימת תמיכה לכך שצריכת יוגורט עשויה להוות מאפיין לאורח חיים בריא. 
הסקירה נערכה בשיתוף ובמימון חלקי של חברת דנונה.   
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28615373

במטה-אנליזה וסקירה שיטתית (יולי 2017) נבדק האם לשימוש ממושך בממתיקים מלאכותיים (ללא קלוריות) השפעה קרדיו-מטבולית מזיקה.

בסקירה נכללו שבעה מחקרים אקראיים מבוקרים בהם כ-1,000 משתתפים ו-30 מחקרי עוקבה בהם כ-400,000 משתתפים. מניתוח כולל של המחקרים האקראיים המבוקרים עולה כי לצריכת ממתיקים מלאכותיים לא הייתה השפעה על ה-BMI. בניתוח מחקרי העוקבה נמצא כי צריכת ממתיקים מלאכותיים הייתה קשורה בעלייה קלה ב-BMI וכן במדדים נוספים כולל משקל והיקף מותניים ובשיעור גבוה יותר של שמנות, יתר לחץ דם, תסמונת מטבולית, סוכרת סוג 2 ואירועים קרדיווסקולריים.

החוקרים מסכמים כי הממצאים ממחקרים מבוקרים מראים כי לממתיקים מלאכותיים אין תרומה לירידה במשקל, כאשר מחקרי העוקבה אף מצביעים על קשר לעלייה במשקל ובגורמי הסיכון הקרדיו-מטבוליים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28716847

במחקר, שנערך בקרב עכברים (מאי 2016), מראים החוקרים כי צריכת דיאטה עם רמה גבוהה של שומן טראנס הובילה להתפתחות שיעור גבוה יותר של שמנות, תנגודת לאינסולין והצטברות שומן בכבד, ייתכן כתוצאה מעיכוב מסלול הקשור בפעילות האינסולין (IRS1). 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27248994

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו, שנערך ביפן, נבדקה ההשפעה של הוספת שעורה עשירה בבטא-גלוקן לתזונה - על מידת ההשמנה הבטנית בקרב מבוגרים.

במחקר נכללו 100 משתתפים הסובלים מהשמנה בטנית (היקף מותניים מעל 85 ס"מ לגברים ומעל 90 ס"מ לנשים ו-BMI מעל 24). המשתתפים הוקצו באופן אקראי לשתי קבוצות, אשר צרכו תערובת של אורז עם 4.4 גרם/יום שעורה עשירה בבטא-גלוקן או אורז עם שעורה נטולת בטא-גלוקן (פלסבו) - למשך 12 שבועות.

לא נמצא הבדל משמעותי קלינית בין הקבוצות בהקשר של ירידה במשקל ו-BMI. כמו כן, למרות שנמצאה ירידה גדולה יותר בקבוצת הבטא גלוקן בהיקף המותניים והשומן הבטני, ההבדל בין הקבוצות לא היה מובהק סטטיסטית. עם זאת, בקרב המשתתפים עם הרמה הגבוהה ביותר של שומן בטני, הירידה הייתה גדולה יותר בקבוצת ההתערבות באופן מובהק בהשוואה לפלסבו. החוקרים מסכמים כי צריכת בטא גלוקן עשויה לתרום להפחתת מדדי השמנה, במיוחד בקרב משתתפים עם רמה גבוהה של השמנה בטנית.  
http://www.nutritionjrnl.com/article/S0899-9007(17)30092-8/fulltext

בסקירה (ספטמבר 2017) מוצגים הממצאים ממגוון מחקרים, המעריכים את התרומה הבריאותית של מנגו, בדגש על שמנות ועל הסיבוכים הנלווים כמו סוכרת סוג 2 ותחלואה קרדיווסקולרית. כמו כן, מוצגים ממצאים עדכניים, העוסקים בהשפעה המיטיבה של מנגו על בריאות המוח, העור ומערכת העיכול.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28612853

במחקר אקראי מוצלב (נובמבר 2017), שנערך בדנמרק, נבדקה ההשפעה של דיאטה עשירה בדגנים מלאים על הרכב פלורת המעי, הרגישות לאינסולין ומדדים לבריאות מטבולית ותפקוד המעי.

במחקר נכללו 60 מבוגרים בגילאי 20-65, עם BMI בין 25-35 ולפחות גורם סיכון אחד לתסמונת המטבולית. כל אחד מהמשתתפים צרך שתי דיאטות ללא הגבלה קלורית – דיאטה עשירה בדגנים מלאים (לפחות 75 גרם/יום) ודיאטה המבוססת על דגנים מעובדים ודלה בדגנים מלאים (עד 10 גרם/יום) - כל דיאטה למשך 8 שבועות, עם הפוגה של לפחות 6 שבועות ביניהן.

נמצא כי בהשוואה לדיאטה המכילה דגנים מעובדים, דיאטה עשירה בדגנים מלאים לא השפיעה על הרגישות לאינסולין או על הרכב פלורת המעי. עם זאת, דיאטה עשירה בדגנים מלאים הובילה לירידה קטנה במשקל, לעומת עלייה קטנה בדיאטת הביקורת (p<0.001) וכן לירידה במדדי הדלקת IL-6 ו-CRP.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29097438

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (דצמבר 2017) נבדקה ההשפעה של חלבון ביצה מותסס על השומן הבטני. החוקרים מציינים כי במחקר קודם, שנערך בקרב חולדות, נמצא כי צריכת חלבון ביצה הובילה לירידה בשומן הגוף ובשומן הבטני, אולם לא ידועה ההשפעה בבני אדם. כמו כן, ידוע כי חלבון הביצה אמור להוריד רמות כולסטרול בדם באמצעות עיכוב ספיגת כולסטרול במעי הדק ובכך מונע גם ספיגת טריגליצרידים וכפועל יוצא מכך יכול להפחית שומן ויסצרלי. 
במחקר הנוכחי נכללו 37 משתתפים מעל גיל 40 עם שומן בטני גבוה (מעל 100 ס"מ2). המשתתפים חולקו אקראית לשתי קבוצות: קבוצה אחת צרכה משקה חלבון מי גבינה (קבוצת הביקורת), או קבוצה שצרכה משקה חלבון ביצה מותסס, שעבר התססה באמצעות חיידקים מזן lactobacillus (קבוצת ההתערבות). 
כל משקה הכיל 8 גרם חלבון ליום ונצרך למשך 12 שבועות.

נמצא כי לעומת קבוצת הביקורת, צריכת חלבון ביצה מותסס הייתה מלווה בירידה גדולה יותר בשומן הבטני בהשוואה לנתוני הבסיס וכן בשיפור משמעותי יותר ביחס של השומן הבטני לשומן התת-עורי. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על התרומה של חלבון ביצה מותסס לצמצום השומן הבטני.  
המחקר מומן על ידי חברת המזון Kewpie Corporation שסיפקה את התוסף.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29216922

במחקר, שנערך בקרב עכברים (דצמבר 2017), נבדקה ההשערה לפיה הפחתת הצריכה של חומצות אמינו מסועפות שרשרת (BCAAs) תגביר ירידה במשקל, תפחית השמנה ותשפר את איזון הסוכר בקרה עכברים עם שמנות ותסמונת מטבולית. ברקע למחקר מציינים החוקרים כי בקרב בני אדם ומכרסמים עם שמנות ותנגודת לאינסולין נמצאה רמה גבוהה של חומצות אמינו מסועפות שרשרת בדם, כאשר במחקר קודם שערכו החוקרים נמצא כי הפחתת הצריכה של חומצות אמינו מסועפות תרמה לבריאות המטבולית של עכברים צעירים.

במחקר הנוכחי מראים החוקרים כי בקרב עכברים עם שמנות, שקיבלו דיאטה מערבית עתירת קלוריות וסוכר, אך עם רמה נמוכה של חומצות אמינו מסועפות שרשרת - חלה ירידה מהירה במשקל ובמסת השומן עד להגעה למשקל תקין. נרמול המשקל לא היה תלוי בהגבלה קלורית או בהגברת הפעילות הגופנית, אלא בעלייה בהוצאה הקלורית - הקשורה בוויסות הפעילות של גורם הגדילה FGF21, אשר אחראי על כניסת הגלוקוז לתאי השומן, בנוסף לפעילות האינסולין. עוד נמצא כי הפחתת הצריכה של חומצות אמינו מסועפות הובילה לשיפור הסבילות לגלוקוז והתנגודת לאינסולין.

הערת מערכת: חומצות אמינו מסועפות כוללות את שלושת חומצות האמינו החיוניות לאוצין, איזולאוצין וואלין אשר בשל המבנה המולקולרי שלהן מגיעות ישירות לשריר ולכן משמשות כתוסף לספורטאים להפחתת הפגיעה בשריר. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29266268

בסקירה שיטתית (דצמבר 2017) בוחנים החוקרים את העדויות לגבי הקשר בין צריכת משקאות ממותקים לבין השמנה בקרב מבוגרים וילדים. בסקירה נכללו 26 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים ו-4 מחקרים אקראיים מבוקרים, אשר פורסמו בין השנים 2013-2015 ולא מומנו על ידי גורמים בתעשייה.

בכל מחקרי העוקבה, מלבד אחד, בהם נכללו כ-250,000 מבוגרים וילדים, נמצא קשר חיובי בין צריכת משקאות ממותקים לבין עלייה במשקל או ב-BMI. בנוסף, בשלושת המחקרים האקראיים המבוקרים אשר נערכו בקרב ילדים, נמצא כי צריכת משקאות ממותקים הייתה מלווה בעלייה ב-BMI, כאשר במחקר נוסף שנערך בקרב מבוגרים לא נמצאה השפעה מובהקת. ממצאים אלה מספקים תמיכה נוספת לכך שצריכת משקאות ממותקים מהווה, ככל הנראה, גורם להשמנה והחוקרים קוראים למיקוד המדיניות בתחום בריאות הציבור בהפחתת הצריכה של משקאות ממותקים ולעודד חלופות שתייה בריאות, כגון מים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29237159

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (אפריל 2018) הוערכה ההשפעה של צריכת פסטה בתזונה על מדדי השמנה. החוקרים מסבירים כי פסטה הינה דוגמא חשובה לדגן לא מלא ומעובד, אך בעלת אינדקס גליקמי נמוך, ולכן לא ידוע האם ההשפעה של צריכת פסטה דומה לזו של דגנים אחרים בעלי אינדקס גליקמי נמוך או שדווקא מובילה להשמנה בדומה לדגנים לא מלאים ומעובדים.

בסקירה נכללו 32 מחקרים אקראיים מבוקרים, בהם הוערכה ההשפעה של פסטה, כחלק מתזונה בעלת ערך גליקמי נמוך, על מדדי השמנה. המחקרים השונים ארכו 9-21 שבועות וכללו 21-112 משתתפים, בגילאי 40-58 ובעלי BMI של 28-32. מניתוח כלל הנתונים עולה כי צריכת פסטה כחלק מתזונה בעלת אינדקס גליקמי נמוך הייתה מלווה בירידה מובהקת קלה במשקל וב-BMI בהשוואה לתזונה בעלת אינדקס גליקמי גבוה. לא נמצאה השפעה על מדדי השמנה נוספים, כגון מסת השומן או היקף המותניים.

החוקרים מסכמים כי צריכת פסטה כחלק מתזונה בעלת אינדקס גליקמי נמוך אינה גורמת להשמנה ועשויה אף להוביל לירידה קלה במשקל.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29615407

בסקירה (פברואר 2018) מסכמים החוקרים את הממצאים העדכניים, בעיקר ממחקרים פרה-קליניים, בנוגע לתרומה הפוטנציאלית של הגבלת חומצות האמינו הגופרתיות מתיונין וציסטאין בתזונה. החוקרים מסבירים כי לחומצות אמינו אלה תפקידים מרכזיים במטבוליזם ובשמירה על הבריאות, אולם לצריכה עודפת עלולות להיות השפעות שליליות.

במחקרים פרה-קליניים נמצא כי הגבלת חומצות אמינו גופרתיות בתזונה הייתה בעלת השפעה מיטיבה, כולל הארכת תוחלת החיים ומניעת תחלואה. הגבלת הצריכה של מתיונין וציסטאין, ללא הגבלה קלורית, הובילה לשיפור במדדים בריאותיים רבים, כולל ירידה במשקל, הפחתת עקה חמצונית ושינויים מטבוליים ברקמת השומן ובכבד, אשר הובילו לשיפור הרגישות לאינסולין וההוצאה האנרגטית. בנוסף, להגבלת חומצות האמינו בתזונה הייתה השפעה מיטיבה על מדדים שונים בדם, כולל מדדי האינסולין, גורמי הגדילה ורמת הלפטין והאדיפונקטין.

למרות הממצאים המבטיחים, לא נערכו מחקרים מבוקרים בקרב בני אדם בהם נבדקה ההשפעה של הגבלה תזונתית. אולם, ישנם מחקרים אפידמיולוגיים ומחקרים קליניים, אשר באופן עקיף מצביעים על הפוטנציאל של הגבלת חומצות אמינו גופרתיות בתזונה. ממחקרים אלה עולה כי להגבלה תזונתית של מתיונין וציסטאין עשויה להיות תרומה למניעת השמנה, להגבלת ההתפתחות של תאים סרטניים ולהפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי. נדרשים מחקרים קליניים נוספים על מנת לבחון את ההשפעה הישירה של הגבלת חומצות אמינו גופרתיות בתזונה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29399808

 

צריכת רכיבים ספציפיים בתזונה - אגוזים

 

סקירה (אפריל 2013) הכוללת 31 מחקרים קליניים בהם נבדקה צריכת אגוזים ונמדדו נתוני משקל, BMI, או היקף מותניים.

מתוך ניתוח כולל של הנתונים, החוקרים מסכמים כי לעומת דיאטת ביקורת, דיאטה עשירה באגוזים אינה גורמת לעלייה במשקל, ב-BMI או בהיקף המותניים במחקרים קליניים מבוקרים שבוצעו.

http://ajcn.nutrition.org/content/early/2013/04/17/ajcn.111.031484

במחקר אקראי מבוקר, אשר מומן ע״י ה- AHA (ארגון הלב האמריקאי), הוערכה ההשפעה של צריכת תערובת אגוזים על גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים, בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות. במחקר נכללו 48 משתתפים, אשר צרכו 250 קלוריות ליום של בייגלה (69 גרם) או תערובת אגוזים (42.5 גרם) - שניהם בעלי תכולת נתרן דומה - למשך 8 שבועות. 

להלן סיכום הממצאים

  • רק בקבוצת האגוזים חלה ירידה מובהקת במשקל וב-BMI בהשוואה לנתוני הבסיס, ללא הבדלים מובהקים בין הקבוצות בהיקפי המותניים והירכיים, יחס מותניים לירכיים, אחוז השומן ולחץ הדם.
  • בקבוצת האגוזים נצפה שיפור מובהק במדדי הגלוקוז והאינסולין, ללא הבדלים משמעותיים בטריגליצרידים, LDL ו-HDL לאחר 8 שבועות. 
  • בקבוצת הבייגלה חלה עלייה מובהקת ברמת הטריגליצרידים בין שבוע 4 ל-8, וכן עלייה ב-LDL וירידה ב-HDL בארבעת השבועות הראשונים למחקר. 

החוקרים מסכמים כי העשרת התזונה בתערובת אגוזים עשויה לתרום לשיפור גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים, בהשוואה לחטיף עשיר בפחמימות, מבלי לפגוע בפרופיל השומנים. 

הערת מערכת: תמוהה היא בחירת הבייגלה כקבוצת ביקורת, שהרי הוא מזון שעלול להטות את התוצאות לרעת הקבוצה. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31261928/

מחקר רנדומלי מבוקר (דצמבר 2014) מצא כי צריכה של 56 ג' ביום אגוזי מלך משפרת את תפקוד האנדותל במבוגרים בעלי משקל עודך והשמנה בטנית.

בנוסף, מהמחקר עולה כי תוספת האגוזים לא גרמה לעליה במשקל.

מחקר זה מצטרף לשורת מחקרים שיצאו לאחרונה המעידים על היתרונות הבריאותיים שיש באכילת כמות מוגבלת של אגוזים ושקדים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23756586

במחקר, (2019) המבוסס על הנתונים משלושה מחקרי עוקבה גדולים שנערכו בארה"ב, נבדק הקשר בין צריכת אגוזים לבין השינויים לאורך זמן במשקל הגוף. במחקר נכללו הנתונים של 27,521 גברים ממחקר אנשים מקצועות הבריאות בין השנים 1986-2010, של 61,680 נשים ממחקר האחיות בין השנים 1986-2010 ושל 55,684 נשים ממחקר האחיות השני בין השנים 1991-2011. צריכת אגוזים נבדקה כחלק משאלוני תזונה שהמשתתפים מילאו כל 4 שנים, ונבדק הקשר לשינויים במשקל הגוף לאורך תקופת המעקב. העלייה הממוצעת במשקל הייתה 0.32 ק"ג לשנה, כאשר בסוף תקופת המעקב 21,322 מהמשתתפים היו עם BMI מעל 30. 

נמצא כי צריכה גבוהה יותר של אגוזים הייתה קשורה בעלייה מתונה יותר במשקל. באופן ספציפי, צריכה של חצי מנה ליום (14 גרם) הייתה קשורה בעלייה נמוכה ב-0.19 ק"ג בכל 4 שנות מעקב, כאשר העלייה הייתה נמוכה ב-0.37 ק"ג עבור צריכה של אגוזי מלך, ב-0.36 ק"ג עבור צריכה של אגוזים אחרים, וב-0.15 ק"ג עבור צריכה של בוטנים. אותו מינון של אגוזים היה קשור גם בסיכון נמוך יותר לשמנות – סיכון נמוך ב-3% עבור צריכה כללית של אגוזים, ב-15% עבור צריכה של אגוזי מלך וב-11% עבור צריכה של אגוזים אחרים. עוד נמצא כי החלפה של מזונות כמו בשר אדום ומעובד, צ'יפס או קינוחים באגוזים הייתה קשורה בעלייה מתונה יותר במשקל. 

החוקרים מסכמים כי צריכה גבוהה של אגוזים בתזונה קשורה בעלייה מתונה יותר במשקל לאורך זמן ובסיכון מופחת לשמנות, כאשר החלפה של מזונות לא בריאים באגוזים עשויה להוות אסטרטגיה פשוטה למניעת עלייה הדרגתית במשקל והתפתחות של שמנות. 

https://nutrition.bmj.com/content/early/2019/08/27/bmjnph-2019-000034

 

מחקרים רבים עוסקים ביתרונות הבריאותיים של האגוזים. כחלק ממחקר בריאות רחב היקף בו מבוצע מעקב אחר אוכלוסייה בריאה בארה"ב, המחקר הנוכחי (ינואר 2014) נועד לבחון את הקשר בין צריכת אגוזים לבין התפתחות תסמונת מטבולית והשמנה.

במסגרת המחקר החוקרים סווגו 803 מבוגרים, 32% מהם בעלי תסמונת מטבולית, לארבע קבוצות בהתאם לצריכת האגוזים והבוטנים שלהם (גבוהה או נמוכה).

מניתוח הנתונים עולה כי בהשוואה לצריכה נמוכה של אגוזים ובוטנים, הסיכון להשמנה היה נמוך ב-11% בצריכת אגוזים נמוכה ובוטנים גבוהה, נמוך ב-37% בצריכת גבוהה של אגוזים ובוטנים, ונמוך ב-46% בצריכת אגוזים גבוהה ובוטנים נמוכה.

מגמה דומה נמצאה ביחס לסיכון לתסמונת מטבולית.

מכאן, נמצא קשר חזק ומשמעותי בין צריכת אגוזים לבין ירידה בסיכון להשמנה ולתסמונת מטבולית, קשר זה נמצא באופן בלתי תלוי בגורמים דמוגרפיים או הקשורים באורח החיים והתזונה.

יחד עם זאת, המחקר אינו מעיד על קשר סיבתי ונדרשים מחקרים מבוקרים על מנת לבחון מהם המנגנונים המסבירים ממצא זה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24416351

מחקר (אפריל 2013) שבחן את ההשפעה האינדיבידואלית של רכיבי אגוז המלך ואת המנגנונים בהם אגוזי מלך תורמים לבריאות קרדיווסקולרית.

המחקר בוצע על 15 מבוגרים בריאים בעלי עודף משקל או השמנת יתר אשר סובלים מרמה קלה של עודף כולסטרול. 

הממצאים העיקריים מראים כי לשמן אגוזי המלך תפקיד בתפקוד התקין של כלי הדם וכי צריכת אגוז מלך בשלמותו תורמת ליעילות פעילות HDL בסילוק כולסטרול עודף מהדם.

החוקרים מסכמים כי גילוי שני מנגנונים אלו תורם להסבר לגבי אופן הפעולה של אגוזי מלך במניעת מחלות קרדיווסקולריות.

http://jn.nutrition.org/content/early/2013/04/24/jn.112.170993.abstract

במחקר (ינואר 2016) בו השתתפו 245 נשים אשר עקבו במשך שנה אחר 1 מ-3 דיאטות השונות בהרכב הפחמימות והשומנים, נמצא כי דיאטה עשירה באגוזי מלך הייתה היעילה ביותר לשיפור פרופיל השומנים. עם זאת, כל הדיאטות היו דומות ביחס למידת הירידה במשקל.   

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26811166

במחקר קליני (מרץ 2017) נבדק הקשר בין אורוליטינים (Urolithins) לבין גורמי סיכון קרדיו-מטבוליים כתלות במשקל ובמצב בריאותי.

אורוליטינים (Urolithins) הם קבוצת מטבוליטים, הנוצרים על ידי חיידקי המעי בעקבות פירוק מזונות המכילים אלגיטנינים (ellagitannin), כמו רימון או אגוזי מלך, כאשר אנשים שונים נוטים לייצר סוגים שונים של אורוליטינים. 
בסדרה של שלושה תת-מחקרים נכללו 20 משתתפים בריאים במשקל תקין, אשר צרכו 30 גרם אגוזי מלך ליום למשך 3 ימים, 49 משתתפים בריאים עם עודף משקל או שמנות, שצרכו מיצוי רימון במינון של 450 מ"ג ליום למשך 3 ימים ו-25 משתתפים עם תסמונת מטבולית, שצרכו 30 גרם תערובת אגוזים ושקדים (15 גרם אגוזי מלך, 7.5 גרם אגוזי לוז ו-7.5 גרם שקדים) ליום למשך 12 שבועות. 
נמצא כי:

  1. נטייה לייצור Urolithin-A הייתה קשורה ברמה גבוהה יותר של החלבון Apo A-I (הרכיב העיקרי ב-HDL) וברמות בינוניות של HDL.
  2. נטייה לייצור Urolithin-B ו- isourolithin הייתה קשורה ברמות גבוהות יותר של מדדי סיכון קרדיווסקולריים (כגון כולסטרול כללי, LDL, Apo B).
  3. הטיפול בסטטינים בקרב משתתפים עם התסמונת המטבולית היה יעיל יותר לאיזון פרופיל השומנים עבור משתתפים עם נטייה לייצור Urolithin-A אך לא Urolithin-B. 

החוקרים מסכמים כי אורוליטינים עשויים לשמש כמדד יעיל להערכת סיכון קרדיו-מטבולי, כאשר משתתפים בעלי עודף משקל ושמנות, הנוטים לייצור Urolithin-B, נמצאים בסיכון קרדיו-מטבולי גבוה יותר ואילו ייצור Urolithin-A עשוי להוות גורם מגן. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28347564

 

חשיבות תדירות ותכיפות ארוחות

במחקר אקראי מוצלב (2019) נבדקה ההשפעה של תזמון האכילה על התהליך המטבולי של המזון. החוקרים מסבירים כי אכילה בשעה מוקדמת יותר ובהתאמה לשעון הביולוגי מגבירה את הירידה במשקל, אולם לא ידוע האם השפעה זו נובעת מהגברת ההוצאה הקלורית או מהפחתת הצריכה הקלורית. במחקר נכללו 11 מבוגרים, אשר אכלו בשתי צורות תזמון - כל אחת למשך 4 ימים:

  • הגבלת האכילה לחלקו הראשון של היום בין השעות 8 בבוקר ל-2 בצהריים.
  • אכילה בין השעות 8 בבוקר ל-8 בערב. 

ביום הרביעי נמדדו ההוצאה הקלורית במשך 24 שעות וכן הפעילות של הורמונים הקשורים בתיאבון ובפעילות המטבולית. להלן סיכום הממצאים

  • לא נמצאו הבדלים מובהקים בין התנאים בהתייחס להוצאה הקלורית. 
  • הגבלת האכילה הייתה קשורה ברמת גרלין נמוכה יותר (הורמון הקשור בתחושת רעב) ובהפחתת תחושת הרעב, וכן במגמה הקרובה למובהקות סטטיסטית של שיפור תחושת המלאות והפחתת הרצון לאכול. 
  • הגבלת האכילה תרמה להגברת הגמישות המטבולית ולשיפור שריפת השומנים. 

ממצאים אלה מצביעים על כך שירידה במשקל בעקבות תזמון האכילה נובעת בעיקר מירידה ברמת התיאבון, ולא מעלייה בהוצאה הקלורית, ועשויה אף להגביר שריפת שומנים.

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31339000/

במחקר אקראי מוצלב (2019) נבדקה ההשפעה של הגבלת זמן האכילה לטווח שעות קבוע ביום על הסבילות לגלוקוז בקרב גברים בסיכון לסוכרת סוג 2. במחקר נכללו 15 גברים בני 55 בממוצע, הסובלים משמנות (BMI ממוצע של 34). רמת הגלוקוז הוערכה באמצעות מד גלוקוז במשך 7 ימים לפני תחילת המחקר ולאחר מכן תחת שני תנאים של הגבלת זמן האכילה – אכילה מוקדמת בין השעות 8-17 ואכילה מאוחרת בין השעות 12-21. כל תנאי נערך למשך שבוע עם הפסקה של שבועיים ביניהם. רמת הגלוקוז, האינסולין, הטריגליצרידים, חומצות השומן החופשיות והורמוני העיכול נמדדו בתחילת כל שבוע ובסיומו - לאחר ארוחת בוקר סטנדרטית. 

להלן סיכום הממצאים: 

  • באופן כללי, הגבלת זמן האכילה (בשני התנאים) הובילה לשיפור בסבילות לגלוקוז, אשר התבטאה בירידה ברמות הגלוקוז והטריגליצרידים בסוף השבוע לעומת בתחילת השבוע. 
  • באופן ספציפי, לא נמצאה השפעה לאכילה מוקדמת לעומת מאוחרת ולא נמצאה השפעה על המדדים האחרים שנבדקו. 
  • בתנאי של אכילה מוקדמת, רמת הגלוקוז בצום, אשר נמדדה בניטור רציף, הייתה נמוכה יותר בהשוואה לתנאי הבסיס, אולם לא היה הבדל מובהק בין הקבוצות. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על התרומה של הגבלת זמן האכילה לשיפור התגובה הגליקמית בקרב גברים בסיכון לסוכרת סוג 2.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31002478 

במחקר פיילוט, (2018) בו נכללו 23 משתתפים עם שמנות, נמצא כי אכילה ללא הגבלה קלורית במשך 8 שעות ביום (10 עד 18) ושתיית מים בלבד בשאר שעות היממה למשך 12 שעות הייתה מלווה בירידה גדולה יותר במשקל ובצריכה הקלורית וכן בלחץ הדם הסיסטולי, בהשוואה לנתוני קבוצת ביקורת ממחקר קודם. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29951594

מטה-אנליזה (פברואר 2015) בה נבדקה ההשפעה של תדירות הארוחות על שינויים בהרכב הגוף.

בהתבסס על 15 מחקרים נמצא כי תדירות ארוחות גבוהה יותר הייתה קשורה בירידה במסת השומן ובאחוזי השומן ועלייה במסת הגוף הרזה.

עם זאת, החוקרים מציינים כי ממצא זה היה מושפע ממחקר אחד בלבד ולכן ישנו קושי בקביעת מסקנה ברורה לגבי הקשר בין תדירות הארוחות וירידה במשקל.

מחקרים אחרים מצביעים על כך שדפוסי אכילה שאינם קבועים עלולים לפגוע באיזון המטבולי ולכן ייתכן שכדאי להקפיד על שעות אכילה קבועות ולאו דווקא על מספר הארוחות ביום. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26024494

מחקר עדכני שנערך בחיות מעבדה (מרץ 2013) מצביע על כך שדילוג על ארוחות גורם לשרשרת תגובות מטבוליות העלולה להוביל להשמנה בטנית.

במסגרת המחקר, החוקרים נתנו לעכברים דיאטה מופחתת קלוריות למשך 3 ימים ולאחר מכן החזירו בהדרגה את כמות הקלוריות הרגילה. אולם, בניגוד לעכברים בקבוצת הביקורת שאכלו את המזון לאורך כל היום, עכברים אלה אכלו את כל המזון בארוחה יומית אחת.

כתוצאה מהתנהגות אכילה זו, העכברים פיתחו עמידות לאינסולין בכבד הגורמת לעודף הסוכר בדם להצטבר כשומן במרכז הגוף.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25913018

מחקר אקראי מבוקר (יוני 2014) שנועד להעריך האם ההמלצה המקובלת לאכול ארוחת בוקר תורמת לירידה במשקל בקרב אוכלוסייה בריאה הסובלת מהשמנה.

במחקר שנמשך 16 שבועות השתתפו כ-300 איש בגילאי 20-65 אשר חולקו באופן אקראי לשלוש קבוצות:

קבוצת ביקורת, קבוצה שהתבקשה לאכול ארוחת בוקר וקבוצה שהתבקשה לדלג על ארוחת בוקר.

מהתוצאות עולה כי בניגוד לדעה הרווחת אין לארוחת הבוקר השפעה על ירידה במשקל ולא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות במידת הירידה במשקל.

יש לציין כי ישנם מחקרים רבים המראים יתרונות ברורים לאכילת ארוחת בוקר וייתכן כי ההשפעה על הירידה במשקל והיבטים בריאותיים נוספים הינה ארוכת טווח ואיננה באה לידי ביטוי במסגרת המחקר הנוכחי.

יחד עם זאת, אנו ממליצים להתאים את התפריט והתזונה באופן אינדיבידואלי בהתאם לאורח החיים ולצרכים הייחודיים של כל מטופל.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24898236

במחקר זה (ינואר 2015) נבדק הקשר בין תדירות וזמני הארוחות לבין איכות התזונה וה-BMI.
המחקר מבוסס על מחקר חתך גדול שהתקיים בארה"ב ובבריטניה אשר כלל 2,696 משתתפים בגילאי 40-59.

נמצא כי בהשוואה למשתתפים שאכלו עד 4 ארוחות ביממה, אלו שאכלו 6 ומעלה ארוחות היו בעלי BMI נמוך יותר, צריכה קלורית וצפיפות אנרגטית נמוכה יותר וצריכת מזון בעל ערך תזונתי גבוה יותר.

עוד נמצא כי ארוחות גדולות יותר בשעות הערב היו קשורות ב-BMI גבוה יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25620753

במחקר עוקבה פרוספקטיבי, (2019) שנערך בברזיל, הוערך הקשר בין אכילת ארוחת בוקר לבין מגמות של השמנה בקרב מתבגרים. במחקר נכללו 945 תלמידים בגילאי 10-16, אחריהם נערך מעקב במשך 3 שנים. המשתתפים התבקשו למלא שאלונים לגבי הרגלי אכילת ארוחת הבוקר והחוקרים סיווגו את התדירות של אכילת ארוחת הבוקר לשלוש קבוצות (אכילת ארוחת בוקר באופן שגרתי, לעיתים, או כלל לא) וכן את עקביות ההרגלים (דפוס קבוע, דפוס לא קבוע ודפוס משתנה).
להלן סיכום הממצאים: 

  • באופן כללי, צריכה קבועה של ארוחת בוקר לא הייתה בעלת השפעה מגינה מפני השמנה. 
  • בתחילת המחקר, צריכה קבועה של ארוחת בוקר הייתה קשורה ב-BMI ובאחוז שומן נמוכים יותר בקרב בנות, אולם במהלך תקופת המעקב צריכה קבועה של ארוחת בוקר הייתה קשורה בעלייה באחוז השומן. 
  • בקרב בנים, שינויים בתדירות אכילת הבוקר (גבוהה יותר או נמוכה יותר) היו קשורים בירידה באחוז השומן בהשוואה למשתתפים שאכלו ארוחת בוקר באופן קבוע. 

במחקר זה לא נמצא קשר עקבי בין אכילת ארוחת בוקר לבין מגמות של השמנה בקרב מתבגרים, ממצא אשר נמצא בהלימה לממצאים ממחקרים התערבותיים אחרים, אך מנוגד לממצאים ממחקרי חתך קודמים.

 https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30745069

במחקר עוקבה רטרוספקטיבי (2019) נבדק האם דילוג על ארוחת בוקר או אכילת ארוחת ערב מאוחרת מגבירים סיכון להשמנה בקרב גברים יפניים בגילאי 20-49. החוקרים מסבירים כי כרבע מהגברים היפניים בגילאים אלה נוטים לדלג על ארוחת הבוקר או אוכלים ארוחת ערב מאוחרת פחות משעתיים לפני השינה, ויש לבחון האם הרגלים אלה משפיעים על העלייה במשקל. 

בהתבסס על נתוני חברות ביטוחי הבריאות, במחקר נכללו הנתונים של כ-45,000 גברים אחריהם נערך מעקב במשך 3 שנים. מבין המשתתפים, 39% דילגו על ארוחת הבוקר ו-57% אכלו ארוחת ערב מאוחרת, כאשר 11% מהם היו בעלי עודף משקל או שמנות (BMI מעל 25). 

נמצא כי הסיכון לעודף משקל או שמנות היה גבוה ב-18% בקרב גברים שדילגו על ארוחת הבוקר, אולם הקשר לאכילת ערב מאוחרת לא היה מובהק סטטיסטית. 

החוקרים מסכמים כי דילוג על ארוחת הבוקר, אך לא אכילת ארוחת ערב מאוחרת, מהווה גורם אחד המנבא עודף משקל או שמנות בקרב מבוגרים בגילאי 20-40.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30821869

מאמר (דצמבר 2015) הדן בבעיית ההשמנה ומדגיש את החשיבות של קביעת מדיניות ושיטות התערבות להפחתת גודל המנות, בהתבסס על עדויות המראות כי יש קשר בין גודל המנה לבין רמת הצריכה

http://www.bmj.com/content/351/bmj.h5863

במחקר חתך (ספטמבר 2017) נבדק הקשר בין תזמון האכילה (ביחס לשעה ביום וביחס לשעון הביולוגי) והרכב המזון לבין מדדי הרכב הגוף. החוקרים מסבירים כי אכילה בשעה מאוחרת נמצאה כגורם סיכון המשפיע על הבריאות המטבולית, אולם לא ידוע מהי ההשפעה של אכילה מאוחרת ביחס לשעון הביולוגי האינדיבידואלי.

במחקר נכללו 110 משתתפים בגילאי 18-22. סדר היום וזמני השינה תועדו במשך 30 יום והצריכה התזונתית תועדה במשך 7 ימים רצופים באמצעות אפליקציה סלולרית. בנוסף, החוקרים מדדו את הרכב הגוף של המשתתפים והעריכו את תזמון שחרור המלטונין באמצעות בדיקות מעבדה.

מהתוצאות עולה כי משתתפים עם רמת שומן גבוהה צרכו יותר קלוריות קרוב יותר לזמן שחרור המלטונין (המעיד על תחילתו של הלילה מבחינת השעון הביולוגי), בהשוואה למשתתפים עם רמת שומן נמוכה. עם זאת, לא נמצא הבדל בין המשתתפים ביחס לשעה האבסולוטית (שעת השעון) שבה צרכו את המזון. החוקרים מראים כי תזמון האכילה ביחס לשחרור המלטונין היה קשור במסת השומן וב-BMI, אך לא שעת האכילה, כמות הקלוריות, הרכב הארוחה, רמת הפעילות או משך השינה.

החוקרים מסכמים כי ממצאי המחקר מצביעים על כך שאכילה מאוחרת על פי השעון הביולוגי מהווה גורם סיכון להשמנה, באופן בלתי תלוי בגורמי הסיכון המוכרים כמו כמות והרכב המזון בארוחה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28877894

 

חיידקי מעיים ופרה - ביוטיקה

בסקירה שיטתית, (2019) הוערכו העדויות ממחקרים אקראיים מבוקרים בהתייחס להשפעה של התערבויות המיועדות לאיזון חיידקי על תסמיני חרדה. החוקרים מסבירים כי ישנם מחקרים רבים, המצביעים על התפקיד של חיידקי המעי בוויסות הפעילות המוחית באמצעות ציר המעי-מוח, כאשר חוסר איזון בחיידקי המעי נמצא קשור בתסמינים כמו חרדה. יחד עם זאת, אין עדויות ברורות לטיפול בחרדה באמצעות איזון חיידקי המעי. בסקירה נכללו 21 מחקרים, בהם 1,503 משתתפים עם תסמונת המעי הרגיש (10 מחקרים), משתתפים בריאים (6 מחקרים) או משתתפים עם מחלות כרוניות (תסמונת העייפות הכרונית, דלקת מפרקים שגרונית, שמנות, פיברומיאלגיה וסוכרת סוג 2). בארבעה עשר מהמחקרים נעשה שימוש בפרוביוטיקה לאיזון חיידקי המעי, ובשבעה נעשה שימוש באסטרטגיות אחרות, כגון שינוי תזונתי. תוספי הפרוביוטיקה הכילו חיידק בודד (בעיקר Lactobacillus), או שילוב של מספר זנים. 

מבין 21 המחקרים, ב-11 מחקרים נמצא כי התערבות לאיזון חיידקי המעי תרמה להקלה בתסמיני חרדה, מהם 5 מחקרים בהם ניתן תוסף פרוביוטיקה ו-6 מחקרים בהם נעשתה התערבות אחרת כגון דיאטה דלת FODMAP. החוקרים מציינים כי שיעור היעילות של אסטרטגיות התערבות שאינן כוללות פרוביוטיקה היה 86% (6 מבין 7 מחקרים). 

החוקרים מסכמים כי כמחצית מהמחקרים מצאו כי התערבות לאיזון חיידקי המעי הייתה יעילה להקלה על תסמיני חרדה, כאשר תוספי פרוביוטיקה היו פחות יעילים לעומת התערבויות אחרות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31179435

במחקר, שנערך בקרב חולדות (פברואר 2017), נמצא כי צריכת סיבים בלתי-מסיסים מאגס תרמה למניעת שמנות הקשורה בדיאטה עתירת שומן, ככל הנראה בשל השפעה מיטיבה על חיידקי המעי. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28173692

מחקר חדשני ומעניין (יולי 2014) מצא לראשונה כי חיידקי מעיים מסוימים יכולים לעבור בתורשה ובכך להשפיע על משקל הגוף. החוקרים בחנו את הרכב חיידקי המעיים בכ-1,000 דגימות צואה שמקורן ב-416 זוגות תאומים. הם זיהו משפחת חיידקים הנפוצה יותר בקרב אנשים בעלי BMI נמוך ומצאו כי חיידקים אלו עוברים בתורשה. ניסוי שבוצע בעכברים מראה כי חיידקים אלו עשויים להגן מפני עלייה במשקל. לממצאים אלה עשויה להיות השלכה יישומית לטיפולים מותאמים אישית, בהתאם למטען הגנטי.

http://www.cell.com/cell/abstract/S0092-8674(14)01241-0

סקירה מעניינת (אוגוסט 2014) העוסקת בתחום מחקר חדשני המציע כי דפוסי האכילה ותחושות הרעב והשובע מושפעות מחיידקי המעי. החוקרים מסבירים כי חיידקי המעי זקוקים לרכיבים תזונתיים שונים וע"י תהליכי איתות ביולוגיים הם משפיעים על המזון שאנחנו צורכים ועל תחושות פיזיולוגיות ורגשיות הקשורות באוכל. 

בסקירה מוצגים מספר מנגנונים אפשריים להשפעה זאת, ביניהם השפעה על מסלול התגמול והשובע, יצירת טוקסינים המשפיעים על מצב הרוח, השפעה על קולטני הטעם, והשפעה עצבית דרך עצב הוואגוס.

המחקר העוסק במנגנוני פעילות אלה עשוי לתרום להבנה לגבי הגורמים לדפוסי אכילה לא בריאה ואף לספק אסטרטגיות טיפוליות להשמנת יתר ולבעיות אכילה ע"י השפעה על חיידקי המעי באמצעות שינוי תזונתי ונטילת פרוביוטיקה או אנטיביוטיקה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25103109

מאמר (2015) אשר דן בתפקיד של פרה-ביוטיקה וחיידקי המעי בשמירה על משקל גוף תקין ובמניעת השמנת יתר. הכותבים מציגים את הרכב ותפקידי חיידקי המעי, את השפעות התזונה על ההתפתחות של חיידקי המעי ואת התפקיד של חיידקי המעי בשמירה על משקל תקין.

בהמשך מסכמים הכותבים את העדויות בנוגע להשפעה של חיידקי המעי על התפתחות או מניעת השמנת יתר ואת ההשפעה של פרה-ביוטיקה על הרכב חיידקי המעי והתרומה במניעת השמנת יתר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26373167

מחקר קליני (יולי 2015) שנועד לבחון מהו המנגנון העומד בבסיס ההשפעה של שורש רהמניה מבושלת על ירידה במשקל.

לשם כך, החוקרים בחנו את השינויים בחיידקי המעי כתגובה לנטילת שורש רהמניה מבושלת במשך 8 שבועות בקרב 12 נשים בגיל 40-65 הסובלות מהשמנה.

בסיום המחקר נצפתה בכל הנשים ירידה בהיקף המותניים וכן שינויים בהרכב חיידקי המעי כתגובה לטיפול הצמחי.

החוקרים מייחסים את הירידה בהיקף המותניים לשינויים שנצפו בחיידקי המעי ומציעים כי ניתן להתייחס לשימוש ברהמניה כפרה-ביוטיקה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26139477

במחקר אקראי מבוקר (דצמבר 2015) נמצא כי נטילת סינביוטיקה (פרוביוטיקה + פרה-ביוטיקה) למשך חודש תרמה לירידה במשקל, לשיפור פרופיל השומנים בדם ולהפחתת רמת העקה החמצונית.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26259892

מחקר (ספטמבר 2015) שנועד לזהות את הקשר בין הרכב חיידקי המעי לבין BMI ורמות השומנים בדם ולקבוע האם לחיידקי המעי תפקיד בשינויים ברמות השומנים.

בהתבסס על נתונים ממחקר עוקבה הכולל מדגם אוכלוסייה של 893 משתתפים, נמצא כי חיידקי המעי מספקים הסבר ל- 4.5% מהשונות ב-BMI, 6% בטריגליצרידים ו-4% ב- HDL ללא תלות בגיל, מין או גורמי סיכון גנטיים. לא נמצא קשר משמעותי לרמת הכולסטרול הכללי ו-LDL.

מעבר לכך החוקרים זיהו כי ישנם חיידקים מסוימים הקשורים במשקל הגוף וברמות שומנים גבוהות יותר, ממצא המצביע על התרומה של טיפולים המיועדים לשינוי הרכב חיידקי המעי למניעה והפחתת השמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26358192

מחקר, (2019) שנערך בקרב עכברים, מדגים את התפקיד של מערכת החיסון בתחזוקת האיזון והגיוון של חיידקי המעי ובאופן ספציפי שההשפעה החיסונית על המיקרוביום קשורה בהשמנה ובתסמונת המטבולית, כך שהפרעה בתגובה החיסונית של תאי T נמצאה קשורה בירידה ברמת חיידקים מהזן Clostridia, המעורבים באיזון תהליך ספיגת שומן ובהתרבות חיידקים מהזן Desulfovibrio, הקשורים בשמנות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31346040

במחקר, שנערך בקרב עכברים (יולי 2017), ובהתבסס על נתונים ממחקרים קליניים - מראים החוקרים כי קיים קשר בין מסלול ייצור TMAO, שהינם תוצרי פירוק של מזון מהחי על ידי חיידקי המעי, לבין הסיכון לשמנות, כאשר חסימת מסלול זה בקרב עכברים מנעה שמנות באמצעות הפעלת תאי שומן בז' המגנים מפני השמנה.
http://www.cell.com/cell-reports/fulltext/S2211-1247(17)30751-9

 

סיכון לתחלואה נוספת

 

כללי | סרְטן | מחלות קרדיווסקולריות | בעיוֹת פּריון

 

סיכון לתחלואה נוספת - כללי

בסקירה שיטתית ומטא אנליזה של 34 מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) נבדקה ההשפעה של כמות החלבון בתזונה על שינויים בצפיפות המינרלית של העצם (BMD) ועל תוכנה (Bone Mineral Content; BMC) בדיאטה מוגבלת קלוריות. אוכלוסיית המחקר כללה קבוצות של מבוגרים (מעל גיל 19) ללא תחלואה, אך 2306 משתתפים היו מבוגרים בגילאי הביניים, הסובלים משמנות. דיאטות עשירות בחלבון הוגדרו כ-25% מכלל צריכת האנרגיה ו/או ≥1.0 גרם לק"ג גוף. מרבית קבוצות הטיפול צרכו דיאטות לחלבונים רגילים (62.9% מסך המשתתפים), עם צריכת חלבונים ממוצעת של 71.3 ± 9.0 גרם בקבוצת החלבונים הרגילים ו-100.1 ± 18.9 גרם בקבוצת החלבון הגבוה. מקורות תזונתיים מעורבים של חלבון (בשר, דגים, ביצה, חלב, ירקות) היוו את רוב צריכת החלבון הכוללת בתוך 34 המחקרים. באופן ספציפי, 87% מהחלבון היה חלבון מתזונה (לעומת אבקות חלבון למשל). 

להלן סיכום הממצאים: 

  • ללא קשר לצריכת החלבון הכוללת, רוב המחקרים (59%) הראו ירידה במסת העצם בעקבות ירידה במשקל, ואילו שאר המחקרים לא הראו שינוי כזה במסת העצם (41%).
  • צריכת חלבון גבוהה, בהשוואה לצריכת חלבון רגילה, לא השפיעה על העצם לאחר הירידה במשקל.
  • ירידה בסך ה-BMD בגוף (p=0.0163) וב-BMD של עמוד השדרה המותני (p=0.0187) נצפתה בקרב הצורכים תזונה עשירה בחלבון בהשוואה לתזונה רגילה מבחינת כמות החלבון.

לסיכום, בניגוד להשערת החוקרים, צריכה גבוהה של חלבון לא השפיעה על מסת העצם בעקבות התערבויות למטרת ירידה במשקל, שנמשכו יותר מ-3 חודשים. תוצאות המחקר עומדות בניגוד לתפיסה הרווחה של יתרונות תזונה עתירת חלבון, לפיה עליה בצריכת החלבון קשורה בעליה במסת הגוף הכחוש, בריכוזי IGF-1 ובספיגה של סידן מהמעי.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31301138

בסקירה ומטה אנליזה (2019) נכללים 18 מחקרים אשר כללו 73,252 ילדים, שהעריכו את הקשר בין עודף משקל או השמנת יתר לבין אסטמה וצפצופים בקרב ילדים. כמו כן נלקחו בחשבון גם גורמי סיכון, כמו העיר בה נערך המחקר, חינוך ההורים, מזג האוויר, משפחה חד הורית ועישון ההורים.

להלן סיכום הממצאים: 

  • באופן כללי, יש קשר מובהק סטטיסטית בין עודף משקל או שמנות לבין הסיכון לאסתמה (p<0.001) וצפצופים (p<0.001) בילדות. 
  • בניתוח מגדרי, בקרב ילדים עם עודף משקל או שמנות, בנות (p<0.001) היו בעלות סיכוי גבוה יותר לאסתמה בהשוואה לבנים (p<0.001).
  • בניתוח לפי קטגוריית משקל, ילדים עם שמנות (p<0.001) נטו יותר לאסתמה מאשר ילדים עם עודף משקל (p<0.001).
  • בניתוח לפי אזורים, הקשר בין עודף משקל או שמנות לבין אסתמה בילדות היה חזק יותר באמריקה (p<0.001) ובאירופה (p<0.001) בהשוואה לאזורים אחרים (p=0.686).
  • ביחס לאבחון אסתמה, עודף משקל או שמנות היו קשורים לעלייה בסיכון של 45% לאסתמה המדווחת על ידי ההורים (p=0.024), שהיה גבוה מזה של אסתמה שאובחנה על ידי רופא (p<0.001).

החוקרים מסכמים כי עודף משקל או שמנות הם גורם סיכון משמעותי לאסטמה ולצפצופים וכי הסיכון ניכר יותר אצל בנות מאשר אצל בנים. יש לשים לב למשקל עודף ושמנות אצל ילדים, במיוחד בנות, כדי לשלוט באסתמה ולמנוע את התפתחותה בילדות, במיוחד במדינות מפותחות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31033249

בסקירה (2019) מוצגות העדויות בהתייחס להשפעה של שמנות על ההתפתחות, הטיפול, והתוצאות של הפרעות הקשורות בעמוד השדרה (כגון degenerative disk disease, degenerative spondylolisthesis). במסגרת הסקירה דנים החוקרים בהשפעה של שמנות על פתולוגיות של עמוד השדרה והמנגנונים המעורבים. לרוב, מדובר בשילוב של גורמים שונים (מולטיפקטוריאלי), ביניהם: שינויים ביו-מכאניים כתוצאה מעומס גדול יותר על עמוד השדרה ומסת שריר נמוכה יותר, הבדלים ביו-כימיים ומטבוליים הקשורים בעיקר בהימצאות שומן סביב עמוד השרה ובפעילות של ציטוקינים פרו-דלקתיים, וכן הפרעות בזרימת הדם כתוצאה מטרשת עורקים ורמות סוכר גבוהות. ישנן עדויות לכך שלירידה במשקל השפעה מיטיבה על התסמינים

בהמשך, דנים החוקרים בהשפעה של שמנות על הסיבוכים לאחר ניתוח בעמוד השדרה - גם באופן ישיר כתוצאה מהשמנות עצמה וגם באופן עקיף כתוצאה מתחלואה נלווית כגון מחלת לב כלילית, סוכרת, סרטן ומחלות ריאה. מעבר לכך, ניכר כי השיפור בתוצאות לאחר הניתוח נמוך יותר בקרב מטופלים עם שמנות. יחד עם זאת, עבור מטופלים עם שמנות נמצאה יעילות קלינית גבוהה לניתוח (בהשוואה ללא ניתוח), שכן שמנות מהווה גורם סיכון משמעותי לכישלון של טיפול שאינו ניתוחי. לפיכך, החוקרים מדגישים את החשיבות של טיפול טרום-ניתוח, כגון איזון לחץ הדם, רמת הגלוקוז ודום נשימה חסימתי בשינה. 

החוקרים מסכמים כי שמנות מהווה גורם סיכון משמעותי, הניתן לשינוי, להתפתחות של הפרעות בעמוד השדרה וסיכויי ההצלחה נמוכים לטיפול ניתוחי ולא ניתוחי. לכן, ישנה חשיבות לפיתוח גישה מבוססת עדויות לניהול המשקל, בקרב מטופלים עם הפרעות בעמוד השדרה, הסובלים משמנות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30461518

בסקירה (פברואר 2018) מפורטות העדויות העדכניות בנוגע לתפקיד של שמנות, רכיבים תזונתיים מסוימים ותוספי תזונה לטיפול בגלאוקומה.

בהתייחס לשמנות: מספר מחקרים תצפיתיים מצאו קשר בין שמנות לבין עלייה בלחץ התוך-עיני, אולם הממצאים ממחקרים אפידמיולוגיים לגבי הקשר בין BMI וגלאוקומה לא היו עקביים. עם זאת, מחקרים שונים מצאו קשר בין מאפייני התסמונת המטבולית לבין עלייה בלחץ התוך-עיני ובסיכון לגלאוקומה. 

החוקרים מסכמים כי אומנם מדובר בעיקר במחקרים תצפיתיים, אך על סמך העדויות הקיימות ניתן להמליץ לחולי גלאוקומה לשמור על משקל תקין, להימנע מצריכה גבוהה של קפה ולהגביר את צריכת הפירות והירקות, כטיפול משלים לטיפול הרפואי הסטנדרטי. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29423897

במאמר (אוגוסט 2016) שפורסם בשנת 2016 מדווחים החוקרים את הממצאים לגבי ההשפעה ארוכת הטווח של ירידה במשקל על פסוריאזיס, לאחר 48 שבועות נוספים של מעקב. נמצא כי בהשוואה לנתוני הבסיס, המשתתפים ירדו 10.1 ק"ג בממוצע, תוך שמירה על השיפור בחומרת המחלה ובאיכות החיים (2.9 ו-1.9 נקודות בהשוואה לנתוני הבסיס, בהתאמה).

החוקרים מסכמים כי לירידה במשקל ישנה השפעה מיטיבה מתמשכת על חומרת תסמיני הפסוריאזיס ועל איכות חייהם של החולים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27334236

בהתבסס על נתונים ממחקר אקראי מבוקר ארוך טווח(2019), בו נבדקו שתי אסטרטגיות טיפוליות בחולי סוכרת סוג 2 (ACCORD), במחקר הנוכחי הוערכה ההשפעה של השינויים במשקל הגוף על הסיכון לתחלואה ולתמותה. במחקר נכללו הנתונים של 10,251 משתתפים, מהם 8.9% במשקל תקין, 29.1% עם עודף משקל ו-62% עם שמנות. החוקרים בדקו את משקל הבסיס של המשתתפים, את סך השינוי במשקל בכל תקופת המחקר (משקל סופי לעומת התחלתי) ואת התנודתיות במשקל (ההפרש הממוצע בין מדידות שנתיות לאורך תקופת המחקר). במהלך תקופת מעקב ממוצעת של 3.5 שנים, ל-10.2% מהמשתתפים היה אירוע קרדיווסקולרי, ל-4.3% אי-ספיקת לב, 7% נפטרו (מכל גורם) ול-60% היה סיבוך מיקרו-וסקולרי. 

במודל המותאם ל-BMI נמצא כי התנודתיות במשקל הייתה קשורה בסיכון גבוה ב-25%, ב-59%, ב-74% וב-18% לאירוע קרדיווסקולרי, לאי-ספיקת לב, לתמותה ולסיבוך מיקרו-וסקולרי, בהתאמה. עוד מראים החוקרים כי המשתתפים שנפטרו השתייכו לקבוצת המשתתפים בעלי העלייה הגדולה ביותר במשקל הגוף (שליש עליון). ממצאים אלה מצביעים על כך שתנודתיות במשקל בקרב חולי סוכרת סוג 2 קשורה בסיכון גבוה יותר לתחלואה, לתמותה ולסיבוכים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30553512

במחקר אקראי מבוקר (יולי 2014) נבדקה ההשפעה של ירידה במשקל על תסמיני פסוריאזיס. במחקר נכללו 60 חולי פסוריאזיס עם עודף משקל (BMI 27-40) בגילאי 25-71, אשר חולקו אקראית לקבוצת הדיאטה או לקבוצת הביקורת.

קבוצת הדיאטה התבקשה לצרוך דיאטה דלת-קלוריות (800-1000 קק"ל) למשך 8 שבועות על מנת לעודד ירידה במשקל ולאחר מכן 8 שבועות נוספים של דיאטה מאוזנת (1200 קק"ל). קבוצת הביקורת צרכה דיאטה רגילה בריאה ללא הגבלה קלורית.

בסיום המחקר, לאחר 16 שבועות, המשתתפים בקבוצת הדיאטה ירדו בממוצע 15.4 ק"ג יותר מאשר קבוצת הביקורת (p<0.001), כאשר ירידה זאת הייתה מלווה בשיפור גדול יותר בתסמיני הפסוריאזיס (הפרש של 2 נקודות במדד Psoriasis Area and Severity Index, p=0.06) ובאיכות החיים (הפרש של 2 נקודות במדד Dermatology Life Quality Index, p=0.02). 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23752669

ממחקר המבוסס על סקר הבריאות והתזונה האמריקאי בו נכללו הנתונים של כ-40,000 משתתפים (פברואר 2016) עולה כי החלוקה לקבוצות BMI אינה מדויקת מספיק על מנת להעריך את הבריאות הקרדיו-מטבולית. החוקרים מראים כי ישנה קבוצת אוכלוסייה גדולה בעלת BMI גבוה הנדרשת לשלם פרמיה גבוהה בביטוחי הבריאות למרות שאינה סובלת מהפרעה קרדיו-מטבולית. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26841729

במחקר אורך מבוסס אוכלוסייה, (2019) שנערך באוסטרליה, נבדק הקשר בין שמנות לבין התפתחות קטרקט על רקע הזדקנות. המחקר נערך בשיטה של רנדומיזציה מנדליאנית (חלוקה אקראית של המשתתפים על סמך מאפיינים גנטיים), המאפשרת לבחון האם לקשר יש בסיס סיבתי. במחקר נכללו הנתונים של 3,654 המשתתפים בתחילת המחקר בין השנים 1992-1994, אחריהם נערך מעקב במשך 5 ו-10 שנים. 

במודל המבוסס על מאפיין גנטי ספציפי, הקשור במסת השומן ובשמנות, החוקרים לא מצאו קשר בין BMI לבין התפתחות קטרקט מכל סוג. יחד עם זאת, נמצא כי הסיכון לקטרקט היה קשור בצריכת החלבון, כתלות במאפיין הגנטי. באופן ספציפי, נמצא כי בקרב נשאים גנטיים, הסיכון לקטרקט מסוג (PSC (posterior subcapsular היה כפול כאשר צריכת החלבון הייתה הנמוכה ביותר. 

מסקנת החוקרים היא כי שמנות אינה משפיעה על הסיכון לקטרקט, אולם בקרב משתתפים עם צריכת חלבון נמוכה שמנות קשורה בסיכון מוגבר ל-PSC. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31401654

במחקר עוקבה פרוספקטיבי, (2109) בו נכללו הנתונים של 156,624 נשים לאחר גיל המעבר, נמצא כי גם נשים במשקל תקין עם השמנה בטנית (היקף מותניים מעל 88 ס"מ) מצויות בסיכון מוגבר לתמותה, בדומה לנשים שמנות עם השמנה בטנית. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31339542

מחקר עוקבה גדול שנערך בשבדיה (דצמבר 2015) בחן את הקשר בין רמת הכושר האירובי בגיל ההתבגרות המאוחר לבין שיעור התמותה המוקדמת, ובדק האם כושר גופני גבוה מפצה על הסיכון של השמנת יתר.

במחקר בוצע מעקב אחר כ-1.3 מיליון גברים בגיל 18 בממוצע אשר התגייסו לצבא בין השנים 1969-1996.

נמצא כי בתקופת מעקב של כ-29 שנה, כ-44,000 מהמשתתפים נפטרו.

המשתתפים בעלי הכושר האירובי הגבוה ביותר (חמישון עליון) היו בסיכון נמוך יותר בכ-50% לתמותה בהשוואה לאלו בעלי הכושר הנמוך ביותר (חמישון תחתון), כאשר הקשר היה בולט במיוחד בהתייחס לתמותה כתוצאה משימוש מופרז באלכוהול או בסמים. בהתייחס למשקל, התרומה של כושר גבוה להפחתת הסיכון לתמותה הייתה נמוכה יותר בקרב משתתפים עם השמנת יתר בהשוואה לאלו עם משקל תקין.

עוד נמצא כי משתתפים במשקל תקין שלא היו בכושר היו בסיכון נמוך יותר בכ-30% בהשוואה למשתתפים עם השמנת יתר בכושר גבוה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26686843

במחקר תצפיתי (2019), בו נכללו 94 מבוגרים בגילאי 25-45 עם עודף משקל או שמנות, נמצא כי ריכוז גבוה יותר של לוטאין בדם היה קשור בתפקודי זיכרון טובים יותר, ככל הנראה כתוצאה מהשפעה נוגדת חמצון ונוגדת דלקת.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30986960

במאמר (2019)מוצגות התוצאות לאחר שנתיים של מחקר אקראי פתוח, בו נבדק האם תכנית אינטנסיבית לירידה במשקל עשויה לתרום לנסיגה של סוכרת סוג 2.

במחקר נכללו 306 מטופלים בגילאי 20-65, אשר אובחנו עם סוכרת סוג 2 ב-6 השנים האחרונות, שאינם מקבלים אינסולין ועם BMI של 27-45. תכנית ההתערבות כללה: הפסקת שימוש בתרופות לסוכרת וליתר לחץ דם, דיאטה של כ-850 קלוריות למשך 3-5 חודשים (59% פחמימות, 13% שומן, 26% חלבון ו-2% סיבים), עם החזרה הדרגתית של מזונות בתקופה של 2-8 שבועות, וכן מתן תמיכה לשמירה ארוכת טווח על המשקל. מדדי המטרה היו ירידה של מעל 15 ק"ג ונסיגה של הסוכרת (רמת המוגלובין מסוכרר הנמוכה מ-6.5%). קבוצת הביקורת קיבלה את הטיפול המתאים לה לפי הקווים המנחים הרשמיים (best-practice care by guidelines). 

בסיום שנת המחקר הראשונה נמצא כי מספר המשתתפים שהוגדרו עם נסיגה של הסוכרת היה 68 (46%) בקבוצת ההתערבות לעומת 6 (4%) בקבוצת הביקורת, ומספר המשתתפים שירדו מעל 15 ק"ג היה 36 (24%) בקבוצת ההתערבות, ואף משתתף בקבוצת הביקורת. 

להלן התוצאות בסיום שנת המחקר השנייה:

  • מספר המשתתפים שירדו מעל 15 ק"ג היה 17 (11%) בקבוצת ההתערבות לעומת 3 (2%) בקבוצת הביקורת. 
  • מספר המשתתפים שהוגדרו עם נסיגה של הסוכרת היה 53 (36%) בקבוצת ההתערבות לעומת 5 (3%) בקבוצת הביקורת. 
  • המשתתפים בקבוצת ההתערבות ירדו בממוצע 5.4 ק"ג יותר מאשר המשתתפים בקבוצת הביקורת. 
  • סך הכול 45 משתתפים שמרו על ירידה של 10 ק"ג לפחות (36 מקבוצת ההתערבות), מהם 29 הוגדרו עם נסיגה של הסוכרת
  • בקבוצת ההתערבות נצפתה ירידה גדולה יותר ברמת ההמוגלובין המסוכרר (ירידה גבוהה ב-0.44% בממוצע), כאשר רק 40% מהמשתתפים נטלו טיפול תרופתי, לעומת 84% מהמשתתפים בקבוצת הביקורת. 
  • בניגוד לשנת המחקר הראשונה, בשנה השניה מספר ההשפעות השליליות בקבוצת ההתערבות היה נמוך יותר (9 לעומת 22). 

החוקרים מסכמים כי לאחר שנתיים השתתפות בתכנית הובילה לנסיגה של סוכרת סוג 2 בקרב למעלה משליש מהמשתתפים, כאשר נסיגה לאורך זמן הייתה קשורה בשמירה על ירידה משמעותית במשקל.

את תוצאות המחקר לאחר השנה הראשונה ניתן לקרוא כאן.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30852132

מחקר ארוך ורציני (יוני 2013) המבוסס על עקרונות ניתוח גנטי עקב במשך 34 שנים אחר כ-77 אלף משתתפים על מנת להעריך את הקשר בין BMI לבין התפתחות אבני מרה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23775818

במחקר אורך גדול (נובמבר 2013) נמצא כי באוכלוסייה צעירה ובריאה ישנה ירידה בתפקוד הכליות לאורך הזמן, אולם השמנה הייתה קשורה בירידה גדולה ומהירה יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24295611

במחקר קליני מבוקר (דצמבר 2015) נמצא כי דיאטה לירידה במשקל תרמה לשיפור התפקוד הקוגניטיבי בקרב קשישים עם השמנת יתר הסובלים מפגיעה קוגניטיבית קלה

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26713821

במחקר עוקבה גדול וארוך טווח (2015) נמצא כי השמנה בקרב נשים, בעיקר בגיל צעיר, קשורה בסיכון מוגבר למוות לבבי פתאומי.

http://electrophysiology.onlinejacc.org/article.aspx?articleid=2473395

במחקר, (2019) המבוסס על הרשומות הרפואיות בסקוטלנד ובו נכללו הנתונים של 118,201 תינוקות שנולדו בין השנים 1950-2011, נמצא כי תינוקות לאמהות עם שמנות או עודף משקל בתקופת ההריון היו בסיכון גבוה פי 3.48 ופי 1.39, בהתאמה, להתפתחות סוכרת סוג 2. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31214738

מחקר מבוקר (פברואר 2016) המצביע על כך שגם ירידה של כ-5% במשקל בקרב אנשים עם השמנת יתר תורמת לשיפור הפעילות המטבולית ורקמת השומן.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26916363

במחקר בו נכללו 50 משתתפים בגילאי 18-35 (פברואר 2016) נמצא כי BMI גבוה יותר היה מלווה בביצועים נמוכים יותר במטלה של זיכרון אפיזודי (מה, איפה, מתי?). החוקרים מציינים כי במחקרים אחרים כבר נמצא כי אכילת יתר מקושרת לזיכרון אפיזודי, ממצא המצביע על תפקיד אפשרי של תפקוד מוחי זה בוויסות תיאבון.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26447832

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה (אוגוסט 2015) אשר נועדה להעריך את הקשר בין ADHD לבין השמנת יתר ועודף משקל תחת ההשערה כי אימפולסיביות והפרעות קשב הקשורות ב-ADHD יכולות להוביל לאכילת יתר ולעליה במשקל.

בסקירה נכללו 42 מחקרים בהם כ-48,000 מטופלים עם ADHD וקבוצת ביקורת של 680,000 משתתפים.

נמצא קשר מובהק בין ADHD לבין השמנה, הן בקרב ילדים (סיכון גבוה בכ-20%) והן בקרב מבוגרים (סיכון גבוה בכ-55), כאשר שיעור הסובלים מהשמנת יתר היה גבוה יותר באופן משמעותי בקרב משתתפים עם ADHD (עפ"י הנתונים 28% לעומת 16% מהמבוגרים, 10% לעומת 7% מהילדים).

משתתפים אשר נטלו טיפול תרופתי ל-ADHD לא נמצאו בסיכון מוגבר להשמנה.

החוקרים מציעים כי יש להמשיך ולבחון מהם המנגנונים העומדים בבסיס קשר זה וכן ההשפעות ארוכות הטווח של הטיפול ב-ADHD על המשקל. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26315982

מחקרי חתך מצביעים על קשר בין הפרעות קשב וריכוז (ADHD) לבין השמנה.

המחקר הנוכחי (פברואר 2016) נועד להעריך את שיעור הצעירים הסובלים מהשמנה בקרב מדגם של מטופלים עם ADHD בהשוואה לקבוצת ביקורת ללא ADHD.

מתוך מדגם מבוסס אוכלוסייה של ילדים שנולדו בין השנים 1976-1982, החוקרים התבססו על נתונים של 336 ילדים שאובחנו עם ADHD ו-665 ילדים בעלי מאפיינים דומים ללא ADHD.

בהתבסס על הרשומות הרפואיות החוקרים בדקו את נתוני הגובה, המשקל וטיפול תרופתי עד שנת 2010.

נמצא כי בתקופת המעקב (28-34 שנים, מגיל לידה) משתתפים עם ADHD היו בעלי סיכון של פי 1.23 להשמנה בהשוואה למשתתפים ללא ADHD (p<0.05).

עוד נמצא כי שיעור גדול יותר של בנות (אך לא בנים) עם ADHD סבלו מהשמנת יתר לאחר גיל 20 בהשוואה לקבוצת הביקורת (41.6% לעומת 19.2%).

לא נמצא הבדל בשיעור ההשמנה בין משתתפים עם ADHD אשר מטופלים תרופתית לבין אלו שאינם מטופלים תרופתית. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26853710

מנתוני סקר הבריאות האמריקאי (מרץ 2016) עולה כי שיעור הסובלים מאסתמה גבוה יותר בקרב בעלי השמנת יתר בהשוואה לבעלי משקל תקין או עודף משקל (11.1% לעומת 7.1% ו-7.8% בהתאמה). 

http://www.cdc.gov/nchs/products/databriefs/db239.htm

מחקר חתך מבוסס אוכלוסייה בדנמרק בו השתתפו כ-35,000 תאומים (אפריל 2016) מצביע על קשר בין פסוריאזיס לבין סוכרת סוג 2 והשמנה ועל כך שלפסוריאזיס והשמנה בסיס גנטי משותף.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27120802

מחקר עוקבה (יוני 2016) שנועד לבחון את הקשר בין BMI בגיל צעיר לבין הסיכון להתפתחות מחלת כבד בהמשך החיים. המחקר מבוסס על הנתונים של כ-44,000 גברים צעירים אשר התגייסו לצבא בשבדיה בשנת 1969-1970 ועל רשומות רפואיות עד לשנת 2009. בתקופת מעקב ממוצעת של 37.8 שנים, 393 מהגברים אובחנו עם מחלת כבד חמורה (24.7 שנים לאבחנה, בממוצע).

נמצא כי עלייה ב-BMI ועודף משקל היו קשורים בסיכון מוגבר להתפתחות מחלת כבד.

באופן ספציפי, כל עלייה של יחידה אחת ב-BMI הייתה קשורה בעלייה של 5% בסיכון, כאשר BMI של 25-30 היה קשור בסיכון גבוה בכ-64% למחלת כבד בהשוואה ל-BMI של 18.5-22.5. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27321729

במחקר עוקבה פרוספקטיבי (פברואר 2017), שנערך בארה"ב, בחנו החוקרים האם הקשר בין מדדים אנתרופומטריים לבין תמותה בקרב נשים לאחר גיל המעבר תלוי בגיל ובשייכות אתנית.

כחלק ממחקר גדול העוסק בבריאות האישה, במחקר הנוכחי נכללו כ-160,000 נשים בגילאי 50-79. החוקרים אספו מדדים אנתרופומטריים ונתונים דמוגרפיים, בריאותיים ומאפייני אורח חיים בתחילת המחקר. בתקופת מעקב ממוצעת של 11.4 שנים, 18,320 נשים נפטרו.

מהנתונים עולה כי הקשר בין שמנות ותמותה היה תלוי בגיל ובשייכות אתנית. באופן ספציפי, תת-משקל היה קשור בסיכון גבוה יותר לתמותה בקרב כלל הנשים, אולם עודף משקל ושמנות מדרגה נמוכה לא היו גורם סיכון לתמותה בקרב מרבית הקבוצות האתניות (מלבד בקרב נשים ממוצא היספני). באופן דומה, BMI לא היה קשור, או קשור במידה מועטה, בסיכון לתמותה בקרב נשים בגילאי 70-79. עם זאת, השמנה בטנית הייתה קשורה בסיכון גבוה יותר לתמותה בקרב כל הקבוצות.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28229456

במטה-אנליזה (אפריל 2017) נחקר כיצד הרכב הגוף קשור בסיכון למיגרנה. ניתוח הנתונים מבוסס על 12 מחקרים תצפיתיים, בעיקר מחקרי חתך, בהם נכללו 288,981 משתתפים.

נמצא כי משתתפים עם שמנות (BMI>30) היו בסיכון גבוה ב-27% למיגרנות ואילו משתתפים בתת-משקל (BMI<18.5) היו בסיכון גבוה ב-13% בהשוואה למשתתפים במשקל תקין. קשרים אלה היו מובהקים סטטיסטית במודל המותאם לגיל ולמין. למרות שמנגנוני ההשפעה אינם לגמרי ידועים, ממצאי המחקר תומכים בחשיבות השמירה על משקל תקין להפחתת הסיכון למיגרנות.

החוקרים קוראים להמשיך ולחקור האם התערבויות המיועדות לירידה במשקל תורמות להפחתת הסיכון למיגרנות.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28404807 

בסקירה (מאי 2017) מוצגות העדויות הפרה-קליניות, העוסקות באופן בו הפרעה למטבוליזם התקין - כתוצאה מגורמים כמו תזונה לקויה, אורח חיים יושבני, הזדקנות, שמנות ותחלואה נלווית כגון סוכרת סוג 2 - מובילה לשינויים גנטיים בתאי המפרק, אשר מהווים בסיס להתפתחות דלקת מפרקים ניוונית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28381830

במחקר חתך מבוסס אוכלוסייה (מאי 2017), בו נכללו 749 נשים בגילאי 45-60, נמצא כי שמנות (BMI מעל 30) קשורה בתדירות וברמת חומרה גבוהות יותר של תסמיני גיל המעבר, כולל גלי חום, כאבי שרירים ומפרקים ותסמינים בדרכי השתן. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28562488

במחקר, המבוסס על נתונים משני מחקרי עוקבה גדולים שנערכו בארה"ב (יולי 2017), נבדק הקשר בין עלייה במשקל בטווח הגילאים 18-55 לבין המצב הבריאותי בגיל מבוגר.

במחקר נכללו הנתונים של כ-92,000 נשים ממחקר האחיות (1976-2012) וכ-25,000 גברים ממחקר אנשי מקצועות הבריאות (1986-2012) להם קיימים נתוני משקל מגיל 18-21 ומגיל 55. נתוני תחלואה קרדיווסקולרית, סרטן ותמותה החל מגיל 55 נאספו מהרשומות הרפואיות. החוקרים הגדירו משתתפים עם הזדקנות בריאה כמשתתפים שאינם סובלים מתחלואה כרונית ומהפרעה קוגניטיבית או גופנית משמעותית.
נמצא כי, בממוצע, הנשים עלו 12.6 ק"ג לאורך 37 שנה והגברים 9.7 ק"ג לאורך 34 שנה. שמירה על משקל יציב הוגדרה כירידה של 2.5 ק"ג עד עלייה של 2.5 ק"ג ועלייה מתונה במשקל הוגדרה כעלייה של 2.5-10 ק"ג.

מניתוח כלל הנתונים עולה כי בהשוואה למשתתפים ששמרו על משקל יציב, משתתפים עם עלייה מתונה במשקל היו בסיכון גבוה יותר לסוכרת סוג 2 (ב-89% לנשים ו-75% לגברים). מגמה דומה נמצאה בהתייחס ליתר לחץ דם (סיכון גבוה ב-24% לנשים ו-21% לגברים), לתחלואה קרדיווסקולרית (סיכון גבוה ב-25% לנשים ו-13% לגברים) ולסרטן הקשור בשמנות (סיכון גבוה ב-9% לנשים וב-26% לגברים). לא נמצא קשר בין עלייה במשקל לבין הסיכון לסרטן באופן כללי. מבין המשתתפים עם עלייה מתונה במשקל, 24% מהנשים ו-37% מהגברים הוגדרו כבעלי הזדקנות בריאה, לעומת 27% מהנשים ו-39% מהגברים ששמרו על משקל יציב. החוקרים מסכמים כי גם עלייה מתונה במשקל במהלך החיים קשורה בסיכון גבוה יותר לתחלואה כרונית ולירידה בסיכוי להזדקנות בריאה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28719691

כחלק ממחקר עוקבה אירופאי גדול, העוסק בקשר בין סרטן ותזונה (EPIC), במחקר הנוכחי (יולי 2016) נבדק הקשר בין איכות התזונה (על פי עשרה מדדים שונים) לבין הסיכון לתמותה בטווח של 10 שנים. במחקר נכללו כ-450,000 משתתפים בריאים, אחריהם החוקרים עקבו לתקופה של כ-12.8 שנים.
איכות התזונה הוערכה באמצעות עשרה מדדים שונים, אותם ניתן לסווג לשלוש קטגוריות:

  1. מדדים המבוססים על ההנחיות התזונתיות הכלליות:

Diet Quality Index International (DQI-I), Healthy Eating Index 2010 (HEI-2010), WHO Healthy Diet Indicator (WHO HDI),וHealthy Lifestyle Index (HLI).

  1. מדדים המתייחסים להנחיות תזונתיות עבור מצב רפואי מסוים:

WCRF/AICR guideline score for the prevention of cancer, Dietary Approaches to Stop Hypertension (DASH).

  1. מדדים המתייחסים להתאמה לדפוס דיאטה מסוים:

Mediterranean Diet Score (MDS), relative Med diet score (rMED), Mediterranean Style Dietary Pattern Score (MSDPS), Healthy Nordic Food Index (HNFI). 

 

מרבית המדדים לוקחים בחשבון את איכות התזונה בלבד, בעוד ששניים מהמדדים מתייחסים לגורמים נוספים – המדד HLI משקלל גם BMI, פעילות גופנית ועישון, והמדד למניעת סרטן משקלל גם BMI, פעילות גופנית והנקה.
החוקרים מדווחים כי לאחר 10 שנות מעקב 15,200 מהמשתתפים נפטרו, 3,761 מהם כתוצאה מגורם קרדיווסקולרי ו-7,475 מהם כתוצאה מסרטן. בהתייחס לכל אחד מהמדדים בנפרד, נמצא כי איכות תזונה גבוהה יותר הייתה קשורה בסיכון נמוך יותר לתמותה מכל גורם וכן בסיכון נמוך יותר לתמותה מגורם קרדיווסקולרי או מסרטן. במודל משולב הכולל התאמה סטטיסטית לגיל, מין, עישון, BMI, השכלה, פעילות גופנית ומיקום גיאוגרפי, נמצא כי המשתתפים עם הציונים הגבוהים ביותר, לעומת הנמוכים ביותר, נמצאו בסיכון נמוך ב-12-25% לתמותה מכל גורם, סיכון נמוך ב-16-24% לתמותה מגורם קרדיווסקולרי, ובסיכון נמוך ב-9-22% לתמותה מסרטן
החוקרים מסכמים כי מדדי איכות התזונה, בשילוב גורמי הסיכון השכיחים, מאפשרים לנבא בצורה טובה את הסיכון לתמותה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27409582

בסקירה (ספטמבר 2016) מציגים החוקרים את העדויות לגבי ההשפעה של תהליכים דלקתיים על הפוריות בקרב נשים עם שמנות ונשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות. על בסיס העדויות המחקריות הקיימות ממחקרים פרה-קליניים וקליניים, החוקרים מפרטים המלצות יישומיות למטפלים, כולל ירידה במשקל, שינוי תזונתי והקפדה על פעילות גופנית. הם מפרטים את הממצאים והשיקולים התזונתיים בהתייחס לצריכת פחמימות, שומנים, חלבונים ומיקרונוטריאנטים - בדגש על חומצה פולית.

הממצאים מצביעים על כך שתזונה המכילה שומן טראנס, שומן רווי ועומס גליקמי גבוה מגבירה דלקת כרונית הקשורה בסיכון מוגבר להפרעות פוריות, ואילו צריכת דגנים מלאים, אומגה 3 ותוספי חומצה פולית מפחיתה תהליכי דלקת ותורמת לשיפור הפוריות. החוקרים מסכמים כי התערבות תזונתית עשויה, לפחות באופן חלקי, להפחית תהליכים דלקתיים על רקע שמנות ותסמונת השחלות הפוליציסטיות וקוראים למומחי פוריות לספק ייעוץ תזונתי מותאם אישית כחלק מהטיפול בהפרעות פוריות.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27450187

במחקר תצפיתי, (2019) המבוסס על נתונים ממאגר לאומי בריטי עבור כ-360,000 משתתפים, הסובלים משמנות (BMI מעל 30), נמצא כי עלייה בדרגת השמנות קשורה בסיכון מוגבר לדיכאון, כך שלדוגמא, משתתפים עם BMI 35-40 נמצאים בסיכון גבוה ב-20% לדיכאון בהשוואה למשתתפים עם BMI 30-35. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30838776

במחקר תצפיתי (נובמבר 2017) נבדק התוקף של BMI כמדד לאבחון שמנות בקרב נשים לאחר גיל המעבר, ביחס לאחוז שומן הגוף שנמדד באמצעות DXA.

במחקר נכללו הנתונים של 1,329 נשים בגילאי 53-85. שמנות הוגדרה כ-BMI מעל 30 ושומן גוף מעל 35%, 38% או 40%. באמצעות מודלים סטטיסטיים בדקו החוקרים מהי הרגישות, הסגוליות וערכי הניבוי של מדד ה-BMI ביחס לשומן הגוף. רגישות (sensitivity) מודדת מהו אחוז האנשים עם שמנות שאכן ניתן לאבחן אותם לפי מדד BMI. החוקרים מראים כי רגישות מדד ה-BMI הינה 32.4% עבור 35% שומן גוף, 44.6% עבור 38% שומן גוף, ו-55.2% עבור 40% שומן גוף. סגוליות (specificity) מודדת מהו אחוז האנשים ללא שמנות שאכן מוגדרים כך לפי מדד BMI. על פי נתוני המחקר, ערכי הסגוליות הם 99.3%, 97.1% ו-94.6%, בהתאמה. 
מכאן, החוקרים מראים כי ערכי ה-BMI האופטימאליים להגדרת שמנות הינם 24.9 עבור 35% שומן, 26.49 עבור 38% שומן ו-27.05 עבור 40% שומן. ממצאים אלה מדגימים כי הגדרת שמנות מעל ל-30 אינה מספקת על מנת לאבחן שמנות בקרב נשים לאחר גיל המעבר ולהערכת הסיכונים הבריאותיים הנלווים לכך. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29135897

במחקר דו-דורי (דצמבר 2017), בו נכללו כ-60,000 צמדי הורה-ילד, נטרלו החוקרים את השפּעת תחלואה על הקשר בין BMI ותמותה באמצעות השימוש ב-BMI של הילד הבוגר לצורך ניבוי ה-BMI של ההורה. במהלך תקופת המעקב 18,365 משתתפים מדור ההורים נפטרו.

במדידה הרגילה של הקשר בין BMI לבין תמותה נמצא כצפוי קשר בצורת U, לפיו הסיכון הנמוך ביותר לתמותה הוא עבור BMI בטווח של 21-25. עם זאת, כאשר נעשה שימוש ב-BMI של הדור השני, לא נמצא סיכון גבוה יותר לתמותה עבור BMI נמוך. מכאן, החוקרים טוענים כי הקשר בין BMI גבוה לבין תמותה הינו ככל הנראה סיבתי ואילו הקשר בין BMI נמוך לבין תמותה הינו תוצאה של גורמים נוספים כגון תחלואה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29206928

במחקר (דצמבר 2017), בו בוצע ניתוח של הנתונים מ-3 מחקרים אקראיים מבוקרים גדולים, בהם 736 ילדים עם אסתמה בגילאי 2-5, נמצא כי ילדים עם עודף משקל או שמנות סבלו מתסמינים חמורים יותר של אסתמה, אולם בשונה מחולים מבוגרים יותר, עודף המשקל או השמנות לא פגעו בתגובה לטיפול במשאף.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29273557

במחקר (2019) המבוסס על הרשומות הרפואיות בסקוטלנד ובו נכללו הנתונים של 118,201 תינוקות שנולדו בין השנים 1950-2011, נמצא כי תינוקות לאמהות עם שמנות או עודף משקל בתקופת ההריון היו בסיכון גבוה פי 3.48 ופי 1.39, בהתאמה, להתפתחות סוכרת סוג 2. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31214738

מחקר מעבדה (דצמבר 2013) שבוצע באוסטרליה עוסק בחקר התהליכים הביולוגיים הקשורים בהשמנה ומראה את הקשר שלהם לתהליכים דלקתיים.

החוקרים מראים כי לאנזימים המעורבים בתהליכים מטאבוליים ובתהליכים דלקתיים רצפטור משותף הנקרא PAR2, כאשר השמנה וצריכת שומנים קשורה בעלייה בפעילות רצפטור זה.

לכן, לטענת החוקרים PAR2 עשוי לשמש כסמן ביולוגי להשמנה והינו בעל תרומה משמעותית לפגיעה בתפקוד המטאבולי ולעלייה בתהליכים דלקתיים.

בניסוי שבוצע בעכברים בעלי השמנת יתר שקיבלו דיאטה עתירת פחמימות ושומן נמצא שמתן חומר אנטגוניסטי לרצפטור הוביל להפחתה של כ-10% ממשקל הגוף ולשיפור מדדים מטאבוליים ודלקתיים.

מכאן, מחקר זה עשוי להיות בעל השלכות עתידיות לגיבוש אסטרטגיה טיפולית בהשמנה ובסיכונים הנלווים.

יחד עם זאת, לדעתנו חשוב להדגיש כי השמנת יתר ניתנת למניעה ולטיפול באמצעות אסטרטגיות תזונתיות והתנהגותיות.  
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23964081

 

סיכון לתחלואה נוספת - סרְטן

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים תצפיתיים (2019) הוערך הקשר בין מדדים אנתרופומטריים לבין הסיכון לסרטן הדם והלימפה. בסקירה נכללו 65 פרסומים, בהם 27 מחקרים העוסקים בסיכון להתפתחות סרטן הדם והלימפה ו-68 מחקרים העוסקים בסיכון לתמותה מסוגי סרטן אלה. 

להלן סיכום הממצאים: 

  • מניתוח כולל של הנתונים עולה כי BMI גבוה יותר, וכן BMI גבוה יותר בגילאי 18-21, היה קשור בסיכון מוגבר לסוגים שונים של סרטן הדם והלימפה, כולל לימפומה על-שם הודג'קין (HL) ולימפומה שאיננה הודג'קין (NHL), לימפומה מפושטת של תאי B גדולים (DLBCL), לוקמיה, לרבות לימפומה מיאלואידית חריפה או כרונית (AML ו-CML) ולוקמיה לימפוציטית כרונית (CLL) וכן מיאלומה נפוצה (MM). 
  • באופן ספציפי, עבור עלייה של 5 יחידות ב-BMI, הסיכון היה גבוה ב-12% ל-HL, ב-5% ל-NHL, ב-11% ל-DLBCL, ב-6% ללימפומה מיאלואידית, ב-13% ל-AML ו-CML, ב-9% ללוקמיה וב-4% ל-CLL. מעבר לכך, עבור עלייה ב- BMI הסיכון לתמותה היה גבוה ב-15%, 16% ו-17% עבור NHL, MM ולוקמיה, בהתאמה. 
  • משתתפים גבוהים יותר היו בסיכון מוגבר, עם עלייה בסיכון של 7% בסיכון ל-NHL, עלייה של 10% ל-DLBCL, עלייה של 9% ללימפומה זקיקית, ועלייה של 5% ל-MM ו-7% ללוקמיה. 
  • יחס מותן לירך גבוה יותר היה קשור בסיכון גבוה ב-12% ל-DLBCL. 

לסיכום, שמנות וגובה מהווים גורם סיכון משמעותי למרבית סוגי סרטן הדם והלימפה. ממצאים אלה מתווספים לראיות המצטברות בנוגע לקשר שבין שמנות לבין מספר סוגי סרטן

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30753270

כחלק ממחקר עוקבה גדול (אוגוסט 2017), העוסק בבריאות האישה, במחקר הנוכחי נבדק הקשר בין רמת הצפיפות האנרגטית של התזונה לבין הסיכון לסרטן הקשור בשמנות.

הצפיפות האנרגטית של מזון הינה היחס בין הערך הקלורי לבין משקל המזון ומהווה מדד לאיכות התזונה. לדוגמא, בשזיף טרי 46 קלוריות לעומת 240 קלוריות בשזיף מיובש (עבור 100 גרם), מכאן שבאופן בלתי תלוי בכמות הנצרכת הצפיפות האנרגטית של שזיף מיובש גבוהה באופן ניכר מזאת של שזיף טרי.

במחקר נכללו 92,295 נשים בגילאי 50-79, כאשר בתקופת מעקב ממוצעת של 14.6 שנים אובחנו 9,565 מקרים של סרטן הקשור בשמנות (שד, קולורקטלי, שחלות, רחם, כליות, כיס מרה, וושט ולבלב).

מהנתונים עולה כי נשים שצרכו תזונה בעלת צפיפות אנרגטית גבוהה, בהשוואה לנמוכה, היו בעלות BMI והיקף מותניים גבוהים יותר. באופן כללי, נמצא כי צפיפות אנרגטית גבוהה הייתה קשורה בסיכון גבוה ב-10% לסרטן הקשור בשמנות מכל סוג. בניתוח של תתי קבוצות, נמצא כי נשים במשקל תקין, שצרכו תזונה בעלת צפיפות אנרגטית גבוהה יותר היו בסיכון גבוה ב-10-18% לסרטן הקשור בשמנות, בהשוואה לנשים במשקל תקין עם תזונה בעלת צפיפות אנרגטית נמוכה. לא נמצאו קשרים מובהקים בהתייחס לנשים עם עודף משקל או שמנות.

החוקרים מסכמים כי תזונה בעלת צפיפות אנרגטית גבוהה עלולה לתרום לסיכון להתפתחות סרטן הקשור בשמנות, במיוחד בקרב נשים במשקל תקין כך ששיפור איכות התזונה עשויה לתרום להפחתת הסיכון לסרטן בקרב נשים לאחר גיל המעבר.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28826845

נייר עמדה (אוגוסט 2016) שפורסם על ידי פאנל מומחים מטעם הרשות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) העוסק בקשר בין השמנה והסיכון לסרטן. ההערכה היא כי בשנת 2013-2014, ברמה הגלובלית, 10.8% מהגברים, 14.9% מהנשים ו-5.0% מהילדים סבלו מהשמנת יתר (BMI>30).

המומחים מציינים כי השמנה ועלייה במשקל לאורך החיים תלויים במידה רבה בגורמים הניתנים לשליטה ושינוי, ביניהם רמת הצריכה הקלורית וביצוע פעילות גופנית. המומחים איששו את הממצאים הקודמים משנת 2002, המראים כי לשמירה על משקל תקין תפקיד במניעת חמישה סוגי סרטן: מעי, ושט, כליות, שד (לאחר גיל המעבר) ורחם.

בנייר העמדה הנוכחי, המבוסס על למעלה מ-1,000 מחקרים אפידמיולוגיים, מוסיפים המומחים עוד 8 סוגי סרטן לרשימה זו: קיבה, כבד, כיס מרה, לבלב, שחלות, בלוטת התריס, מוח (מנינגיומה) ומיאלומה נפוצה. בנוסף, ישנן עדויות לגבי הקשר ל-3 סוגי סרטן נוספים: ערמונית, שד (בגברים) ולימפומה.

הם מסכמים כי העדר שומן גוף עודף מפחית את הסיכון למרבית סוגי הסרטן. בנוסף, ממחקרים פרה-קליניים עולה כי ירידה מכוונת במשקל עשויה להיות בעלת השפעה מגינה מפני התפתחות סרטן אולם נדרשים מחקרים קליניים בבני אדם על מנת לאשש ממצאים אלה.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27557308

במחקר (2018) בוחנים החוקרים מהחברה האמריקאית לסרטן (ACS) מהו נטל הסרטן הקשור בעודף משקל ושמנות (כלומר, מהו אחוז מקרי הסרטן שניתן לייחס לעודף משקל ושמנות). החוקרים מציינים כי בעשורים האחרונים חלה עלייה גלובלית בשיעור האוכלוסייה הסובלת ממשקל עודף ובנטל הסרטן הקשור בכך. בין השנים 1975 ל-2016 שיעור המבוגרים עם עודף משקל (BMI מעל 25) עלה מ-21% בקרב גברים ו-24% בקרב נשים לכ-40% בשני המינים, כאשר שיעור השמנות (BMI מעל 30) עלה מ-3% ל-12% בקרב גברים ומ-7% ל-16% בקרב נשים. העלייה הבולטת ביותר בשיעור השמנות הינה בקרב גברים וילדים במדינות מערביות בעלות הכנסה גבוהה ובקרב נשים וילדות במרכז אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. 

מהניתוח עולה כי ניתן לייחס למשקל עודף כ-3.9% ממקרי הסרטן בשנת 2012, כאשר במדינות בעלות הכנסה נמוכה נטל הסרטן היה כ-1% לעומת 7-8% במדינות מערביות, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. כמו כן, הנטל היה גבוה יותר בקרב נשים. בהינתן המגמות הנוכחיות של השמנה, החוקרים צופים כי נטל הסרטן הקשור בהשמנה ילך ויעלה בעתיד. הם קוראים ליישום מדיניות המעודדת לסביבה המאפשרת אורח חיים בריא ופעיל כאסטרטגיה לצמצום מגמות ההשמנה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30548482

מחקר (מאי 2016) אשר בוחן מהם המנגנונים הביולוגיים העומדים בבסיס ההשפעה של השמנה על התפתחות סרטן הלבלב באמצעות שימוש במודלים של חיות מעבדה ובבדיקות קליניות של חולי סרטן הלבלב
מחקרים קודמים מראים כי תהליכי דסמופלזיה (היווצרות עודפת של רקמת חיבור במטריצה החוץ-תאית) הינם גורם המגביר התפתחות תאים סרטניים ומגביר עמידות לכימותרפיה.

במחקר הנוכחי נבדק כיצד השמנה מגבירה תהליכים דלקתיים ודסמופלזיה. במסגרת המחקר החוקרים בדקו את ההשפעה של השמנה על מאפייני הגידול והתפשטותו ועל התגובה לטיפול במודלים של עכברים עם סרטן הלבלב מסוג PDAC ואיששו את הממצאים על ידי ניתוח רקמות סרטניות של חולי סרטן הלבלב.

הם מראים כיצד האינטראקציה בין תאי השומן, תאים חיסוניים ותאי רקמת חיבור בחולים עם השמנת יתר יוצרת סביבה המאפשרת התפתחות של הגידול הסרטני וחוסמת את כניסת הכימותרפיה לתאים, ומציעים כי באמצעות טיפול אנטי-פיברוטי ואנטי-דלקתי ניתן לשפר את התגובה לטיפול בחולי סרטן לבלב מסוג PDAC עם השמנת יתר. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27246539

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה (מרץ 2015) הבוחנת את הקשר בין מדדים אנתרופומטריים לבין הסיכון לסרטן הרחם. בסקירה נכללו 30 מחקרים פרוספקטיביים הכוללים מעל ל-6 מיליון משתתפים וכ-22,000 מקרים של סרטן הרחם. מהתוצאות עולה כי עלייה ב-BMI מלווה בעלייה בסיכון לסרטן הרחם, כולל עלייה בטווח ה-BMI התקין. מגמה דומה נמצאה ביחס למדדי גוף נוספים המעידים על השמנה. עוד נמצא כי נשים גבוהות יותר נמצאות בסיכון מוגבר לסרטן הרחם. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25791635

מחקר פרוספקטיבי (יולי 2015) שנועד לבחון את מידת ההשמנה בקרב נשים שהחלימו מסרטן השד לבין נשים בריאות, בהתבסס על מדגם הכולל נשים בסיכון גבוה לסרטן השד.

החוקרים עקבו אחר המשקל של 303 נשים שהחלימו מסרטן ו-307 נשים בריאות בעלות מאפיינים דומים במשך 4 שנים. באופן כללי נמצא כי נשים שהחלימו מסרטן היו בעלות נטייה גדולה יותר להשמנה, במיוחד בחמש השנים הראשונות לאחר הטיפולים ובנשים שעברו טיפולי כימותרפיה.

החוקרים מסבירים כי עלייה גדולה יותר במשקל קשורה בסיכון מוגבר למחלות לב וסוכרת וכן להישנות מחלת הסרטן.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26178712

מחקר (מאי 2013) שבוחן את הקשר בין השמנה, תהליכים דלקתיים וסרטן השד בגיל המעבר.

http://cebp.aacrjournals.org/content/early/2013/05/07/1055-9965.EPI-12-1444.abstract

כחלק ממחקר עוקבה, (2018) העוסק בבריאות האישה ובו נכללו כ-61,000 נשים לאחר גיל המעבר, נמצא כי נשים שירדו במשקל בתקופה של 3 שנים היו בסיכון נמוך יותר להתפתחות סרטן שד בהשוואה לנשים שנשארו באותו משקל, כאשר עלייה במשקל לא הייתה קשורה בסיכון מוגבר לסרטן שד באופן כללי, אך כן לסרטן שד שלילי לקולטנים הורמונליים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30294816

דוח (2014), המהווה עדכון לדוח שפורסם ב-2007, אשר מבוסס על 25 מחקרי אוכלוסייה קובע כי השמנה מהווה גורם סיכון לסרטן השחלות.

http://www.dietandcancerreport.org/cup/cup_resources.php

במחקר עוקבה בו השתתפו 806 חולות סרטן השחלות (2015) נמצא כי חולות עם BMI גבוה לרוב מקבלות מינון נמוך יותר של כימותרפיה ביחס למשקל הגוף על מנת להפחית את תופעות הלוואי, דבר הפוגע בסיכויי ההישרדות שלהן.

http://oncology.jamanetwork.com/article.aspx?articleid=2363016

ישנן עדויות סותרות האם השמנה בטנית מהווה גורם סיכון בלתי תלוי, מעבר להשפעה על רמת ה-BMI, להתפתחות סרטן השד.

במחקר הנוכחי (אפריל 2014) החוקרים בוחנים האם להיקף המותניים קשר לסיכון לסרטן השד בקרב נשים לאחר גיל המעבר. כחלק ממחקר עוקבה (cohort) גדול נבדקו נתוני BMI והיקף מותניים של כ-29 אלף נשים לאחר גיל המעבר שאינן נוטלות הורמונים. במעקב של כ-11 שנים אובחנו 1,088 מקרי סרטן שד כאשר היקף מותניים גדול יותר היה קשור בסיכון מוגבר לסרטן השד, אולם לא מעבר לתרומתו לעלייה ב-BMI. כלומר, בשונה ממחקרים קודמים לא נמצאה תמיכה לכך שהשמנה בטנית מהווה גורם סיכון בלתי תלוי לסרטן שד. ביחס ל-BMI, החוקרים מראים כי עלייה בנקודה אחת ב-BMI לוותה בעלייה של כ-4% בסיכון לסרטן השד, לאחר התאמה להיקף המותניים.

מחקר זה הינו חשוב לדעתנו שכן הוא מדגיש כי שמירה על משקל גוף תקין עשויה להוות גורם מגן מפני התפתחות סרטן השד בגיל מבוגר.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24715420

מחקר עוקבה (ספטמבר 2015) שנועד לבחון את הקשר בין השמנה לבין הצטברות נוזלי לימפה והיווצרות לימפדמה בשנה הראשונה לטיפול בסרטן השד. במחקר השתתפו 140 חולות אשר קיבלו הנחיות כלליות לשמירה על משקלן כפי שהיה לפני הניתוח. כ-60% מהנשים במחקר סבלו מהשמנה, כאשר מרבית הנשים שמרו על משקל יציב במהלך השנה שלאחר הניתוח.

בסיום תקופת המעקב, כ-72% מהנשים חזרו למשקלן המקורי. אולם, בקרב נשים עם השמנת יתר נמצא שיעור גבוה יותר של נשים הסובלות מלימפדמה בהשוואה לנשים במשקל תקין או בעודף משקל. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26404383

קיים דיון נרחב בספרות הרפואית לגבי "פרדוקס ההשמנה" המראה כי השמנת יתר עשויה דווקא לתרום במצבים מסוימים של מחלות כרוניות.

מחקר תצפיתי (מאי 2014) בוחן את פרדוקס ההשמנה בקרב 175 חולי סרטן לפני טיפולי כימותרפיה.

החוקרים הגדירו השמנה בעזרת מדד מסת גוף (BMI) ומדד מסת שומן (FMI) ובנוסף העריכו את מידת דלדול השריר (סרקופניה). בהתאם למדד ה-BMI, כ- 60% מהחולים היו בעלי עודף משקל או השמנת יתר, כאשר זמן ההישרדות של חולים אלה היה גבוה יותר בהשוואה לחולים בעלי משקל תקין או נמוך.

יחד עם זאת, השמנה ניבאה את זמן ההישרדות רק עבור חולים שלא סבלו מסרקופניה, שכן סרקופניה הייתה קשורה בסיכון מוגבר לתמותה באופן בלתי תלוי בהשמנה, גיל או מצב הגידול.

החוקרים מסכמים כי פרדוקס ההשמנה בחולי סרטן נמצא תקף רק כאשר השמנה מוגדרת ע"י BMI.

מחקר זה עשוי להיות בעל השלכות יישומיות בזיהוי חולי סרטן הנמצאים בסיכון מוגבר לתמותה לצורך התאמת טיפול מונע.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24572565

מחקר חדשני שבוצע בעכברים (אפריל 2014) מציע כי השמנה עלולה להוביל לשינוי בביטוי הגנטי הקשור בהתפתחות של סרטן המעי הגס.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24703701

מחקר עוקבה ענק שעקב אחר למעלה מ-5 מיליון איש בבריטניה (אוגוסט 2014) מראה כי השמנה קשורה בסיכון מוגבר לחלות בסרטן.

החוקרים בחנו את הקשר בין מדדת מסת הגוף (BMI) לבין 22 סוגי סרטן שונים.

בתקופת המעקב כ-167 אלף איש מבין משתתפי המחקר אובחנו כסובלים מאחד מסוגי הסרטן שנבדקו במחקר.

באופן כללי נמצא קשר בין עלייה ב-BMI לבין 17 סוגי סרטן, כאשר ההשפעה המשמעותית ביותר של השמנה הייתה על התפתחות סרטן הרחם, כיס המרה, כליות, צוואר הרחם, בלוטת התריס, לוקמיה, כבד, מעי, שחלות ושד. אומנם המחקר אינו מאפשר להסיק על קשר סיבתי אך החוקרים משערים כי כ-41% ממקרי סרטן הרחם ולפחות 10% ממקרי סרטן כיס המרה, כליות, כבד ומעי הינם כתוצאה מהשמנה.

החוקרים מסכמים כי דפוס הממצאים מעיד כי בקשר בין השמנה והתפתחות גידולים סרטניים מעורבים מנגנונים ביולוגיים שונים ונדרשים מחקרים נוספים על מנת לבחון את מנגנוני ההשפעה המורכבים.

http://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(14)60892-8/fulltext

מחקר חשוב (נובמבר 2014), שראוי לתשומת לב, מציע כי השמנת יתר עשויה להיות גורם סיכון משמעותי להתפתחות סרטן. במחקר אוכלוסייה נרחב שבוצע ברמה הגלובלית החוקרים מעריכים מהו אחוז מקרי הסרטן בשנת 2012 אותו ניתן לייחס להשמנת יתר. בהתבסס על מאגרי נתונים גלובליים, החוקרים בחנו את מקרי הסרטן החדשים בשנת 2012 ואת נתוני ה- BMI במהלך 10 השנים קודם לכן. הם מסיקים כי ניתן לייחס 3.6% ממקרי הסרטן החדשים במבוגרים להשמנת יתר.

קשר זה היה משמעותי במיוחד בקרב נשים ובמדינות המערב (צפון אמריקה ואירופה).

החוקרים מציינים כי ברמה הגלובלית יש עלייה של כ-27% בשכיחות ההשמנה במבוגרים בשלושת העשורים האחרונים

ואילו ה-BMI הממוצע היה כפי שהיה בשנות ה-80 , ניתן היה למנוע מעל 100,000 ממקרי הסרטן בשנת 2012.

http://www.thelancet.com/journals/lanonc/article/PIIS1470-2045(14)71123-4/abstract

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה הכוללת 18 מחקרים (ספטמבר 2015) מצביעה על כך שהשמנה והעדר פעילות גופנית קשורה בסיכון מוגבר למנינגיומה אך לא לגליומה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26377253

מחקר מעבדה (ינואר 2016) המראה כי רקמת השומן המקיפה את בלוטת הערמונית מגבירה את ההתפשטות של תאים סרטניים מחוץ לערמונית ולכן סרטן הערמונית עלול להיות אגרסיבי יותר בחולים עם השמנת יתר

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26756352

ניתוח רטרוספקטיבי של נתוני מחקר מבוקר (ספטמבר 2015) אשר נועד לבחון את הקשר בין מידת ההשמנה לבין סיכויי ההישרדות בקרב 3,754 חולות סרטן שד מוקדם הנמצאות בסיכון גבוה.

ידוע כי לחולות עם השמנת יתר פרוגנוזה פחות טובה בהשוואה לחולות במשקל תקין אולם אין עדויות לגבי ההשפעה של מידת ההשמנה. החוקרים בחנו את הקשר בין BMI לבין שיעור ההישרדות הכללי ושיעור ההישרדות ללא מחלה.

נמצא כי שיעור ההישרדות היה גרוע יותר בנשים עם השמנת יתר חמורה (BMI מעל 40), במיוחד בנשים עם סרטן שלילי לקולטנים הורמונליים. לא נמצא הבדל בשיעורי ההישרדות בין נשים עם השמנת יתר ועודף משקל לבין נשים במשקל תקין ותת-משקל. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26385214

מחקר (פברואר 2016) שנערך בחיות מעבדה הבוחן מהם המנגנונים בהם השמנה מאיצה תהליכים סרטניים.

החוקרים מסבירים כי השמנת יתר קשורה בהתפתחות מהירה יותר של סרטן הלבלב וסרטן השד אולם המנגנונים העומדים בבסיס קשר זה אינם ברורים.

במחקר הנוכחי נבדק התפקיד של גורמי הגדילה PlGF/VEGFR-1 בוויסות הקשר בין השמנה ותהליכים סרטניים.

במודל עכברים ובדגימות תאים אנושיים נמצא כי השמנת יתר הגבירה חדירה של מקרופאגים הקשורים בגידולים (TAM), התפשטות הגידול והתפתחות גרורות, כאשר מניעת הפעילות של VEGFR-1 עצרה השפעה זאת והגבירה את הפעילות האנטי-סרטנית.

עוד מראים החוקרים כי השמנת יתר מלווה ברמות מוגברות של PlGF ושימוש במטפורמין תרם לאיזון רמות האינסולין ולהגברת הפעילות החיסונית האנטי-סרטנית.

החוקרים מסיקים כי על ידי השפעה על הפעילות של גורמי הגדילה ניתן להשפיע על הסביבה החיסונית של הגידול ולמנוע האצת תהליכים סרטניים הקשורים בהשמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26861455

נייר עמדה (אוגוסט 2016) שפורסם על ידי פאנל מומחים מטעם הרשות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) העוסק בקשר בין השמנה והסיכון לסרטן. ההערכה היא כי בשנת 2013-2014, ברמה הגלובלית, 10.8% מהגברים, 14.9% מהנשים ו-5.0% מהילדים סבלו מהשמנת יתר (BMI>30).

המומחים מציינים כי השמנה ועלייה במשקל לאורך החיים תלויים במידה רבה בגורמים הניתנים לשליטה ושינוי, ביניהם רמת הצריכה הקלורית וביצוע פעילות גופנית. המומחים איששו את הממצאים הקודמים משנת 2002, המראים כי לשמירה על משקל תקין תפקיד במניעת חמישה סוגי סרטן: מעי, ושט, כליות, שד (לאחר גיל המעבר) ורחם.

בנייר העמדה הנוכחי, המבוסס על למעלה מ-1,000 מחקרים אפידמיולוגיים, מוסיפים המומחים עוד 8 סוגי סרטן לרשימה זו: קיבה, כבד, כיס מרה, לבלב, שחלות, בלוטת התריס, מוח (מנינגיומה) ומיאלומה נפוצה. בנוסף, ישנן עדויות לגבי הקשר ל-3 סוגי סרטן נוספים: ערמונית, שד (בגברים) ולימפומה.

הם מסכמים כי העדר שומן גוף עודף מפחית את הסיכון למרבית סוגי הסרטן. בנוסף, ממחקרים פרה-קליניים עולה כי ירידה מכוונת במשקל עשויה להיות בעלת השפעה מגינה מפני התפתחות סרטן אולם נדרשים מחקרים קליניים בבני אדם על מנת לאשש ממצאים אלה.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27557308

מחקר אורך (אוגוסט 2016) שנועד להעריך האם קיים קשר בין מספר שנות עודף המשקל והשמנות לבין הסיכון לסרטן בקרב נשים. בהתבסס על נתונים שנאספו במסגרת מחקר עוקבה גדול העוסק בבריאות האישה, במחקר הנוכחי נכללו כ-74,000 נשים לאחר גיל המעבר, שלא היו חולות בסרטן בתחילת המחקר ועבורן קיימים נתוני BMI מלפחות 3 נקודות זמן.

החוקרים העריכו עבור כל אישה את משך השנים המצטבר של עודף המשקל והשמנות תוך התייחסות למידתם (בדומה לחישוב של "שנות קופסה" בהתייחס לעישון). על בסיס נתונים אלה מצאו החוקרים כי נשים עם יותר שנות עודף משקל היו בסיכון גבוה יותר לסוגי סרטן הקשורים בהשמנה, כולל מעי, פי הטבעת, כבד, כיס מרה, לבלב, שד, רחם, שחלות, כליות ובלוטת התריס.

באופן ספציפי נמצא כי הסיכון היה גבוה ב-7% עבור כל 10 שנות עודף משקל (5% בהתייחס לסרטן השד ו-17% בהתייחס לסרטן הרחם, עם סיכון גבוה יותר ככל שמידת ההשמנה הייתה גבוהה יותר). הסיכון היה משמעותי יותר בקרב נשים שמעולם לא נטלו טיפול הורמונלי. למרות שמדובר במחקר תצפיתי שאינו מאפשר להסיק על סיבתיות או לגבש המלצות קליניות, ממצאים אלה מצביעים על כך ששמירה על משקל תקין עשויה להיות משמעותית במניעת סרטן.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27529652

סקירה (יולי 2016) המציגה את גורמי הסיכון להתפתחות סרטן הלבלב, סרטן הגורם לשיעורי תמותה גבוהים
אוכלוסייה בגיל מבוגר יותר, ממוצא אפרו-אמריקאי, בעלי מוטציות גנטית הקשורות בסרטן הלבלב, דלקת לבלב כרונית (מגורמים תורשתיים או אחרים), סוכרת ובעלי סוג דם שאינו O נמצאים בסיכון גבוה יותר להתפתחות סרטן הלבלב.

גורמי סיכון הניתנים לשליטה ולשינוי כוללים עישון, שמנות, גורמים תזונתיים כמו צריכה גבוהה של בשר ושומנים וחשיפה לרעלים.

החוקרים מסכמים כי באמצעות אסטרטגיות מניעה ברמת האוכלוסייה וכן באמצעות תכנית אבחון לקבוצות בסיכון, ניתן לשפר את האבחון המוקדם ולהפחית את התחלואה בסרטן הלבלב. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27461582

מחקר (אוקטובר 2016) שנועד לבחון את הקשר בין BMI, היקף המותניים וסוכרת סוג 2 לבין הסיכון לסרטן הכבד. החוקרים מציינים כי מאז שנות ה-70 שיעור סרטן הכבד בארה"ב עלה פי 3, במקביל למגמת העלייה בשיעורי ההשמנה וסוכרת סוג 2.

המחקר מבוסס על נתונים של כ-1.5 מיליון מבוגרים שנאספו במסגרת 14 מחקרי עוקבה בארה"ב. לאחר ההשתתפות במחקר זוהו 2,162 מקרים של סרטן הכבד.

נמצא כי עלייה של 5 יחידות ב-BMI הייתה קשורה בסיכון מוגבר לסרטן הכבד, כאשר בגברים הסיכון היה גבוה ב-38% ובנשים ב-25%. כמו כן, עלייה של 5 ס"מ בהיקף המותניים הייתה קשורה בסיכון גבוה ב-8% וסוכרת סוג 2 הייתה קשורה בסיכון של פי 2.6 לסרטן הכבד. עם זאת, לא נמצא קשר בין BMI וסרטן הכבד במשתתפים עם דלקת כבד זיהומית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27742674

במסגרת מחקר תצפיתי גדול (פברואר 2017) העוסק בבריאות האישה, במחקר הנוכחי בדקו החוקרים את הקשר בין ירידה במשקל לבין הסיכון לסרטן הרחם.

במחקר נכללו 36,794 נשים לאחר גיל המעבר בגילאי 50-79, כאשר הנתונים האנתרופומטריים נמדדו בתחילת המחקר ולאחר 3 שנים. החוקרים סיווגו את המשתתפות ל-3 קטגוריות בהתאם לשינוי במשקל בתקופה זו: משקל יציב (עד 5% שינוי), ירידה במשקל (ירידה של מעל 5%) או עלייה במשקל (עלייה של מעל 5%) והשינוי הוגדר כ"מכוון" או "בלתי מכוון" בהתאם לדיווח המשתתפות. בתקופת מעקב נוספת של 11.4 שנים בממוצע, 566 מהנשים אובחנו עם סרטן הרחם.

נמצא כי בהשוואה לנשים עם משקל יציב, נשים שירדו במשקל היו בסיכון נמוך ב-29% לסרטן הרחם. הירידה בסיכון הייתה בולטת במיוחד בקרב נשים עם שמנות, אשר ירדו במשקל באופן מכוון. עלייה במשקל (מעל 4.5 ק"ג) הייתה קשורה בסיכון גבוה יותר, במיוחד בקרב נשים שאינן נוטלות טיפול הורמונלי.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28165909

בסקירה (פברואר 2017) מקיפה של סקירות שיטתיות ומטה-אנליזות המבוססות על מחקרים תצפיתיים, מעריכים החוקרים את חוזק ותוקף העדויות בנוגע לקשר בין השמנה לבין הסיכון לתחלואה או לתמותה מסרטן.

בסקירה נכללו 204 מטה-אנליזות בהן נבדקו הקשרים בין שבעה מדדים שונים של השמנה לבין הסיכון לתחלואה ולתמותה מ-36 סוגי סרטן. על בסיס נתונים אלה מסכמים החוקרים כי ישנן עדויות חזקות ברמת ביטחון גבוהה, התומכות בכך שקיים קשר בין השמנה לבין אחד עשר סוגי סרטן: וושט, מיאלומה נפוצה, קיבה, מעי, פי הטבעת, דרכי המרה, לבלב, שד, רחם, שחלות וכליות. קשרים נוספים שנמצאו אינם ברמת ביטחון מספקת על מנת לקבוע מסקנה חד משמעית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28246088

בדו"ח מחקרי (2017), שפורסם על ידי שני גופי מחקר גדולים העוסקים בחקר מחלת הסרטן, מוצגות העדויות העדכניות בנוגע לקשר בין תזונה, פעילות גופנית ומדדים אנתרופומטריים לבין סרטן השד
הכותבים מציינים כי סרטן השד הינו הסרטן השכיח ביותר בקרב נשים, כאשר ב-2012 אובחנו ברחבי העולם 1.7 מיליון מקרים חדשים, המהווים כרבע מכלל מקרי הסרטן בקרב נשים. מסקנות הדוח מבוססות על 119 מחקרים שנערכו ברחבי העולם הכוללים למעלה מ-12 מיליון נשים ויותר מ-260,000 מקרי סרטן השד. 
הממצאים העיקריים בהתייחס לסרטן השד לפני גיל המעבר:
ישנן עדויות מבוססות לכך שהגורמים הבאים קשורים בסיכון נמוך יותר לסרטן השד: הקפדה על פעילות גופנית נמרצת, עודף משקל או שמנות בגיל צעיר (18-30) ובתקופת הבגרות (עודף משקל בתקופת הילדות ובגיל ההתבגרות קשור בצמיחה איטית יותר וברמה נמוכה יותר של גורם גדילה וכן גורם להתמיינות מוקדמת של רקמת השד שנוטה פחות לתהליכים סרטניים. בנוסף עודף משקל קשור ברמות נמוכות יותר של הורמונים שחלתיים) והנקה; ושהגורמים הבאים קשורים בסיכון גבוה יותר לסרטן השד: צריכת אלכוהול וגורמים התפתחותיים המובילים לקומה גבוהה ולמשקל לידה גבוה יותר.  
ישנן עדויות מוגבלות לכך שהגורמים הבאים קשורים בסיכון נמוך יותר לסרטן השד: צריכת ירקות לא עמילניים (בהתייחס לסרטן שד שלילי לקולטני אסטרוגן - ER negative), צריכת מזונות המכילים קרוטנואידים, צריכת מוצרי חלב, צריכת תזונה עשירה בסידן ושמירה על אורח חיים פעיל. 
הממצאים העיקריים בהתייחס לסרטן השד לאחר גיל המעבר:
ישנן עדויות מבוססות לכך שהגורמים הבאים קשורים בסיכון נמוך יותר לסרטן השד: שמירה על אורח חיים פעיל (כולל הקפדה על פעילות גופנית נמרצת), הנקה ועודף משקל או שמנות בגילאי 18-30; ושהגורמים הבאים קשורים בסיכון גבוה יותר לסרטן השד: עודף משקל או שמנות בתקופת הבגרות לפני גיל המעבר, עלייה במשקל בתקופת הבגרות, גורמים התפתחותיים המובילים לקומה גבוהה וצריכת אלכוהול.  
ישנן עדויות מוגבלות לכך שהגורמים הבאים קשורים בסיכון נמוך יותר לסרטן השד: צריכת ירקות לא עמילניים (בהתייחס לסרטן שד שלילי לקולטני אסטרוגן - (ER negative, צריכת מזונות המכילים קרוטנואידים וצריכת תזונה עשירה בסידן
החוקרים מציינים כי ממצאי הדו"ח אינם כוללים את הגורמים הבאים שנמצאו קשורים בסיכון מוגבר להתפתחות סרטן השד:

  1. אירועי חיים הקשורים בחשיפה גבוהה יותר לאסטרוגן ופרוגסטרון כולל: הופעת מחזור הווסת לפני גיל 12, כניסה לגיל המעבר לאחר גיל 55, אי-הבאת ילדים לעולם והריון ראשון לאחר גיל 30.
  2. חשיפה לקרינה במהלך טיפולים רפואיים, במיוחד בגיל ההתבגרות.
  3. טיפול הורמונלי חליפי ושימוש בגלולות למניעת הריון.  

ההמלצות הכלליות העולות מהדו"ח הינן שמירה על משקל תקין, הקפדה על אורח חיים פעיל, צריכת תזונה בריאה והגבלת צריכת אלכוהול.
http://www.aicr.org/continuous-update-project/breast-cancer.html

כחלק ממחקר אקראי מבוקר (מאי 2017), במחקר הנוכחי נבדק הקשר בין השינוי במסת השומן הכללית או הבטנית לבין מדדי סיכון לסרטן השד.

במחקר נכללו 243 נשים לאחר גיל המעבר עם עודף משקל, אשר השתתפו בתכנית המיועדת לירידה של 5-6 ק"ג במשקל באמצעות דיאטה בלבד (הפחתה של 3,500 קלוריות לשבוע) או באמצעות דיאטה בשילוב פעילות גופנית (4 שעות שבועיות – שעתיים אימון מכשירים ושעתיים הליכה נורדית בעצימות בינונית עד גבוהה עם הוצאה אנרגטית של כ-2,500 קלוריות לשבוע והפחתה תזונתית של כ-1,700 קלוריות לשבוע). יעילות התכנית הוערכה לאחר 16 שבועות באמצעות מדידת רמת הורמוני המין, מדדים דלקתיים, מסת השומן הכללית (נבדקה בבדיקת DEXA) ומסת השומן הבטני, העורי והתוך-בטני (נבדקו בבדיקת MRI), עם מעקב לאחר שנה מסיום המחקר. 
במחקר הנוכחי נמצא כי שיפור ברמת האסטרדיול החופשי, SHBG (ובשמו המלא: sex hormone binding globulin), לפטין ואדיפונקטין היו קשורים בירידה במסת השומן הכללי; שיפור ברמת הטסטוסטרון החופשי היה קשור בירידה ברמת השומן הבטני התת-עורי; ושיפור במדדי הדלקת CRP ו- IL-6 היה קשור בירידה ברמת השומן התוך-בטני (הקשרים עבור אדיפונקטין ו- IL-6 היו קטנים ולא מובהקים סטטיסטית).

מכאן, אומנם ידוע כי השומן הבטני קשור בסיכון מוגבר למספר מחלות כרוניות, אולם ממצאי המחקר מראים כי דווקא ירידה בשומן הכללי בגוף הינה משמעותית יותר לשיפור הפרופיל ההורמונלי הקשור בהתפתחות סרטן השד.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28512158

במטה-אנליזה (מאי 2017) נבדק הקשר בין שמנות ופיזור השומן בגוף לבין התפתחות סרטן הקשור בשמנות (כולל סרטן שד לאחר גיל המעבר, קולורקטלי, וושט תחתון, קיבה עליונה, כבד, כיס מרה, לבלב, רירית הרחם, שחלות וכליות).

במחקר נכללו הנתונים משבעה מחקרי עוקבה שבוצעו באירופה, בהם 18,688 גברים ו-24,751 נשים בגיל 62 ו-63 בממוצע. במהלך תקופת מעקב של כ-12 שנה אובחנו 1,656 מקרים של סרטן הקשור בשמנות.

בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי עלייה במדדים האנתרופומטריים - BMI, היקף מותניים, היקף ירכיים ויחס מותניים לירכיים - הייתה קשורה בסיכון גבוה יותר לסרטן (סיכון גבוה ב-11%, 13%, 9% ו-15%, בהתאמה, עבור כל עלייה של סטיית תקן אחת). בהתייחס לסרטן קולורקטלי, השונות בין המחקרים הייתה נמוכה ונמצא כי עלייה ב-BMI, היקף מותניים, היקף ירכיים ויחס מותניים לירכיים הייתה קשורה בסיכון גבוה ב-16%, 21%, 15% ו-20%, בהתאמה. בהתייחס לסרטן השד לאחר גיל המעבר, נמצא כי הקשר היה תלוי בטיפול הורמונלי חליפי, כך שנשים שמעולם לא נטלו טיפול הורמונלי היו בסיכון גבוה יותר. 
החוקרים מסכמים כי באופן כללי ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות של שמירה על משקל גוף תקין למניעת סרטן, באופן בלתי תלוי בגיל או במין.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28441380

במחקר, המבוסס על נתונים משני מחקרי עוקבה גדולים שנערכו בארה"ב (יולי 2017), נבדק הקשר בין עלייה במשקל בטווח הגילאים 18-55 לבין המצב הבריאותי בגיל מבוגר.

במחקר נכללו הנתונים של כ-92,000 נשים ממחקר האחיות (1976-2012) וכ-25,000 גברים ממחקר אנשי מקצועות הבריאות (1986-2012) להם קיימים נתוני משקל מגיל 18-21 ומגיל 55. נתוני תחלואה קרדיווסקולרית, סרטן ותמותה החל מגיל 55 נאספו מהרשומות הרפואיות. החוקרים הגדירו משתתפים עם הזדקנות בריאה כמשתתפים שאינם סובלים מתחלואה כרונית ומהפרעה קוגניטיבית או גופנית משמעותית.
נמצא כי, בממוצע, הנשים עלו 12.6 ק"ג לאורך 37 שנה והגברים 9.7 ק"ג לאורך 34 שנה. שמירה על משקל יציב הוגדרה כירידה של 2.5 ק"ג עד עלייה של 2.5 ק"ג ועלייה מתונה במשקל הוגדרה כעלייה של 2.5-10 ק"ג.

מניתוח כלל הנתונים עולה כי בהשוואה למשתתפים ששמרו על משקל יציב, משתתפים עם עלייה מתונה במשקל היו בסיכון גבוה יותר לסוכרת סוג 2 (ב-89% לנשים ו-75% לגברים). מגמה דומה נמצאה בהתייחס ליתר לחץ דם (סיכון גבוה ב-24% לנשים ו-21% לגברים), לתחלואה קרדיווסקולרית (סיכון גבוה ב-25% לנשים ו-13% לגברים) ולסרטן הקשור בשמנות (סיכון גבוה ב-9% לנשים וב-26% לגברים). לא נמצא קשר בין עלייה במשקל לבין הסיכון לסרטן באופן כללי. מבין המשתתפים עם עלייה מתונה במשקל, 24% מהנשים ו-37% מהגברים הוגדרו כבעלי הזדקנות בריאה, לעומת 27% מהנשים ו-39% מהגברים ששמרו על משקל יציב. החוקרים מסכמים כי גם עלייה מתונה במשקל במהלך החיים קשורה בסיכון גבוה יותר לתחלואה כרונית ולירידה בסיכוי להזדקנות בריאה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28719691

במחקר תצפיתי (נובמבר 2017) רחב היקף בדקו החוקרים מהו שיעור מקרי הסרטן ברחבי העולם אותו ניתן לייחס לסוכרת ולעודף משקל. במחקר נעשה שימוש בנתונים מ-175 מדינות בהתייחס ל-12 סוגי סרטן, על מנת להעריך מהו שיעור מקרי הסרטן בשנת 2012 אותו ניתן לייחס להימצאות סוכרת ועודף משקל (BMI מעל 25) 10 שנים מוקדם יותר.

החוקרים מעריכים כי ניתן לייחס כ-5% מכל מקרי הסרטן בשנת 2012 להשפעה של הימצאות סוכרת ושל עודף משקל בשנת 2002, נתון שווה ערך ל-627 עד 793 אלף מקרי סרטן חדשים. בהתייחס לסוגי סרטן ספציפיים, להערכת החוקרים ניתן לייחס 24.5% ממקרי סרטן הכבד ו-38.4% ממקרי סרטן הרחם לשני גורמי סיכון אלה.

בניתוח שני גורמי הסיכון באופן בלתי תלוי, ההערכה היא שעודף משקל קשור בפי 2 מקרי סרטן בהשוואה לסוכרת. בנוסף, החוקרים מראים כי ניתן לייחס 26.1% ממקרי הסרטן הקשורים בסוכרת ו-31.9% ממקרי הסרטן הקשורים בעודף משקל למגמת העלייה במקרי הסוכרת ועודף המשקל בין השנים 1980-2002. החוקרים מסכמים כי ניתן לייחס חלק ניכר ממקרי הסרטן לסוכרת ולעודף משקל, ולכן עם העלייה בהימצאות גורמי סיכון אלה יש לבחון כיצד ניתן ברמה הקלינית וברמת בריאות הציבור לזהות מהן אסטרטגיות המניעה והאבחון הן ברמת האוכלוסייה הכללית והן ברמת המטופל הפרטני.
http://www.thelancet.com/journals/landia/article/PIIS2213-8587(17)30366-2/fulltext

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (ינואר 2018) נבדקו העדויות בנוגע לקשר בין גורמי אורח חיים - כולל BMI, תזונה, תוספי תזונה ופעילות גופנית - לבין הפרוגנוזה של סרטן שלפוחית השתן.

בסקירה נכללו 31 מחקרים תצפיתיים ומבוקרים, בהם נבדק הקשר בין גורמי אורח החיים לבין הישנות, התקדמות ושיעורי תמותה בקרב חולי סרטן שלפוחית השתן. נמצא כי בקרב מטופלים עם סרטן מסוג NMIBC (ובשמו המלא: non-muscle invasive bladder cancer), עודף משקל ושמנות היו קשורים בסיכון גבוה ב-29% ו-82% להישנות, בהשוואה למשקל תקין.

לא נמצא קשר בין BMI לבין התקדמות המחלה. הממצאים לגבי תזונה ושימוש בתוספים לא היו עקביים ולא נמצאו מחקרים הבוחנים את ההשפעה של פעילות גופנית בסרטן שלפוחית השתן. החוקרים מסכמים כי העדויות לגבי גורמי אורח חיים בסרטן שלפוחית השתן הן מוגבלות ונדרשים מחקרים נוספים על מנת לגבש הנחיות מבוססות ראיות בתחום זה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29430510

 

סיכון לתחלואה נוספת - מחלות קרדיווסקולריות

 

במחקר אקראי מבוקר,(2019) שכלל 43 משתתפים הסובלים מהשמנה בטנית, נמצא כי בטווח הקצר דיאטות המבוססות על הגבלה קלורית לסירוגין או על הגבלה קלורית רציפה היו בעלות השפעה דומה על מרבית מדדי הסיכון הקרדיו-מטבוליים, כגון ירידה במשקל ושיפור הרגישות לאינסולין, 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31409509

במחקר,(2018) המבוסס על שיטות סטטיסטיות המאפשרות הסקה סיבתית, הוערכה ההשפעה של BMI על הבריאות הקרדיווסקולרית בקרב צעירים בריאים. במחקר נכללו הנתונים של כ-3,000 משתתפים בגיל 17 ושל כ-400 משתתפים בגיל 21. בהתבסס על שתי שיטות סטטיסטיות שונות (רנדומיזציה מנדליאנית וRecall-by-Genotype, חלוקה אקראית של המשתתפים על סמך מאפיינים גנטיים), מראים החוקרים כי BMI גבוה יותר גרם ללחץ דם גבוה יותר ולעלייה במסה של החדר השמאלי בלב. בנוסף, נמצאו עדויות לכך ש-BMI גבוה יותר הוביל לעלייה בנפח הפעימה ובתפוקת הלב. לא נמצאו עדויות משמעותיות לכך של-BMI גבוה השפעה על תנגודת כלי הדם המערכתית וגמישות העורקים או על קצב הלב.

החוקרים מסכמים כי ממצאי המחקר מרמזים על כך ש-BMI גבוה יותר הינו גורם הפוגע בבריאות הקרדיווסקולרית גם בגיל צעיר ובכך מספקים תמיכה לירידה במשקל בגיל צעיר כאסטרטגיה למניעת תחלואה קרדיווסקולרית בגיל מבוגר.

https://www.ahajournals.org/doi/10.1161/CIRCULATIONAHA.117.033278

מחקר מעניין שזכה להד תקשורתי נרחב (דצמבר 2014) מציג מודל אשר מיועד להעריך את הירידה בתוחלת החיים כתוצאה מסוכרת ומחלות קרדיווסקולריות, כתלות ברמת ה-BMI ובגיל.

המודל מבוסס על נתונים של כ-4,000 משתתפים בסקר הבריאות האמריקאי.

ידוע כי קיים קשר בין השמנה לבין הסיכון להתפתחות מחלות קרדיווסקולריות וסוכרת.

במחקר הנוכחי החוקרים מצאו כי ההשפעה הייתה משמעותית יותר בקרב צעירים ופחתה עם העלייה בגיל.

בגברים שמנים מאוד עם BMI מעל 35, קיצור תוחלת החיים הוערכה בכ- 0.9 שנים בממוצע לגברים בגילאים 60-79 ועד 8.4 שנים בממוצע לגברים בגילאי 20-39. מגמה דומה נמצאה גם בנשים.

מודל זה מצביע על דפוס ברור - ככל שהאדם שמן יותר וצעיר יותר, כך ההשפעה על בריאותו גדולה יותר.

שימוש במודל המוצע עשוי לספק מדד בעל משמעות קלינית שיאפשר למטפל לדון עם החולה במצבו הבריאותי ובהשלכות העתידיות של מצב זה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25483220

במחקר עוקבה (2019) נכללו הנתונים של 2,683 נשים לאחר גיל המעבר עם BMI בטווח הנורמה, אחריהן נערך מעקב במשך תקופה חציונית של כ-18 שנה. החוקרים מצאו כי אין קשר בין מסת השומן הכללית או אחוז השומן לבין הסיכון הקרדיוווסקולרי, אולם השמנה בטנית ("תפוח") הייתה קשורה בסיכון קרדיווסקולרי גבוה יותר ואילו השמנה בירכיים ("אגס") הייתה קשורה בסיכון קרדיווסקולרי נמוך יותר. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31256194/

מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח (יולי 2013) מראה כי מניעה או הפחתה של השמנה בגיל צעיר מפחיתה נזק מצטבר ולכן חשובה לבריאות העורקים גם בגילאים מבוגרים יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23860986

ידוע כי ירידה במשקל משפרת מדדים מטאבוליים הקשורים בסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית.

המחקר הנוכחי (דצמבר 2013) עוסק בהשפעה ארוכת הטווח של הירידה במשקל על גורמי הסיכון.

במחקר נכללו 417 נשים בנות 44 בממוצע בעלות עודף משקל / השמנת יתר אשר השתתפו בתוכנית לירידה במשקל. החוקרים עקבו אחר סמנים קרדיו-מטאבוליים בתחילת המחקר, לאחר 12 חודשים ולאחר 24 חודשים. לאחר 24 חודשים נמצא שיפור משמעותי במשקל, בהיקף המותניים, במדד הדלקת ובפרופיל השומנים בדם. ירידה של מעל 10% ממשקל הגוף לוותה בירידה ב-LDLCRP, אינסולין וטריגליצרידים ובשיפור הכושר הגופני. מכאן, אפילו ירידה מתונה במשקל עשויה להוביל לשיפור משמעותי במדדי הסיכון למחלות קרדיווסקולריות ולסוכרת.

החוקרים מסכמים כי, בדומה לממצאי מחקרים קצרי טווח, גם לאחר שנתיים נצפה שיפור בגורמי הסיכון הקרדיווסקולריים בעקבות ירידה מתונה במשקל.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24351700

מחקר מקיף המבוסס על מדגם מייצג של האוכלוסייה האמריקאית בגילאי 45-79 (יוני 2015) נועד להעריך מהם גורמי הסיכון ההפיכים העשויים לתרום להפחתה בשיעורי התמותה מגורמים קרדיווסקולריים.

בהתבסס על מספר מאגרי מידע ונתוני אוכלוסייה, החוקרים מסיקים כי עודף כולסטרול, סוכרת, יתר לחץ דםהשמנה ועישון קשורים ב-54% ממקרי התמותה הקרדיווסקולרית בגברים ו-50% בנשים בשנת 2009-2010. כאמור, גורמים אלה הינם הפיכים כך שבעקבות שיפור גורמים אלה ניתן להפחית באופן משמעותי את שיעורי התמותה!

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26121190

מחקר אקראי (ספטמבר 2014) שמטרתו להשוות בין ההשפעה של דיאטה דלת-פחמימות לבין דיאטה דלת-שומן על משקל הגוף ועל גורמי סיכון קרדיווסקולריים.

במחקר זה 148 משתתפים ללא מחלה קרדיווסקולרית או סוכרת חולקו אקראית לשתי קבוצות דיאטה שונות.

לאחר שנת מעקב, נמצא שדיאטה דלת-פחמימות (עד 40 גרם ליום) הובילה לירידה גדולה יותר במשקל הגוף ובמסת השומן ולשיפור פרופיל השומנים בדם, בהשוואה לדיאטה דלת-שומן (עד 30% מסך הקלוריות ולא יותר מ-7% שמקורן בשומן רווי).

החוקרים מסכמים כי לדיאטה דלת-פחמימות תועלת גבוהה יותר להרזיה ולשיפור הסיכון הקרדיווסקולרי בהשוואה לדיאטה דלת-שומן.

המסקנה היא שדיאטה דלת-פחמימות עשויה להוות אסטרטגיה טיפולית יעילה, במיוחד לאוכלוסיות בסיכון קרדיווסקולרי גבוה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25178568

מאמר (אוגוסט 2015) הקורא לכך שיש להתמקד בביצוע שינוי תזונתי על פני ספירת קלוריות במטרה להפחית תחלואה ותמותה קרדיווסקולרית ברמת האוכלוסייה הכללית.

הכותבים טוענים כי ישנו דגש מוגזם על הערך הקלורי של מזונות למרות העדויות הרבות המצביעות על החשיבות הרבה לערך התזונתי של המזון.

דוגמא לכך הם מחקרים המראים כי צריכה גבוהה יותר של אומגה 3, שמן זית ואגוזים קשורה בירידה בסיכון לתמותה ולתחלואה קרדיווסקולרית ואילו צריכת משקאות ממותקים קשורה בעלייה בסיכון לסוכרת סוג 2.

הם קוראים לשינוי מדיניות ברמת האוכלוסייה לשיפור איכות התזונה ובכך להפחית את העלויות למערכת הבריאות תוך צמצום שיעורי התחלואה והאשפוזים.

הם מסכמים בכך שהעדויות תומכות באמרה שמזון יכול להיות התרופה העוצמתית ביותר או הרעל האיטי ביותר וכי מומלץ להתחיל את השינוי באימוץ דיאטה ים-תיכונית.

http://openheart.bmj.com/content/2/1/e000273.full

ידוע כי השמנה קשורה במצב בריאותי ירוד, כאשר המחקר הנוכחי (ינואר 2014) נועד לאמוד את הקשר בין השמנה לתמותה בקרב האוכלוסייה בארה"ב.

המחקר מבוסס על נתוני סקר בריאות נרחב שבוצע בסוף שנות ה-80 ועל נתוני התמותה בארה"ב עד לשנת 2006 וכולל נתונים של כ-16 אלף איש.

מניתוח הנתונים עולה כי בהשוואה לבעלי משקל תקין, אלו הסובלים מהשמנת יתר הינם בעלי סיכון גבוה ב-20% לפחות לתמותה, כאשר המשמעות היא תוחלת חיים נמוכה ב-3.7 שנים ועד ל-5 שנים כתוצאה ממחלה קרדיווסקולרית.

לאור העלייה ברמת ההשמנה של ילדים ובני נוער, לממצאים אלו עשויות להיות השלכות משמעותיות על תוחלת החיים של הדור הבא ולכן מדגישים את החשיבות הגבוהה של שמירה על משקל תקין.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24432921

במחקר מקרה-בקרה (מרץ 2016) בו נכללו 186 מקרים של נשים עם שבץ מסוג CVT נמצא כי השמנת יתר מהווה גורם סיכון בנשים אשר משתמשות בגלולות למניעת הריון, למרות שעדיין מדובר בסיכון נמוך מאוד. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26974867

במחקר אקראי מבוקר (מרץ 2017) נבדקה ההשפעה של תזונה בהתאם להנחיות התזונתיות על משקל הגוף ועל גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים.

במחקר נכללו 919 משתתפים (מתוכם 710 נשים) עם עודף משקל (ממוצע BMI 32.4) ועם לחץ דם שלא עולה על 145/95 (כן נכללו כאלה שלקחו תרופות להורדת לחץ דם והיו יציבים לפחות חודש לפני תחילת המחקר). הנחקרים הוקצו אקראית לקבוצת ביקורת, שקיבלה את המדריך הקנדי למזונות בריאים, או לאחת מ-3 תכניות התערבות: 
1. קבלת הדרכה תזונתית בהתאם לעקרונות של דיאטת DASH (המיועדת להורדת לחץ הדם) ושל דיאטת פורטפוליו (המיועדת להורדת כולסטרול).
2. קבלת מצרכי מזון התואמים לעקרונות תזונתיים אלה. 
3. קבלת מזונות התואמים לעקרונות תזונתיים אלה יחד עם הדרכה תזונתית.
בסיום 6 חודשים נמצא כי חלה ירידה קטנה במשקל הגוף (0.8-1.2 ק"ג), בהיקף המותניים (1.1-1.9 ס"מ) ובלחץ הדם העורקי הממוצע (עד 1.1 מ"מ כספית), אולם לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות. בנוסף, לאחר תקופת מעקב של 12 חודשים נוספים נמצא שיפור קטן אך מובהק סטטיסטית במדד פרמינגהם להערכת הסיכון למחלת לב כלילית (0.19-0.42%). 
החוקרים מסכמים כי ההיענות לתכנית הייתה גבוהה יותר בקרב משתתפים שקיבלו את המזונות (לעומת קבלת הדרכה), אולם הייתה לכך רק תרומה קטנה להגברת הצריכה של המזונות המומלצים. להקפדה על דפוס תזונה בהתאם להנחיות התזונתיות תרומה קטנה להפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי ונדרשות אסטרטגיות נוספות על מנת למקסם את ההשפעה המיטיבה של התזונה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28254171

במחקר תצפיתי (אפריל 2017), שנערך בקוריאה, נבדק האם עודף משקל או שמנות, בשלבים מוקדמים של סוכרת סוג 2, קשורים בשינויים במבנה המוח או בתפקוד הקוגניטיבי.

במחקר נכללו 100 משתתפים בגילאי 30-60 עם סוכרת סוג 2 (עד 5 שנים מאבחון המחלה) - מחציתם עם עודף משקל או שמנות ומחציתם במשקל תקין - וכן קבוצת השוואה של 50 משתתפים בריאים במשקל תקין.

בקרב חולי סוכרת עם עודף משקל או שמנות נמצא כי עובי קליפת המוח היה קטן יותר וחלה ירידה בצפיפות החומר הלבן במוח בהשוואה לחולים במשקל תקין. בנוסף, בקרב חולים עם עודף משקל או שמנות נמצאה ירידה במהירות התפקוד הפסיכו-מוטורי בהשוואה למשתתפים במשקל תקין. ממצאי המחקר מדגישים כי מעבר לכך ששמנות מהווה גורם סיכון לסוכרת סוג 2 ולהפרעות מטבוליות, היא עלולה להחמיר את ההשפעה של סוכרת סוג 2 על מבנה ותפקוד המוח.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28447116

במחקר חתך גנטי (יולי 2017), בו נכללו הנתונים של כ-120,000 איש, נמצא כי BMI גבוה יותר היה קשור בסיכון גבוה יותר ליתר לחץ דם, למחלת לב כלילית ולסוכרת סוג 2. המחקר בוצע בשיטה של רנדומיזציה מנדליאנית, מאפשרת להגביר את מידת הביטחון שלקשר יש בסיס סיבתי.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28678979

בסקירה שיטתית עדכנית של מחקרים אקראיים מבוקרים (מאי 2017) נבדקה ההשפעה של אומגה 3 על גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים, בדגש על תהליכים דלקתיים ורמת העקה החמצונית.

בסקירה נכללו 28 מחקרים, אשר פורסמו בין השנים 2012-2016 וכללו משתתפים בריאים, משתתפים עם עודף משקל או הפרעות מטבוליות ומשתתפים בסיכון גבוה למחלות לב וכלי דם או החולים במחלות אלו.

מהסקירה עולה כי נטילת אומגה 3 במינון של לפחות 1 גרם/יום עשויה לתרום להפחתת גורמי סיכון קרדיווסקולריים בקרב משתתפים בריאים, הסובלים מעודף משקל או הפרעות מטבוליות, כולל תסמונת מטבולית וסוכרת. עם זאת, אומגה 3 לא נמצאה יעילה לטיפול בתחלואה קרדיווסקולרית או בסיבוכים נלווים בקרב חולים או אוכלוסיות בסיכון גבוה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28601400

במחקר, המבוסס על נתונים משני מחקרי עוקבה גדולים שנערכו בארה"ב (יולי 2017), נבדק הקשר בין עלייה במשקל בטווח הגילאים 18-55 לבין המצב הבריאותי בגיל מבוגר.

במחקר נכללו הנתונים של כ-92,000 נשים ממחקר האחיות (1976-2012) וכ-25,000 גברים ממחקר אנשי מקצועות הבריאות (1986-2012) להם קיימים נתוני משקל מגיל 18-21 ומגיל 55. נתוני תחלואה קרדיווסקולרית, סרטן ותמותה החל מגיל 55 נאספו מהרשומות הרפואיות. החוקרים הגדירו משתתפים עם הזדקנות בריאה כמשתתפים שאינם סובלים מתחלואה כרונית ומהפרעה קוגניטיבית או גופנית משמעותית.
נמצא כי, בממוצע, הנשים עלו 12.6 ק"ג לאורך 37 שנה והגברים 9.7 ק"ג לאורך 34 שנה. שמירה על משקל יציב הוגדרה כירידה של 2.5 ק"ג עד עלייה של 2.5 ק"ג ועלייה מתונה במשקל הוגדרה כעלייה של 2.5-10 ק"ג.

מניתוח כלל הנתונים עולה כי בהשוואה למשתתפים ששמרו על משקל יציב, משתתפים עם עלייה מתונה במשקל היו בסיכון גבוה יותר לסוכרת סוג 2 (ב-89% לנשים ו-75% לגברים). מגמה דומה נמצאה בהתייחס ליתר לחץ דם (סיכון גבוה ב-24% לנשים ו-21% לגברים), לתחלואה קרדיווסקולרית (סיכון גבוה ב-25% לנשים ו-13% לגברים) ולסרטן הקשור בשמנות (סיכון גבוה ב-9% לנשים וב-26% לגברים). לא נמצא קשר בין עלייה במשקל לבין הסיכון לסרטן באופן כללי. מבין המשתתפים עם עלייה מתונה במשקל, 24% מהנשים ו-37% מהגברים הוגדרו כבעלי הזדקנות בריאה, לעומת 27% מהנשים ו-39% מהגברים ששמרו על משקל יציב. החוקרים מסכמים כי גם עלייה מתונה במשקל במהלך החיים קשורה בסיכון גבוה יותר לתחלואה כרונית ולירידה בסיכוי להזדקנות בריאה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28719691

כחלק ממחקר עוקבה אירופאי גדול (2017), העוסק בקשר בין סרטן ותזונה (EPIC), במחקר הנוכחי נבדקה ההשערה של "שמנים בריאים מטבולית", לפיה אוכלוסייה עם שמנות ללא הפרעות מטבוליות (כגון תנגודת לאינסולין, סוכרת, יתר לחץ דם או עודף כולסטרול) אינה נמצאת בסיכון קרדיווסקולרי גבוה יותר.
במחקר נכללו הנתונים של כ-520,000 משתתפים, כאשר בתקופת מעקב של כ-12.2 שנים זוהו 7,637 מקרים של מחלת לב כלילית. החוקרים הגדירו משתתפים עם עודף משקל או שמנות על פי BMI ומשתתפים עם תחלואה מטבולית כמשתתפים הסובלים מ-3 ומעלה מהמאפיינים: יתר לחץ דם, עודף טריגליצרידים, רמת HDL נמוכה, היפרגליקמיה והיקף מותניים גבוה. 
נמצא כי בהשוואה למשתתפים בריאים מטבולית במשקל תקין, הסיכון למחלת לב כלילית היה: 

 

  בריאים מטבולית תחלואה מטבולית
משקל תקין  1  גבוה פי 2.15
עודף משקל  גבוה פי 1.26  גבוה פי 2.33
שמנוּת  גבוה פי 1.28   גבוה פי 2.54


החוקרים מסכמים כי באופן בלתי תלוי ב-BMI, משתתפים עם תחלואה מטבולית נמצאים בסיכון מוגבר למחלת לב כלילית בהשוואה למשתתפים בריאים מטבולית. כמו כן, באופן בלתי תלוי בבריאות המטבולית, משתתפים עם עודף משקל או שמנות נמצאים בסיכון גבוה יותר בהשוואה למשתתפים במשקל תקין. מכאן, ממצאים אלה אינם תומכים בהשערה של "שמנים בריאים מטבולית" ומדגישים את החשיבות בהפחתת שיעורי השמנות באוכלוסייה. 
https://academic.oup.com/eurheartj/article-abstract/doi/10.1093/eurheartj/ehx448/4081012/Separate-and-combined-associations-of-obesity-and?redirectedFrom=fulltext

במחקר אורך (ינואר 2017) נבדקה ההשפעה ארוכת הטווח של השתתפות בתכנית לשיפור אורח החיים על מדדי סיכון קרדיווסקולריים.

במחקר נכללו 129 מטופלים עם שמנות וסוכרת, אשר השתתפו בתכנית Why WAIT - תכנית התערבות אינטנסיבית בת 12 שבועות, המיועדת לירידה במשקל ולניהול מחלת הסוכרת
שנה לאחר התכנית, החוקרים סיווגו את המשתתפים לשתי קבוצות: קבוצה A כללה משתתפים שלא הצליחו לשמור על ירידה של מעל 7% מהמשקל וקבוצה B כללה משתתפים שכן הצליחו לשמור על ירידה של מעל 7% מהמשקל. החוקרים המשיכו לעקוב אחר המשתתפים לתקופה של חמש שנים סך הכול. 

נמצא כי בסיום התכנית כלל המשתתפים ירדו כ-9.7% ממשקלם בממוצע, ושמרו על ירידה של 6.4% לאחר 5 שנים – 3.5% בקבוצה A ו-9% בקבוצה B. בהתייחס לרמת ההמוגלובין המסוכרר HbA1c, בקבוצה A חלה ירידה מ-7.5% ל-6.7% בסיום התכנית עם עלייה ל-7.7% לאחר שנה ו-8% לאחר 5 שנים. בקבוצה B חלה ירידה מ-7.4% ל-6.4% בסיום התכנית ועלייה ל-6.8% לאחר שנה ו-7.3% לאחר 5 שנים. למרות העלייה במשקל, בקבוצה A נשמר השיפור ברמת ה-LDL וה-HDL לאורך 5 שנים (ירידה ב-LDL מ-97 ל-87 מ"ג/דצ"ל ועלייה ב-HDL מ-45 ל-52 מ"ג/דצ"ל), עם החמרה ברמת הטריגליצרידים וללא שינוי בלחץ הדם. לעומת זאת, בקבוצה B השיפור בפרופיל השומנים הכולל נשמר במשך 5 שנים ולחץ הדם היה נמוך יותר באופן מובהק ב-18 החודשים הראשונים.

החוקרים מסכמים כי ניתן לשמור על ירידה במשקל לתקופה של 5 שנים, המלווה בשיפור מדדי הסיכון הקרדיווסקולריים, כאשר גורם מנבא עיקרי הוא מידת הירידה במשקל בשנה הראשונה לאחר ההתערבות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28090332

במחקר תצפיתי (דצמבר 2017), בו נכללו 3,310 משתתפים עם אי ספיקת לב ומקטע פליטה תקין, נמצא כי הסיכון לתמותה מכל גורם היה גבוה ב-50% בקרב משתתפים עם השמנה בטנית (היקף מותניים גבוה מ-102 ס"מ בגברים ו-88 ס"מ בנשים) בהשוואה למשתתפים ללא השמנה בטנית. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29191321

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (ינואר 2018) מעריכים החוקרים את הקשר בין מדדים אנתרופומטריים לבין הסיכון להתפתחות יתר לחץ דם.

בסקירה נכללו הנתונים מ-57 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, בהם סה"כ 2,343,466 משתתפים ו-216,182 מקרים של יתר לחץ דם. בניתוח של כלל הנתונים נמצא כי הסיכון להתפתחות יתר לחץ דם היה גבוה ב-49% עבור עלייה של 5 יחידות BMI, ב-27% עבור עלייה של 10 ס"מ בהיקף המותניים, ב-16% עבור עלייה במשקל שוות ערך לעלייה ביחידת BMI אחת, וב-37% ו-74% עבור עלייה של 0.1 יחידות ביחס מותניים לירכיים וביחס מותניים לגובה, בהתאמה. החוקרים מראים כי העלייה בסיכון הינה בהתאמה למידת העלייה במדדים האנתרופומטריים. מכאן, שמירה על משקל הנמוך ביותר בטווח ה-BMI התקין עשויה לתרום במידה הרבה ביותר למניעת יתר לחץ דם.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29334692

במחקר ענק (פברואר 2018), המבוסס על הנתונים מ-10 מחקרי עוקבה שנערכו בארה"ב, נבדק הקשר בין משקל הגוף והסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית ולתמותה. במחקר הנוכחי נכללו הנתונים של כ-200,000 משתתפים בגילאי 20-79 ללא תחלואה קרדיווסקולרית בתחילת תקופת המעקב (בין השנים 1964 ועד 2015).

נמצא כי בהשוואה למשתתפים עם BMI בטווח הנורמה, נמצא כי הסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית בקרב משתתפים בגילאי הביניים (40-59) היה גבוה יותר:

  • עבור משתתפים עם עודף משקל הסיכון היה גבוה יותר ב-21% וב-32% עבור גברים ונשים, בהתאמה. 
  • עבור משתתפים עם שמנות הסיכון היה גבוה יותר ב-67% וב-85% עבור גברים ונשים, בהתאמה.
  • עבור משתתפים עם שמנות קיצונית הסיכון היה גבוה יותר פי 3.14 ופי 2.54 עבור גברים ונשים, בהתאמה. 

כמו כן, מספר השנים בממוצע שמשתתפים סבלו מתחלואה קרדיווסקולרית היה ארוך יותר בקרב משתתפים עם עודף משקל או שמנות, בהשוואה למשתתפים במשקל תקין. החוקרים מסכמים כי נתונים אלה מצביעים על כך ששמנות קשורה בסיכון מוגבר לתחלואה קרדיווסקולרית ולתמותה בהשוואה למשקל תקין, וכן בסיכון גבוה יותר להתפתחות תחלואה קרדיווסקולרית בגיל צעיר יותר וכתוצאה מכך לשנים ארוכות יותר של תחלואה. 
הערת המערכת: ממצאים אלה עומדים בסתירה ל"פרדוקס ההשמנה" המתייחס למחקרים המצביעים על כך שתוחלת החיים ארוכה יותר בקרב מטופלים עם תחלואה קרדיווסקולרית הסובלים משמנות בהשוואה למטופלים במשקל תקין. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29490333

 

סיכון לתחלואה נוספת - בעיוֹת פריון

בסקירה (2019) מוצגות העדויות העדכניות בנוגע להשפעה של חסר ויטמין D ושל שמנות על אי-פריון בקרב גברים ונשים. במסגרת הסקירה מפורטות העדויות ממחקרים תצפיתיים והתערבותיים, בהתייחס לקשר בין ויטמין D ושמנות לבין פוריות:
בקרב גברים:

  • קיים קשר ליניארי או בצורת U בין ריכוז ויטמין D לבין מדדי התנועתיות והמורפולוגיה של הזרע. 
  • רמה תקינה של ויטמין D מלווה ברמת טסטוסטרון גבוהה ורצויה. 
  • נטילת תוספי ויטמין D הובילה לשיפור איכות הזרע ושיעורי ההריון, וכן להגברת ריכוז הטסטוסטרון. 
  • שמנות נמצאה קשורה בירידה בפוטנציאל הפוריות וכן בפגיעה בדנ"א של תא הזרע. 
  • אין מספיק עדויות ממחקרים אקראיים מבוקרים לגבי היעילות של ירידה במשקל על תוצאות טיפולי פוריות. 

בקרב נשים:

  • ישנם ממצאים סותרים לגבי הקשר בין נטילת תוספי ויטמין D לבין שיעורי ההריון.
  • בקרב נשים העוברות טיפולי פוריות, רמה תקינה של ויטמין D הייתה מלווה בשיעור גבוה יותר של לידת עובר חי.
  • בקרב נשים עם אנדומטריוזיס, נמצא קשר לינארי בין ריכוז ויטמין D לבין קוטר אנדומטריומה שחלתית. כמו כן, נשים עם אנדומטריוזיס נוטות לסבול יותר מחסר ויטמין D
  • בקרב נשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות, נמצא קשר לינארי בין ריכוז ויטמין D לבין שיעור ההצלחה של השראת ביוץ. 
  • שמנות קשורה בשיעורים נמוכים יותר של הריון ספונטני ובתגובה נמוכה יותר לגירוי שחלתי במסגרת טיפולי פוריות. 
  • נמצאה השפעה מיטיבה לירידה במשקל על תוצאות טיפולי פוריות. 

בהמשך, מוצגות עדויות לכך שמעבר להשפעה של כל גורם בנפרד על אי-פריון, ייתכן וקיימת השפעה הדדית בין שני הגורמים, ומוצעים מנגנונים אפשריים לכך.
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31252555/

במחקר עוקבה פרוספקטיבי (פברואר 2017) נבדק הקשר בין הרכב הגוף של בני הזוג לבין משך זמן הכניסה להריון.

במחקר נכללו 501 זוגות מארה"ב, המנסים להיכנס להריון, אחריהם בוצע מעקב של שנה או עד לכניסה להריון. מהתוצאות עולה כי ה-BMI של כל אחד מבני הזוג בנפרד לא תרם לניבוי משך הכניסה להריון. עם זאת, שמנות בדרגה 2 (BMI מעל 35) של שני בני הזוג הייתה קשורה בירידה בפוריות, אשר התבטאה במשך כניסה להריון ארוך יותר ב-55-59% בהשוואה לזוגות עם BMI בטווח הנורמה (עד 25). עוד נמצאה ירידה בפוריות בקרב נשים עם היקף מותניים מעל 88.6 ס"מ, אולם קשר זה הפך להיות לא מובהק סטטיסטית כאשר נכללו בניתוח גורמים נוספים כגון גיל ופעילות גופנית.
https://academic.oup.com/humrep/article-abstract/32/3/662/2964862/Couples-body-composition-and-time-to-pregnancy

מחקר (ספטמבר 2013) בחן את הקשר בין השמנת יתר ונזק ל-DNA  הזרע בגברים הסובלים מאי פריון.

במחקר, שנמשך 3 שנים, השתתפו 330 גברים בזוגיות הסובלים מאי פריון.

נמצא כי גברים הסובלים מהשמנת יתר, נמצאים בסיכון מוגבר פי 2.5 לנזקי DNA  בזרע.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23792341

אחוז ניכר מבעיות הפוריות קשור בירידה באיכות ובכמות הזרע.

במחקר הנוכחי (דצמבר 2013) נבדק הקשר בין השמנה ופעילות גופנית לבין איכות הזרע.

המחקר הינו חלק ממחקר עוקבה גדול בו בוצע מעקב אחר 501 זוגות משני אזורים שונים בארה"ב המנסים להיכנס להריון. 82% מהגברים במדגם סבלו מהשמנה (BMI>25) ו-58% דיווחו כי הם מבצעים פעילות גופנית פחות מפעם בשבוע.

במחקר נבדקו מדדים שונים הקשורים באיכות הזרע ונמצא כי נפח פליטת הזרע וספירת הזרע היו נמוכים יותר ככל שה-BMI והיקף המותניים היה גבוה יותר. לא נמצא קשר מובהק בין השמנה למדדים האחרים הקשורים באיכות הזרע ולא נמצא קשר בין פעילות גופנית ואיכות הזרע.

החוקרים מציינים כי היכולת להכליל את התוצאות לאוכלוסייה הרחבה הינה מוגבלת בשל העובדה שמרבית הגברים במדגם היו שמנים וביצעו פעילות גופנית מועטה.

יחד עם זאת, תוצאות המחקר מהוות תמיכה לרעיון כי ירידה במשקל עשויה לתרום לפוריות הגבר. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24306102

סקירה מקיפה (אוגוסט 2014) אשר נועדה לבחון את ההשפעה של ירידה במשקל על שיעור הכניסה להריון בקרב נשים הסובלות מהשמנה ועוברות טיפולי פוריות.

בסקירה נכללו 11 מחקרים, ב-8 מהם נמצא כי באופן כללי חל שיפור בשיעור הכניסה להריון ו/או לידות בעקבות ירידה במשקל ע"י דיאטה ושינוי אורח החיים, דיאטה דלת-אנרגיה, התערבות רפואית לא ניתוחית או ניתוח בריאטרי. 

בנוסף, המחקרים מראים כי לירידה במשקל תרומה להסדרת המחזור, לשיפור תהליך טיפולי הפוריות ולירידה בשיעור ההפלות.

בחמישה מחקרים נמצאה עלייה במספר ההריונות הטבעיים בעקבות הירידה במשקל.

החוקרים מסכמים כי למרות האיכות המתודולוגית הנמוכה של המחקרים שנכללו בסקירה, התוצאות תומכות בהמלצות הקיימות לפיהן לנשים הסובלות מהשמנה כדאי לרדת במשקל לפני התחלת טיפולי פוריות.

אנו ממליצים לשמור על תזונה מאוזנת ואורח חיים בריא על מנת לרדת במשקל שכן טיפולים רפואיים ודיאטות שאינן מאוזנות עלולים לגרום לנזק ולפגוע באיזון ההורמונלי וכתוצאה מכך בסיכויי הפוריות.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25132280

מחקר (מאי 2016) בו בוצע ניתוח לנתונים משני מחקרים אקראיים מבוקרים במטרה להעריך את התרומה של ירידה במשקל לפני ביצוע טיפולי הפריה, בקרב נשים עם תסמונת שחלות פוליציסטיות (PCOS) הסובלות מהשמנה.

החוקרים השוו את התוצאות של טיפולי הפריה בין שני המחקרים: מחקר בו 187 נשים טופלו בקלומיפן (clomiphene – "איקקלומין", תרופה המגבירה את תפוקת ההורמונים של בלוטת יותרת המוח ומשרה ביוץ) לעומת מחקר בו 142 נשים, אשר לפני הטיפול בקלומיפן עברו טיפול מקדים שכלל נטילת גלולות למניעת הריון, תכנית התערבות של 16 שבועות לשינוי אורח החיים (דיאטת הרזיה, תרופות נגד השמנה, טיפול התנהגותי ופעילות גופנית), או גלולות יחד עם תוכנית לשינוי אורח החיים. 

מהתוצאות עולה כי שינוי אורח החיים לפני טיפולי הפוריות, עם או בלי גלולות למניעת הריון, היה יעיל לשיפור שיעור הביוץ (פי 1.4) והלידה (פי 2.5) בהשוואה לטיפול מיידי בקלומיפן.

בקרב נשים שטופלו בקלומיפן בלבד (4 סבבים), שיעור הביוץ היה 44% ושיעור הלידה 10%, זאת בדומה לנשים שעברו טיפול מקדים בגלולות בלבד עם שיעור ביוץ של 45% ושיעור לידה של 8.5%. לעומת זאת, נשים שהשתתפו בתכנית לשיפור אורח החיים שיעור הביוץ היה 62% ושיעור הלידה 25%.

מחקר זה מצביע על החשיבות לשיפור אורח החיים וירידה במשקל לפני ביצוע טיפולי פוריות בנשים עם תסמונת שחלות פוליציסטיות והשמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27172435

מניתוח רטרוספקטיבי של נתונים ממחקר עוקבה (ספטמבר 2017), הכולל 1,285 גברים שפנו למרפאת פוריות, עולה כי שמנות (BMI מעל 30) הייתה קשורה בירידה במדדי איכות הזרע. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28929508

במחקר עוקבה (ינואר 2018), המבוסס על הנתונים של 948 גברים שהשתתפו בסקר הבריאות הלאומי האמריקאי, נמצא כי גברים עם חסר טסטוסטרון (פחות מ-350 ננוגרם/דצ"ל) והשמנה בטנית (היקף מותניים מעל 102 ס"מ) נמצאים בסיכון גבוה פי 3.3 לתמותה בהשוואה לגברים עם רמות טסטוסטרון תקינות וללא השמנה בטנית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29067698

 

הריוֹן והנַקה

 

שני ניירות עמדה (דצמבר 2015) שפורסמו על ידי הקולג' האמריקאי למיילדות וגינקולוגיה (ACOG) אשר מציגים את הסיכונים לאם ולתינוק כתוצאה מהשמנת יתר ועודף משקל לפני ובמהלך ההריון וכן הנחיות להפחתה ולשמירה על משקל תקין.

המומחים מציינים כי בקרב נשים עם השמנת יתר, גם ירידה קלה במשקל לפני ההריון עשויה להפחית באופן משמעותי את הסיכונים במהלך ההריון והלידה. במסמך נוסף מפרטים המומחים כי מומלץ לבצע פעילות גופנית שגרתית אשר תורמת לשמירה על הכושר הגופני, על משקל תקין, לשיפור הבריאות הפסיכולוגית ומסייעת לנשים עם השמנת יתר להפחית את הסיכון לסוכרת הריונית. ההמלצה היא להגיע באופן הדרגתי לפעילות בעצימות בינונית של 20-30 דקות ביום, במרבית ימות השבוע, בהתאם להנחיות והמגבלות הרפואיות.

ישנן עדויות מבוססות המצביעות על כך שתכניות התערבות הכוללות שינוי תזונתי יחד עם פעילות גופנית הינן יעילות יותר לירידה במשקל לאחר ההריון בהשוואה לפעילות גופנית בלבד. 

http://journals.lww.com/greenjournal/Citation/2015/12000/Practice_Bulletin_No__156_Summary___Obesity_in.50.aspx

במחקר עוקבה פרוספקטיבי (2019) נבדק הקשר בין שמנות של האם לפני ההריון, ריכוז המטבוליטים בחלב האם ומדדי הגוף והעלייה במשקל של התינוק. במחקר נכללו 35 צמדי אם-תינוק, כאשר האמהות סווגו לשתי קבוצות בהתאם ל-BMI לפני ההריון – עד 25 או 25 ומעלה. הרכב הגוף של התינוק והריכוז של 275 מטבוליטים בחלב האם נמדדו חודש ושישה חודשים לאחר הלידה.

במחקר נמצא כי שמנות של האם מתבטאת בהבדלים במטבוליטים שונים, כאשר חודש לאחר הלידה נמצאו הבדלים בין הקבוצות בריכוז של 3 סוגי אוליגוסכרידים, המשמשים כפרה-ביוטיקה. ממצא זה מוביל להשערה כי שינויים בהרכב החלב, הקשורים בשמנות, עלולים להשפיע על התפתחות פלורת המעי של התינוק. שישה חודשים לאחר הלידה נמצא קשר בין ה-BMI של האם לבין ריכוז מטבוליטים של אציל-קרניטין, סוכרים כוהליים וחומצות אמינו - דפוס הדומה לדפוס המאפיין שמנות וסוכרת סוג 2. בנוסף, החוקרים מציינים כי אומנם נמצאה רק חפיפה קטנה בין מטבוליטים הקשורים בשמנות של האם לבין מטבוליטים הקשורים בשמנות של התינוק, אולם העובדה שזוהה כי רמות גבוהות יותר של אדנין בחלב היו קשורות הן ב-BMI גבוה יותר של האם והן בהצטברות שומן אצל התינוק, מצביעה על האפשרות שלרכיבים מסוימים בחלב האם תפקיד בהעברה של שמנות מהאם לתינוק. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30968129

במחקר עוקבה פרוספקטיבי, (2018) שנערך בסינגפור, נבדק הקשר בין לידה בניתוח קיסרי לבין הסיכון לעודף משקל בתקופת הינקות. במחקר נכללו 1,237 נשים בהריון מעל גיל 18 ולא נכללו נשים עם סוכרת סוג 1, נשים המטופלות בכימותרפיה או נשים הנוטלות תרופות פסיכיאטריות. בניתוח נתוני המשקל בגיל שנה נכללו 727 תינוקות, כ-30% מהם נולדו בניתוח קיסרי.

נמצא כי שיעור התינוקות עם משקל גבוה (BMI מתוקנן גבוה ב-1 עד 2 סטיות תקן) או עודף משקל (מעל 2 סטיות תקן) היה 12.2% ו-2.3%, בהתאמה. הסיכון למשקל גבוה או עודף משקל היה כפול בקרב תינוקות שנולדו בניתוח קיסרי אלקטיבי, לאחר התאמה סטטיסטית למגוון גורמים סוציו-דמוגרפיים, גורמים בריאותיים במהלך ההריון והלידה וכן חשיפה לאנטיביוטיקה בלידה והזנה ב-6 החודשים הראשונים לחיים. לידה בניתוח חירום לא הייתה קשורה במשקל התינוק בגיל שנה, כאשר הסברים אפשריים לכך הם חשיפה חלקית לחיידקים של האם כתוצאה מפקיעת מי השפיר או תגובת סטרס נמוכה יותר בניתוח אלקטיבי, המשפיעה על התמיינות תת-אופטימאלית של התאים. החוקרים מסכמים כי בחירה בלידה בניתוח קיסרי עלולה להשפיע על משקל התינוק, ועל הרופאים לדון בסיכונים אלה עם ההורים.

https://jamanetwork.com/journals/jamanetworkopen/fullarticle/2715612

מחקר (ינואר 2015) שנועד לבחון את ההשפעה של תכנית לשיפור אורח החיים בנשים בהריון עם השמנת יתר על גורמי הסיכון המטבוליים של התינוק וכן את הקשר בין מדדי הגוף בלידה לבין הסיכון המטבולי.

במאמר זה מוצגות תוצאות המעקב לאחר 2.8 שנים מהלידה של מחקר אקראי מבוקר בו השתתפו 157 נשים בהריון עם השמנת יתר וקבוצת ביקורת של 97 נשים בהריון במשקל תקין.

החוקרים לא מצאו הבדלים בין התינוקות ביחס לגורמי הסיכון המטבוליים, ממצא אשר עשוי להצביע על יעילות התכנית לשיפור אורח החיים בהריון.

ללא תלות בהשמנת האם, נמצא קשר בין המשקל והיקף הבטן בלידה לבין גורמי סיכון מטבוליים (BMI, היקף בטן, רמת גלוקוז ורמת טריגליצרידים).  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25343235

מחקר קליני כפול-סמיות (ספטמבר 2015) מצביע על כך שתוסף אומגה 3 לנשים בהריון עם השמנת יתר

הינו יעיל להפחתת רמת הדלקת ברקמת השומן והשלייה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26340264

מחקר מעניין (דצמבר 2014) בחן את הקשר בין דפוס העלייה במשקל לבין משך ההנקה בקרב תינוקות עם סיכון גבוה להשמנה, כאשר החוקרים מסבירים כי תינוקות עם עלייה מהירה במשקל ביחס לגובה נמצאים בסיכון מוגבר להשמנה בהמשך החיים.

מבדיקת נתוני המשקל של התינוקות עד גיל שנתיים, בנוסף לגורמי הסיכון האישיים, נמצא כי תינוקות שינקו פחות מחודשיים אופיינו יותר בדפוס של עלייה מהירה במשקל.

מכאן, הנקה ממושכת עשויה לתרום יותר לתינוקות הנמצאים בסיכון מוגבר להשמנת יתר.

http://pediatrics.aappublications.org/content/early/2014/11/25/peds.2014-1392.abstract?sid=ff67a771-7fdb-4627-B30f-4c1a3d5fcB56

להשמנה של האם בהריון עלולות להיות השלכות קשות של מהלך ההריון והלידה.

בהמשך למחקר אקראי מבוקר, (2018) שנערך בניו-זילנד, במעקב ארוך טווח נבדקה ההשפעה של תכניות התערבות שונות על הצמיחה והמשקל עד גיל 5. במחקר נכללו 802 נשים, שגויסו למחקר במהלך תקופת ההריון. לאחר הלידה, כל המשתתפות קיבלו את הטיפול הסטנדרטי, הכולל שבעה מפגשים בשנתיים הראשונות לאחר הלידה. במסגרת המחקר, המשתתפות חולקו אקראית לארבע קבוצות המחקר:

  1. תכנית התערבות לעידוד הנקה, אכילה בריאה ופעילות גופנית, שכללה שמונה מפגשים נוספים לאורך תקופה של שנתיים. 
  2. תכנית התערבות ממוקדת למניעת בעיות שינה, שכללה לפחות שלושה מפגשים במחצית השנה הראשונה והתערבות נוספת, בהתאם לצורך, עד גיל שנתיים. 
  3. שילוב של שתי התכניות.
  4. קבוצת ביקורת, שקיבלה את הטיפול הסטנדרטי בלבד. 

בדיווח קודם על אותו מחקר, מראים החוקרים כי תינוקות ,שהשתתפו בתכנית למניעת בעיות שינה, היו בסיכון נמוך יותר לשמנות בגיל שנתיים, ללא יתרון להשתתפות בתכנית הכוללת תזונה ופעילות גופנית. 

המעקב בגיל 3.5 שנים כלל 77% מהילדים ובגיל 5 69% מהילדים. בניגוד למצופה, הילדים לאימהות שהשתתפו בתכנית התזונה והפעילות גופנית היו בעלי BMI גבוה יותר בגיל 5, אך לא בגיל 3.5, בהשוואה לילדים בקבוצת הביקורת. עם זאת, הילדים לאימהות שהשתתפו בתכנית השינה היו בעלי BMI נמוך יותר גם בגיל 3.5 וגם בגיל 5 בהשוואה לילדים בשתי הקבוצות האחרות. 

החוקרים מסכמים כי תכנית התערבות המיועדת לשיפור איכות השינה בגיל צעיר הייתה בעלת תרומה לשמירה על משקל תקין גם שנים לאחר סיום ההתערבות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30101329

מחקר (דצמבר 2014) שנערך בשבדיה מצא כי השמנה בהריון קשורה בסיכון מוגבר לתמותה של התינוק.

במעקב אחר למעלה ממיליון וחצי לידות נמצא כי שיעור תמותת התינוקות היה קשור ברמת ההשמנה של האם, כאשר נשים עם השמנת יתר היו בסיכון גבוה באופן ניכר בהשוואה לנשים עם משקל תקין (2.4 לעומת 5.8 מקרי תמותה לכל 1000 לידות ב-BMI תקין לעומת BMI מעל 40).

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25467170

כחלק ממחקר עוקבה, במחקר הנוכחי נבדק האם שמנות של האם בהריון קשורה באופן בלתי תלוי בתחלואה של היילוד. במחקר נכללו הנתונים של נשים ללא יתר לחץ דם או סוכרת, אשר ילדו בין השנים 2010-2014 תינוק יחיד לאחר השבוע ה-37 להריון. מדד המטרה העיקרי היה סיבוכים של היילוד, כולל תמותה, הנשמה מלאכותית, מצוקה נשימתית, שאיפת מקוניום, אלח דם, אנצפלופתיה איסכמית-היפוקסית, טיפול היפותרמיה או פרכוסים.

מתוך 6,458 נשים ללא יתר לחץ דם או סוכרת, 51% היו עם שמנות (BMI 30 ומעלה). לאחר התאמה סטטיסטית למוצא אתני, נמצא כי יילודים לנשים עם שמנות, בהשוואה לנשים ללא שמנות, היו בסיכון גבוה יותר ב-39% לסיבוכים לאחר הלידה (9.2% לעומת 7.2%) וכן בסיכון גבוה פי 2.84 לסיבוכים נוירולוגיים (0.7% לעומת 0.3%). באופן ספציפי, יילודים לאמהות עם שמנות היו בסיכון גבוה פי 2.80 לאנצפלופתיה איסכמית-היפוקסית, פי 2.92 לטיפול היפותרמיה ופי 1.45 לחשד לאלח דם. החוקרים מסכמים כי שמנות מהווה גורם סיכון בלתי תלוי לסיבוכים של היילוד, גם בהעדר יתר לחץ דם או סוכרת.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30130347

מחקר תצפיתי רטרוספקטיבי מעניין (ינואר 2015) נועד לבחון את האם קיימות הפרעות בקצב ההתפתחות

ובוויסות המטבולי של העובר בקרב נשים הסובלות מהשמנה.

במחקר נבדקו 218 ביציות ו-150 עוברים שנוצרו במסגרת טיפולי הפריה.

נמצא כי הביציות של נשים הסובלות מהשמנה היו קטנות יותר בהשוואה לאלו של נשים במשקל תקין,

דבר העלול לפגוע בסיכוייהן להשלים את תהליך ההתפתחות לעובר לאחר ההפריה.

עוד מצאו החוקרים כי בביציות אלה תהליך ההתפתחות העוברי הראשוני היה מהיר יותר

ובעל הבדלים מטבוליים העשויים להיות בעלי השפעה בריאותית ארוכת טווח.

מכאן, לשמירה על משקל תקין חשיבות הן לפוריות האישה והן לבריאות העובר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25391239

סקירה מקיפה (אוגוסט 2014) אשר נועדה לבחון את ההשפעה של ירידה במשקל על שיעור הכניסה להריון בקרב נשים הסובלות מהשמנה ועוברות טיפולי פוריות.

בסקירה נכללו 11 מחקרים, ב-8 מהם נמצא כי באופן כללי חל שיפור בשיעור הכניסה להריון ו/או לידות

בעקבות ירידה במשקל ע"י דיאטה ושינוי אורח החיים, דיאטה דלת-אנרגיה, התערבות רפואית לא ניתוחית או ניתוח בריאטרי. 

בנוסף, המחקרים מראים כי לירידה במשקל תרומה להסדרת המחזור, לשיפור תהליך טיפולי הפוריות ולירידה בשיעור ההפלות.

בחמישה מחקרים נמצאה עלייה במספר ההריונות הטבעיים בעקבות הירידה במשקל.

החוקרים מסכמים כי למרות האיכות המתודולוגית הנמוכה של המחקרים שנכללו בסקירה,

התוצאות תומכות בהמלצות הקיימות לפיהן לנשים הסובלות מהשמנה כדאי לרדת במשקל לפני התחלת טיפולי פוריות.

אנו ממליצים לשמור על תזונה מאוזנת ואורח חיים בריא על מנת לרדת במשקל שכן טיפולים רפואיים ודיאטות שאינן מאוזנות עלולים לגרום לנזק ולפגוע באיזון ההורמונלי וכתוצאה מכך בסיכויי הפוריות.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25132280

מחקר (יולי 2015) אשר נועד לבחון האם תכנית שינוי התנהגותי הכוללת דיאטה ופעילות גופנית יעילה למניעת סוכרת הריונית ולידת תינוק במשקל גבוה בקרב נשים עם השמנת יתר.

מחקר זה נערך במסגרת מחקר מבוקר רחב היקף שהתקיים בשמונה מרפאות לנשים בהריון בבריטניה.

במחקר השתתפו 1,551 נשים בשבוע 16-18 להריון הסובלות מהשמנת יתר אשר חולקו באופן אקראי לקבוצת הביקורת שכללה מעקב הריון סטנדרטי או לקבוצת ההתערבות שכללה מפגש שבועי עם מאמן בריאות.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות ביחס לשיעור הנשים עם סוכרת הריונית או שיעור התינוקות הגדולים לגיל ההריון, זאת למרות השיפור במדדים משניים בקבוצת ההתערבות כגון דיאטה עם עומס גליקמי נמוך יותר, עלייה מתונה יותר במשקל ובשומן התת-עורי וכן רמה גבוהה יותר של פעילות גופנית.

החוקרים מסכמים כי תכנית ההתערבות שנחקרה אינה יעילה למניעת סוכרת הריונית או עם תינוק גדול לגיל ההריון בנשים עם השמנת יתר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26165396

כחלק ממחקר מבוקר שנערך בשבדיה (יולי 2014) , 68 נשים מניקות הסובלות מהשמנה השתתפו בתוכנית התערבות שנמשכה 12 שבועות. המחקר הנוכחי נועד לבחון מהם השינויים התזונתיים שחלו במהלך תוכנית ההתערבות ולאחר מכן אשר תרמו לירידה עקבית במשקל. באופן כללי נמצא כי הפחתת אחוז השומן והסוכר והעלאת אחוז הפחמימות המורכבות, החלבון והסיבים בתזונה היתה קשורה בהצלחת הדיאטה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25088520

מחקר (ינואר 2016) בו נבדק הקשר בין רמות הסוכר במהלך ההריון לבין צמיחת התינוק והשמנה עד גיל 7.

החוקרים התבססו על הרשומות הרפואיות של 661 נשים עם סוכרת הריונית בהתאם לבדיקת גלוקוז בשבוע 28 להריון. החוקרים חישבו את מידות היילוד על פי אינדקס פונדרל (Ponderal index), אשר מחושב לפי משקל הלידה ואורך הילוד) ו-BMI בגיל 5 חודשים, 12 חודשים ו-7 שנים.

נמצא כי רמות גלוקוז גבוהות יותר במהלך ההריון היו קשורות ביילוד גדול יותר על פי אינדקס פונדרל ובסיכון גבוה יותר למאקרוזומיה. מגמה זו נמצאה גם בגיל 7, אך לא בגיל 5 חודשים ו-12 חודשים, כאשר רמת הסוכר בהריון הייתה מלווה ב-BMI גבוה יותר ובסיכון גבוה בכ-20% להשמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26817507

מחקר עוקבה (מאי 2016) שנועד לבחון האם צריכת משקאות המכילים ממתיקים מלאכותיים במהלך ההריון קשורה ב-BMI של התינוק. כחלק ממחקר קנדי גדול העוסק בבריאות התינוק, במחקר זה נכללו 3,033 צמדי אם-תינוק ונבדקו נתוני התזונה של האם במהלך ההריון וכן מדד BMI של התינוק בגיל שנה.

נמצא כי בהתאם להגדרות ארגון הבריאות העולמי, כ-5% מהתינוקות סבלו מעודף משקל בגיל שנה. כ-30% מהנשים דיווחו כי צרכו משקאות דיאט, כולל כ-5% מהנשים שדיווחו על צריכה יומית של משקאות אלה.

ניתוח הנתונים מצביע על כך שבהשוואה לנשים שלא צרכו כלל משקאות דיאט, צריכה יומית הייתה קשורה בעלייה של 0.20 יחידות בציון BMI המתוקנן וסיכון גבוה פי 2 לעודף משקל של התינוק בגיל שנה. קשר זה היה בלתי תלוי בגורמי הסיכון של האם כולל BMI, איכות התזונה וסך צריכת הקלוריות.

החוקרים מציינים כי מחקר זה מצביע לראשונה על השפעה אפשרית של ממתיקים מלאכותיים על השמנה בגיל הינקות.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27159792

במחקר שנערך בעכברים (יוני 2016) נבדק כיצד הפרעה מטבולית של האם במהלך ההריון משפיעה על הדורות הבאים באמצעות שינויים גנטיים.

החוקרים נתנו לנקבות תזונה עתירת שומן (60%) וסוכר (20%) טרום הכניסה להריון ועד לסיום ההנקה ועקבו למשך 3 דורות אחר הצאצאים, אשר צרכו דיאטת בקרה (תזונה למכרסמים עשירה בחלבון ודלה בשומן וסוכר).

נמצא כי נקבות שנולדו לאימהות עם השמנת יתר סבלו מפגיעה בפעילות האינסולין והפרעות מטבוליות אשר קשורות בשינויים מיטוכונדריאליים. שינויים אלה בפנוטיפ המיטוכונדריאלי הועברו לדור השני והשלישי באמצעות DNA בביצית.

החוקרים מסכמים כי הפרעה מטבולית עשויה להיות מועברת באופן גנטי מאם לבת ולתרום להתפתחות עמידות לאינסולין.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27320925

מחקר אקראי מבוקר (אפריל 2016) שנועד לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של שיפור היחס בין אומגה 6 לאומגה 3 בתקופת ההריון וההנקה על מידת ההשמנה בגיל 5.

החוקרים מסבירים כי קיימת טענה שלשיפור יחס חומצות השומן בהריון השפעה מיטיבה על הרכב הגוף של העובר, אשר עשויה לתרום לצמצום ההשמנה בילדות.

קבוצת ההתערבות קיבלה שמן דגים המכיל 1,020 מ"ג DHA ו-180 מ"ג EPA ליום, בשילוב דיאטה המאוזנת מבחינת רמת החומצה הארכדונית שבה. קבוצת הביקורת קיבלה המלצות כלליות לתזונה בהריון.

מנתונים של 112 ילדים לא נמצאה השפעה לתזונה זו של האם על מידת ההשמנה של הילד בגיל 5 (עובי קפלי העור והדמיית MRI בטנית) או על נתוני הגדילה וההתפתחות. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27053380

במחקר עוקבה (ינואר 2017) נבדק האם קיים קשר בין הורים (אם ואב) הסובלים משמנות (Obesity), לבין הסיכון לעיכובים התפתחותיים של התינוק. הורים לכ-4,800 תינוקות ממדינת ניו-יורק התבקשו למלא שאלון התפתחות ב-7 נקודות זמן מגיל 4 חודשים ועד לגיל 3.

נמצא כי בהשוואה לאימהות עם BMI קטן מ-25, ילדים לאימהות עם BMI מעל 30 (26% מהאימהות) היו בסיכון גבוה ב-67% לעיכוב בתחום המוטוריקה העדינה. שמנות של האב (29% מהאבות) הייתה קשורה בסיכון גבוה ב-75% לעיכוב בתפקוד האישי-חברתי. מעבר לכך, ילדים ששני הוריהם היו עם BMI מעל 35 היו בסיכון גבוה פי 3 לעיכוב גם בתחום פתרון בעיות.

ממצאים אלה מעידים על כך שלמשקל ההורים תפקיד משמעותי בהתפתחות המוקדמת של התינוק.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28044047

במחקר עוקבה (יולי 2017) נבדק הקשר בין משקל הלידה של התינוק לבין הסיכון לעודף משקל ולשמנות בגיל הילדות. במחקר נכלל מדגם לאומי מייצג של 10,186 ילדים מרחבי ארה"ב שהחלו לבקר בגן בסתיו 2010, כאשר כל הניתוחים הסטטיסטיים הותאמו למשתנים כמו מין, מוצא אתני, רמת ההשכלה של ההורים והכנסת בית האב.

נמצא כי עבור תינוקות עם משקל לידה גבוה (שנולדו במועד או לפני המועד), העלייה בציון ה-BMI המתוקנן בין הגן לבין כיתה ב' הייתה גדולה יותר בהשוואה לתינוקות שנולדו במשקל לידה בטווח הנורמה. בהתייחס לתינוקות שנולדו במועד, תינוקות עם משקל לידה גבוה היו בסיכון גבוה ב-91% לשמנות בגיל הגן ובהתייחס לתינוקות שנולדו לפני המועד, תינוקות שנולדו גדולים או קטנים לגיל ההריון היו בסיכון גבוה פי 2.3 לשמנות בכיתות א'-ב'. באופן כללי, שיעורי השמנות בכיתה ב', עבור ילדים שנולדו לפני המועד, היו 14% עבור אלו שנולדו במשקל תקין לעומת 28% עבור אלו שנולדו גדולים או קטנים לגיל ההריון. עבור ילדים שנולדו במועד שיעורי השמנות היו 16-17% עבור אלו שנולדו במשקל תקין או נמוך לעומת 23% עבור אלו במשקל לידה גבוה.

החוקרים מסכמים כי ילדים עם משקל לידה גבוה נמצאים בסיכון מוגבר להתפתחות שמנות בגיל הילדות, ולפיכך מומלץ לספק למשפחות אלה ייעוץ בשלבים מוקדמים במטרה להפחית את שיעורי השמנות העתידיים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28685963

במחקר מעקב (פברואר 2018), המבוסס על שני מחקרים אקראיים מבוקרים, נבדקה ההשפעה של חשיפה למטפורמין בהריון על נתוני הגדילה של התינוק עד גיל 4. במחקר הנוכחי נכללו הנתונים של 182 ילדים, שנולדו לאימהות עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות ואשר נטלו מטפורמין בתקופת ההריון במינון של 1.7 או 2 גרם/יום מתחילת ההריון, או פלסבו.

בגיל 4 לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות ביחס לגובה, אולם ילדים לאימהות שנטלו מטפורמין היו בעלי ציון משקל מתוקנן גבוה יותר וציון BMI מתוקנן גבוה יותר בהשוואה לפלסבו. עוד נמצא כי שיעור הילדים עם עודף משקל או שמנות בקבוצת המטפורמין היה גבוה יותר בהשוואה לפלסבו (32% לעומת 18%, p=0.038). בגיל שנה הילדים שנחשפו למטפורמין היו בעלי היקף ראש גדול יותר, אך ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29490031

 

השמנת יתר בילדים

 

בסקירה שיטתית (2019) הוערכו העדויות בנוגע לקשר בין גיל החשיפה למזון (מוצקים) בינקות לבין עודף משקל לאחר גיל ההתבגרות. בסקירה נכללו תשעה מחקרים, בהם סה"כ 33,329 משתתפים בגילאי 10-15 ובגילאי 32-42. מבין המחקרים, בשלושה מחקרים בלבד נמצא קשר בין גיל החשיפה למזון לבין עודף משקל, כאשר באופן כללי נמצא כי חשיפה מאוחרת הייתה קשורה במדדי גוף נמוכים יותר בקרב מבוגרים ובקרב מתבגרים.

עם זאת, ברוב המחקרים לא נמצאו קשרים מובהקים והחוקרים מציינים שקיים קושי לבחון את גיל החשיפה למזון, בשל העדר סטנדרטיזציה בהגדרת הגיל כמוקדם או כמאוחר, המוביל להטרוגניות גבוהה בין המחקרים. החוקרים מציעים להמשיך ולבחון את הקשר בין גיל החשיפה למזון לבין עודף משקל בהמשך החיים במחקרים נוספים, תוך התייחסות גם לסוג המזון ולאופן הצגתו לתינוק. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30768755

ידוע כי השמנת ילדים הינה תופעה ששכיחותה בעולם המערבי הולכת ועולה.

מחקר אמריקאי רחב היקף שזכה להד תקשורתי רב (ינואר 2014) נועד להעריך את שיעורי השמנת היתר בקרב ילדים. במסגרת המחקר בוצע מעקב אחר מדדי הגוף של 7,738 ילדי גן במשך 9 שנים.

בתחילת המחקר 12.4% מהילדים סבלו מהשמנת יתר כאשר 9 שנים לאחר מכן, בכיתה ח', 20.8% מהילדים סבלו מהשמנת יתר.

מניתוח הנתונים עולה כי ילדים שסבלו מהשמנה בגיל חמש היו בסיכון גבוה פי-4 להשמנת יתר בגיל ההתבגרות בהשוואה לילדים שהיו במשקל תקין.

כמו כן, מרבית הילדים שהשמינו במהלך תקופת המעקב היו מעל לאחוזון ה-70 בתחילת המחקר.

החוקרים מסכמים כי ככל הנראה השמנת יתר מתחילה כבר בגיל צעיר ונמשכת לתקופת הילדות ולגיל ההתבגרות.

התמונה העולה ממחקרים שונים העוסקים בהשמנת ילדים מראה כי קיים קושי משמעותי להפוך את הקערה על פיה וישנה חשיבות גדולה במניעת השמנה כבר בגיל מוקדם מאוד על מנת להפחית את הסיכון להשמנה בגילאים מבוגרים יותר המלווה בסיכונים בריאותיים ניכרים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24476431

במחקר אקראי מבוקר (2019) נבדקה ההשפעה של תכניות התערבות שונות על מדדים פסיכולוגיים, בקרב ילדים עם עודף משקל ושמנות. במחקר נכללו 175 ילדים בני כ-10 בממוצע, 73% מהם עם שמנות, אשר חולקו אקראית להשתתפות באחת משתי תכנית לאחר שעות הלימודים למשך 8 חודשים:

  1. פעילות אירובית למשך 40 דקות ביום.
  2. משחקים ופעילויות יושבניות (כגון משחקי קופסה, פאזלים, אומנות, מוזיקה).

מדדי המטרה - כולל תסמיני דיכאון, ביטויי כעס, תחושת ערך עצמי ואיכות החיים - נמדדו בתחילת התכנית ובסיומה. נמצא כי בסיום תקופת ההתערבות חל שיפור מובהק במדדים של איכות החיים, תסמיני דיכאון ותחושת ערך עצמי - ללא הבדלים בין הקבוצות. עוד נמצא כי בקרב בנים, השיפור בתסמיני דיכאון ובביטויי כעס היה גבוה יותר בקבוצת שביצעה פעילות יושבנית בהשוואה לקבוצת הפעילות האירובית. כלומר, תכנית התערבות, הכוללת פעילויות מובנות והזדמנות למפגש עם מבוגרים וילדים נוספים הינה בעלת תועלת דומה לתכנית פעילות גופנית לשיפור מדדים פסיכולוגיים בקרב ילדים עם עודף משקל, ועשויה להיות בעלת תרומה גדולה יותר לשיפור מצב הרוח בקרב בנים. החוקרים מייחסים את ההשפעה המיטיבה של פעילות גופנית שנמצאה במחקרים קודמים להיבטים אחרים של ההתערבות, כגון תשומת לב ויחס ממבוגרים.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31094443

במחקר עוקבה פרוספקטיבי (2019) נבדק הקשר בין שמנות של האם לפני ההריון, ריכוז המטבוליטים בחלב האם ומדדי הגוף והעלייה במשקל של התינוק. במחקר נכללו 35 צמדי אם-תינוק, כאשר האמהות סווגו לשתי קבוצות בהתאם ל-BMI לפני ההריון – עד 25 או 25 ומעלה. הרכב הגוף של התינוק והריכוז של 275 מטבוליטים בחלב האם נמדדו חודש ושישה חודשים לאחר הלידה.

במחקר נמצא כי שמנות של האם מתבטאת בהבדלים במטבוליטים שונים, כאשר חודש לאחר הלידה נמצאו הבדלים בין הקבוצות בריכוז של 3 סוגי אוליגוסכרידים, המשמשים כפרה-ביוטיקה. ממצא זה מוביל להשערה כי שינויים בהרכב החלב, הקשורים בשמנות, עלולים להשפיע על התפתחות פלורת המעי של התינוק. שישה חודשים לאחר הלידה נמצא קשר בין ה-BMI של האם לבין ריכוז מטבוליטים של אציל-קרניטין, סוכרים כוהליים וחומצות אמינו - דפוס הדומה לדפוס המאפיין שמנות וסוכרת סוג 2. בנוסף, החוקרים מציינים כי אומנם נמצאה רק חפיפה קטנה בין מטבוליטים הקשורים בשמנות של האם לבין מטבוליטים הקשורים בשמנות של התינוק, אולם העובדה שזוהה כי רמות גבוהות יותר של אדנין בחלב היו קשורות הן ב-BMI גבוה יותר של האם והן בהצטברות שומן אצל התינוק, מצביעה על האפשרות שלרכיבים מסוימים בחלב האם תפקיד בהעברה של שמנות מהאם לתינוק. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30968129

במחקר עוקבה רטרוספקטיבי (2018) נבדק הקשר בין עודף משקל ושמנות לבין הסיכון להתפתחות אסתמה. במחקר נכללו הנתונים של מעל ל-500,000 ילדים בגילאי 2-17. היארעות של אסתמה הוגדרה כלפחות שני ביקורים בהם אובחנה אסתמה ולפחות קבלת מרשם תרופתי אחד לשליטה בתסמינים. קריטריון מחמיר יותר להיארעות של אסתמה כלל בדיקת ספירומטריה (בדיקה אובייקטיבית של תפקודי הריאה). תקופת המעקב הממוצעת אחר הילדים הייתה כ-4 שנים.

נמצא כי הסיכון לאסתמה היה גבוה ב-17% בקרב ילדים עם עודף משקל וב-26% בקרב ילדים עם שמנות, כאשר בהתאם לבדיקת ספירומטריה הסיכון הקשור בשמנות היה 29%. החוקרים מעריכים כי בקרב ילדים עם שמנות, ניתן לייחס 23-27% מהמקרים החדשים של אסתמה באופן ישיר לשמנות, כאשר באופן כללי באוכלוסייה, שמנות מהווה גורם ישיר לכ-10% מהמקרים של אסתמה (13% עבור אסתמה המאובחנת בבדיקת ספירומטריה). החוקרים מסכמים כי שמנות בילדים מהווה גורם סיכון להתפתחות אסתמה ויש לעודד אסטרטגיות לצמצום תופעת השמנות בילדים, במטרה לשפר את איכות החיים ולצמצם את גורמי הסיכון להתפתחות אסתמה

http://pediatrics.aappublications.org/content/142/6/e20182119

בהתבסס על נתונים משני מחקרי עוקבה פרוספקטיביים (2018), שנערכו בארה"ב, נבדק הקשר בין הקפדה של האם על אורח חיים בריא לבין הסיכון לשמנות של הילד. אורח חיים בריא נבדק בהתאם לחמישה מאפיינים: BMI בטווח הנורמה, תזונה איכותית, פעילות גופנית קבועה, הימנעות מעישון וצריכת אלכוהול מתונה. במחקר נכללו הנתונים של כ-24,000 ילדים בגילאי 9-14, ללא שמנות בתחילת המחקר, אשר נולדו לכ-16,000 אימהות שהשתתפו במחקר האחיות השני. נמצא כי בתקופת מעקב של 5 שנים 5.3% מהילדים הוגדרו כבעלי שמנות. 

להלן עיקרי הממצאים:

  • הסיכון לשמנוּת היה נמוך ב-66% בקרב ילדים לאימהות עם BMI בטווח הנורמה
  • הסיכון לשמנוּת היה נמוך ב-21% בקרב ילדים לאימהות שביצעו לפחות 150 דקות בשבוע פעילות גופנית בעצימות בינונית עד גבוהה
  • הסיכון לשמנוּת היה נמוך ב-31% בקרב ילדים לאימהות שלא עישנו
  • הסיכון לשמנוּת היה נמוך ב-12% בקרב ילדים לאימהות שצרכו כמות מתונה של אלכוהול (1-15 גרם/יום)
  • הסיכון לשמנוּת לא היה קשור באופן מובהק באיכות התזונה של האם (40% מהאימהות עם הציונים הגבוהים ביותר במדד Alternate Healthy Eating Index 2010) 
  • הסיכון לשמנוּת היה נמוך ב-75% בקרב ילדים לאימהות שהקפידו על כל חמשת המאפיינים של אורח חיים בריא בהשוואה לילדים לאימהות שלא הקפידו על אף אחד מהמאפיינים. קשר זה נמצא באופן בלתי תלוי במין או בגיל הילד או בגורמי סיכון אחרים כגון סיבוכים בהריון, משקל לידה, מועד הלידה או עליית המשקל בהריון. 

עוד מציינים החוקרים כי הרגלי החיים של הילד לא היו הגורם היחיד בקשר שנמצא בין הרגלי החיים של האם לבין הסיכון לשמנות של הילד; כאשר גם האם וגם הילד הקפידו על אורח חיים בריא הסיכון לשמנוּת היה נמוך משמעותית והיה נמוך ב-82%. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על החשיבות של תכניות התערבות משפחתיות להפחתת הסיכון לשמנות בקרב ילדים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29973352

במחקר חתך, (2018) שנערך בקרב 876 ילדים בגילאי 6-10 בארה"ב (בוסטון), נמצא כי השמנה בטנית (אשר נמדדה באמצעות DEXA) הייתה קשורה בצפיפות עצם נמוכה יותר רק בקרב הילדים עם רמת השומן הבטני הגבוהה ביותר. ממצא זה מצביע על כך שקיים סף ממנו רקמת השומן הופכת להיות יותר פעילה מטבולית וכתוצאה מכך נפגעת בריאות העצם.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30557635

מחקר (יולי 2015) שנועד לבחון את התרומה של תכנית התערבות משפחתית להפחתת השמנה בילדים בהשוואה לטיפול הסטנדרטי.

במחקר השתתפו 206 ילדים בני 4-8 הסובלים מהשמנה אשר חולקו באופן אקראי לטיפול הסטנדרטי שכלל משוב מותאם אישי ומידע כללי בהקשר לניהול אורח חיים בריא בתחילת המחקר ולאחר 6 חודשים, או להשתתפות בתכנית התערבות משפחתית שכללה מפגש ראשוני לקביעת יעדים ומפגש אימון חודשי בשנה הראשונה ורבעוני בשנה שלאחר מכן.

נמצא כי לאחר 24 חודשים, ילדים בקבוצת ההתערבות היו בעלי BMI והיקף מותניים נמוך יותר, צרכו יותר ירקות ופירות ופחות מזון מעובד והיו פעילים יותר בהשוואה לילדים בקבוצת הטיפול הסטנדרטי.

לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס למאפייני ההורים, איכות החיים, איכות השינה או ההתנהגות.

החוקרים מסכמים כי התערבות מצומצמת אך בתדירות גבוהה הינה יעילה לירידה במשקל בילדים הסובלים מהשמנה קלה עד בינונית. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26195541

סקירה שיטתית (אוקטובר 2014) המציגה התערבויות שונות, במסגרת המשפחה, בית הספר או במסגרת רפואית, לטיפול ומניעה של השמנת ילדים עד גיל 18.

הסקירה מבוססת על 105 מחקרים, 70 מהם מחקרים קליניים באיכות מתודולוגית גבוהה.
ממחקרים אלה עולה כי התערבויות במסגרת בית הספר עשויות להיות בעלות השפעות ארוכות טווח כאשר מדובר בקבוצת מטרה גדולה, אולם החיסרון העיקרי שלהם הוא אי-בהירות לגבי ההשפעה על מדדי הגוף.
התערבויות במסגרת המשפחתית נמצאו יעילות בהיבטים מסוימים, אולם מחקרים אלה סובלים מהטיות במקרים רבים ולכן אינם חד משמעיים. התערבויות במסגרת רפואיות נמצאו יעילות, בעיקר כאשר כללו אסטרטגיות לשינוי אורח החיים כמו שינוי תזונתי והגברת פעילות גופנית.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25538786

מחקר (מרץ 2014) העוסק בשכיחות של דפוסי התנהגות הוריים בינקות הקשורים בסיכון להשמנה (דפוסי האכלה וצפייה בטלוויזיה) ומראה כי קיימים הבדלים תרבותיים בדפוסים אלה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24639273

אחד הגורמים המשפיעים באופן ישיר על צריכת הקלוריות של ילדים הינו גודל המנה.

מחקר זה (אפריל 2014) נועד להעריך את השפּעת גודל המנה של ההורים על גודל המנה של הילדים ועל כמות המזון הנצרכת.

במחקר השתתפו 145 הורים וילדיהם כאשר כמות המזון שהוגשה ונצרכה ע"י הילדים נמדדה בשלוש ארוחות ערב ביתיות.

הממצא המרכזי העולה מהמחקר הינו כי גודל המנה של ההורים היה קשור באופן מובהק לגודל המנה של הילדים. כלומר, הורים שהגישו לעצמם כמות מזון גדולה יותר הגישו גם לילדיהם כמות מזון גדולה יותר.

בנוסף נמצא כי ככל שגודל המנה היה גדול יותר, כך ילדים נטו לאכול יותר.

מכאן, להתנהגויות האכילה של ההורים קשר מובהק לכמות המזון שילדים צורכים.

הדרכת הורים ביחס לגודל המנה המומלץ לגיל עשויה להיות משמעותית בצמצום תופעת ההשמנה בקרב ילדים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24477036

מחקר מעניין (2014) נועד לבחון מהם המשתנים המשפיעים על הקשר בין משקל הילד לבין היקף העבודה של האם.

החוקרים מצאו כי בהשוואה להיקף עבודה מינימלי (0-19 שעות בשבוע), ילדים לאימהות שעבדו במשרה מלאה או בחצי משרה היו באחוזון BMI גבוה יותר שנה לאחר מכן.

החוקרים מצאו כי ילדים לאימהות שעבדו במשרה מלאה נטו לישון פחות שעות ונמצא, בהתאמה, ששינה קצרה יותר הייתה מלווה ב-BMI גבוה יותר.

http://www.sleep-journal.com/article/S1389-9457(14)00349-9/abstract

נתונים ממחקר עוקבה (מאי 2014) מראים כי קיים קשר בין חוסר שינה לבין השמנה בקרב ילדים.

במסגרת המחקר בוצע מעקב שנתי אחר 1046 ילדים מגיל חצי שנה ועד גיל 7.

בהתאם לדיווח האם, החוקרים דרגו את רמת חוסר השינה בסולם של 0-13 כאשר 0 מציין חוסר שינה מקסימאלי.

ניתוח התוצאות מראה כי ילדים שסבלו מחוסר שינה כרוני בגיל הילדות עם ציון בין 0-4 היו בעלי רמות BMI גבוהות באופן מובהק מילדים עם ציון שינה של 12-13.

מגמה דומה נמצאה עבור מדדים נוספים להשמנה: מסת שומן ושומן בטני, היקף מותן והיקף ירך וסיכון גבוה יותר להשמנת יתר.

אומנם לא מדובר על קשר סיבתי, אך המחקר חשוב לדעתנו שכן מדגיש את התרומה של שינה איכותית לתפקוד פיזיולוגי תקין כבר מתקופת הינקות והילדות המוקדמת, זאת בנוסף לעדויות המראות כי שינה איכותית חשובה להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של ילדים.

מחקר זה מצטרף למחקרים קודמים אשר הדגימו ממצאים דומים (השמנה כתלות בחוסר שינה) גם בקרב מבוגרים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24843068

ידוע כי צריכת משקאות ממותקים מלווה בהשמנה בקרב ילדים, המחקר הנוכחי (פברואר 2015) שואף להמשיך ולבחון מהי ההשפעה של צריכת משקאות ממותקים בינקות. לשם כך, נבדק הקשר בין צריכת משקאות ממותקים בגיל 13 חודשים לבין BMI והרכב הגוף בגיל 6. ממדגם של 2,371 תינוקות בהולנד עולה כי צריכה גבוהה יותר של משקאות ממותקים בגיל 13 חודשים קשורה ב-BMI גבוה יותר עד גיל 6 בבנות, אך לא בבנים.

מחקר זה מתווסף לשורת מחקרים ארוכה המדגישה כי צריכת משקאות ממותקים הינה בעלת השלכות בריאותיות חמורות.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25649238

במחקר מבוקר (בפרואר 2015) בוצעה השוואה בין דיאטה טבעונית דלת שומן לעומת דיאטה מאוזנת המומלצת ע"י איגוד הלב האמריקאי (AHA) להפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי בילדים הסובלים מהשמנת יתר.

במחקר שנמשך 4 שבועות השתתפו 30 ילדים בגילאי 9-18 אשר חולקו באופן אקראי לשתי הדיאטות.

נמצא כי שתי הדיאטות היו יעילות להפחתת גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים (כגון משקל, לחץ דם, כולסטרול, מדדי דלקת, אינסולין והיקף מותניים). עם זאת, הדיאטה הטבעונית הובילה לשיפור ב-9 גורמי סיכון בעוד שהדיאטה המאוזנת הובילה לשיפור ב-4 גורמי סיכון בלבד. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25684089

בתקופה האחרונה מתקיים דיון ציבורי נרחב בנושא של השמנת ילדים.

מחקר מעניין (ינואר 2014) בוחן את הקשר בין השמנה לבין דפוס התזונה מעבר לצריכת מזון מהיר.

כחלק ממחקר בהיקף גדול, במחקר הנוכחי נכללו 4466 ילדים אמריקאים בגילאי 2-18.

מניתוח התזונה של המשתתפים נמצא כי מחצית מהילדים צורכים מזון מהיר.

בהוצאת המזון המהיר מהניתוח, מחצית מהילדים צורכים דיאטה מערבית, כאשר דפוס זה של דיאטה היה אופייני יותר בקרב צרכני מזון מהיר.

החוקרים מצאו כי השמנה הייתה קשורה לתזונה שמעבר למזון מהיר ולדיאטה בעלת ערכים תזונתיים נמוכים,

בעוד שלא נמצא קשר ישיר בין צריכת מזון מהיר והשמנה.

החוקרים מסכמים כי דפוס התזונה של ילדים הצורכים מזון מהיר עשוי להיות הגורם להשמנה ולא המזון המהיר לכשעצמו.

מכאן, מחקר זה מראה כי מזון מהיר הינו חלק מבעיה גדולה יותר של הרגלי אכילה ודפוסים תזונתיים לא בריאים הקשורים בהשמנת ילדים.

לדעתנו למחקר זה חשיבות גבוהה לבריאות הציבור ולהדרכת אוכלוסיות בסיכון.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24153348

הפרעת קשב וריכוז (ADHD) הינה תופעה שכיחה בקרב ילדים ובני נוער הקשורה, בין היתר, גם בהשמנת יתר.

מחקר אורך ראשוני ומעניין (מרץ 2014) נועד לבחון את הקשר בין ADHD והטיפול בתרופות ממריצות (ריטלין, קונצרטה וכד') לבין BMI במהלך הילדות.

במסגרת המחקר נערך ניתוח סטטיסטי של נתונים רפואיים של כ-164 אלף ילדים בגילאי 3-18 לבדיקת השינוי ב-BMI לאורך השנים ביחס לגיל אבחנת ADHD, לגיל התחלת הטיפול התרופתי ולמשך הטיפול. 

מניתוח הנתונים עולה כי ילדים בעלי ADHD שלא נטלו טיפול תרופתי היו בעלי BMI גבוה יותר במהלך הילדות בהשוואה לילדים ללא ADHD או לילדים שנטלו תרופות ממריצות.

כמו כן, שימוש בתרופות ממריצות מגיל צעיר או שימוש ממושך היו קשורים בעלייה נמוכה ב-BMI במהלך הילדות אך בעלייה חדה לערכי BMI גבוהים בגיל ההתבגרות.

מכאן, עולה השאלה האם העלייה ב-BMI קשורה בהפרעה עצמה ובאופן עיבוד הגירויים במוח או בטיפול התרופתי ולכן נדרשים מחקרים נוספים על מנת לחקור מהו המנגנון העומד בבסיס קשר זה.

החוקרים מסכמים כי למחקר השלכות קליניות ונוירוביולוגיות חשובות ביחס למחקר ולטיפול בילדים עם ADHD.

חשוב לציין כי ישנה שכיחות גבוהה יחסית של תופעות לוואי הקשורות בטיפול התרופתי.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24639278

מחקרי חתך מצביעים על קשר בין הפרעות קשב וריכוז (ADHD) לבין השמנה.

המחקר הנוכחי (פברואר 2016) נועד להעריך את שיעור הצעירים הסובלים מהשמנה בקרב מדגם של מטופלים עם ADHD בהשוואה לקבוצת ביקורת ללא ADHD.

מתוך מדגם מבוסס אוכלוסייה של ילדים שנולדו בין השנים 1976-1982, החוקרים התבססו על נתונים של 336 ילדים שאובחנו עם ADHD ו-665 ילדים בעלי מאפיינים דומים ללא ADHD.

בהתבסס על הרשומות הרפואיות החוקרים בדקו את נתוני הגובה, המשקל וטיפול תרופתי עד שנת 2010.

נמצא כי בתקופת המעקב (28-34 שנים, מגיל לידה) משתתפים עם ADHD היו בעלי סיכון של פי 1.23 להשמנה בהשוואה למשתתפים ללא ADHD (p<0.05).

עוד נמצא כי שיעור גדול יותר של בנות (אך לא בנים) עם ADHD סבלו מהשמנת יתר לאחר גיל 20 בהשוואה לקבוצת הביקורת (41.6% לעומת 19.2%).

לא נמצא הבדל בשיעור ההשמנה בין משתתפים עם ADHD אשר מטופלים תרופתית לבין אלו שאינם מטופלים תרופתית. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26853710

סדרת מאמרים (ספטמבר 2014) שפורסמה בכתב העת Pediatrics מציגה את הממצאים מהשנה השישית למחקר עוקבה (cohort) נרחב, העוסק בהשפעות ארוכות הטווח של התזונה בגיל הינקות.

במחקר המקורי, בו בוצע מעקב אחר התינוקות בשנת חייהם הראשונה, נאסף מידע לגבי תזונת התינוקות וגורמים הקשורים לדפוסי האכילה כגון הנקה, חווית האם בבית החולים, דיכאון אחר לידה, מצב תעסוקתי של האם, סידורי הטיפול בתינוק, סידורי השינה של התינוק, אלרגיות למזון ותזונת האם.

בתקופת מעקב שארכה 6 שנים נאסף מידע על משקל וגובה הילד, מצבו הבריאותי, היבטים התפתחותיים, אלרגיות למזון, דפוסי התזונה, התנהגויות אכילה, פעילות גופנית, זמן מסך ודפוסי השינה.

בנוסף, נאסף מידע לגבי האם והסביבה הביתית.

במחקר זה נמצא כי הנקה ממושכת קשורה בסיכון נמוך יותר להופעתן של דלקות אוזניים וגרון ולצריכת תזונה בריאה יותר בגיל 6.

עם זאת, לא נמצא קשר בין הנקה לבין התפתחות אלרגיות למזון. עוד נמצא כי תינוקות שצרכו משקאות ממותקים היו בסיכון כפול להשמנת יתר בגיל 6.  

מחקר זה מראה כי לדפוסי האכילה והתזונה כבר בשנת החיים הראשונה השפעות ארוכות טווח על היבטים בריאותיים ותזונתיים שונים ולכן אנו רואים חשיבות בביסוס הרגלי תזונה נכונים כבר מגיל צעיר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25183749

מחקרים רבים בתקופה האחרונה עוסקים בהשמנת ילדים, כאשר השמנה בגיל הינקות מהווה גורם סיכון ידוע להשמנה בהמשך הילדות. בהתבסס על מחקרים קודמים המראים כי צריכת החלבון קשורה בקצב העלייה במשקל, המחקר הנוכחי (מרץ 2014) נועד לבחון האם צמצום כמות החלבון בתמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות) תורמת לירידה במדד ה-BMI ובשכיחות השמנת היתר בגיל 6. כחלק ממחקר קליני כפול-סמיות רחב היקף שבוצע באירופה, כאלף תינוקות שניזונו מתמ"ל חולקו באופן אקראי לקבלת פורמולה עם אחוז חלבון גבוה או נמוך במהלך שנת החיים הראשונה.

588 תינוקות יונקים שימשו כקבוצת השוואה. מהנתונים עולה כי תינוקות שקיבלו פורמולה עם אחוז חלבון גבוה היו בעלי BMI גבוה יותר, כאשר הסיכון להשמנת יתר היה באופן משמעותי גבוה יותר בהשוואה לתינוקות שקיבלו פורמולה עם אחוז חלבון נמוך.

לא נמצאו הבדלים במדדי הגוף בין התינוקות היונקים לתינוקות שקיבלו פורמולה עם אחוז חלבון נמוך.

מכאן, תזונה עתירת חלבון בגיל הינקות עלולה להוות גורם סיכון משמעותי להשמנת יתר כבר בילדות המוקדמת.

לדעתנו למחקר זה עשויות להיות השלכות יישומיות חשובות על ההמלצות לתזונת תינוקות.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24622805

סטרס גורם להפרשת הורמון הקורטיזול אשר עלול להצטבר בדם בחשיפה ממושכת למצבי סטרס ולהתבטא ברמות קורטיזול גבוהות בדם ובשיער. במחקר הנוכחי (ינואר 2014) נבחן הקשר בין השמנה ורמות קורטיזול בילדים. בוצעה השוואה בין 20 ילדים בגילאי 8-12 הסובלים מהשמנת יתר לבין 20 ילדים דומים במשקל תקין.

החוקרים מראים כי רמות הקורטיזול בדגימת השיער של הילדים השמנים היו גבוהות בהשוואה לילדים במשקל תקין.

החוקרים מסיקים כי בקרב ילדים שמנים ישנה פעילות הורמונלית מוגברת בציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל כאשר לממצא זה עשויות להיות השלכות יישומיות לטיפול בהשמנת יתר בילדים אולם נדרשים מחקרים נוספים על מנת להבין מהם המנגנונים הביולוגיים העומדים בבסיס קשר זה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24384019

במחקר אוכלוסייה גדול (אוגוסט 2013) אשר כלל מעל 600 אלף ילדים בגילאי 6-19 נמצא כי ילדים הסובלים מהשמנת יתר נמצאים בסיכון מוגבר לחלות באסתמה, כמו גם באסתמה קשה יותר הדורשת טיפול אגרסיבי יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23924576

מחקר (פברואר 2014) שעקב אחר תאומים עולה כי תינוקות עם תיאבון גדול יותר גדלו מהר יותר ומכאן, לטענת החוקרים, תיאבון בקרב תינוקות עשוי לשמש כמדד ראשוני להשמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24535222

כיום ישנו עיסוק רב בנושא של השמנת ילדים וההשפעות ההתפתחותיות, הבריאותיות והחברתיות של כך.

מחקרים קודמים מראים כי ילדים המתחילים לעלות במשקל בגיל צעיר יחסית נמצאים בסיכון מוגבר להשמנת יתר בבגרות.

במחקר הנוכחי (ינואר 2014) נבדק הקשר בין הגיל בו מתחילה העלייה ב-BMI לבין התפתחות התסמונת המטבולית בגיל 12. במחקר בוצע מעקב אחר 271 ילדים אשר נולדו ב- 1995-1996.

במשך 12 שנים בוצע מעקב אחר ה-BMI של הילדים ובגיל 12 נבדקו רמות השומנים בדם ולחץ הדם.

מהתוצאות עולה כי עלייה מוקדמת יותר של BMI הייתה קשורה בעלייה במדדים הקשורים להתפתחות התסמונת המטבולית, בעיקר בקרב בנים.

החוקרים מסכמים כי מעקב אחר העלייה ב-BMI עשויה להיות כלי יעיל לזיהוי מוקדם של ילדים הנמצאים בסיכון להתפתחות התסמונת המטבולית.

מכאן, למחקר זה עשויות להיות השלכות חשובות לדעתנו במניעה של השמנת ילדים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24366997

מחקר עוקבה (cohort) גדול (נובמבר 2013) אשר בוחן את הקשר בין גיל התפתחות השדיים לבין השמנה בקרב בנות מקבוצת אתניות שונות.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24190685

מחקר מעניין (דצמבר 2014) בחן את הקשר בין דפוס העלייה במשקל לבין משך ההנקה בקרב תינוקות עם סיכון גבוה להשמנה, כאשר החוקרים מסבירים כי תינוקות עם עלייה מהירה במשקל ביחס לגובה נמצאים בסיכון מוגבר להשמנה בהמשך החיים.

מבדיקת נתוני המשקל של התינוקות עד גיל שנתיים, בנוסף לגורמי הסיכון האישיים, נמצא כי תינוקות שינקו פחות מחודשיים אופיינו יותר בדפוס של עלייה מהירה במשקל.

מכאן, הנקה ממושכת עשויה לתרום יותר לתינוקות הנמצאים בסיכון מוגבר להשמנת יתר.

http://pediatrics.aappublications.org/content/early/2014/11/25/peds.2014-1392.abstract?sid=ff67a771-7fdb-4627-B30f-4c1a3d5fcB56

מחקר (יוני 2015) שנערך בחיות מעבדה נמצא שהשמנת יתר של האם משפיעה על כמות הקולטנים בלב של הצאצא, כולל קולטני טעם הנמצאים מחוץ לפה

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26224356

מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח (יולי 2013) מראה כי מניעה או הפחתה של השמנה בגיל צעיר מפחיתה נזק מצטבר ולכן חשובה לבריאות העורקים גם בגילאים מבוגרים יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23860986

מחקר (דצמבר 2013) שהראה כי בקרב מבוגרים הסובלים מהשמנת יתר קיצונית, אלו שהיו בעלי השמנת יתר בגיל 18 נמצאים בסיכון מוגבר למחלות שונות בהשוואה לאלו שהיו בגיל 18 במשקל תקין.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24249816

במחקר אקראי מבוקר (דצמבר 2015) בו השתתפו 2,280 נשים שסבלו מסוכרת הריונית נמצא כי תכנית התערבות לשינוי אורח החיים תרמה לירידה במשקל לאחר הלידה ולהגברת רמת הפעילות הגופנית בהשוואה לטיפול הסטנדרטי. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26657945

בהתבסס על נתוני סקר (יוני 2015) שכלל 3,617 משתתפים עולה כי לתחושת סטרס במהלך הילדות, יותר מאשר בתקופת הבגרות, השפעה על העלייה במשקל בקרב נשים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26151391

במעקב של שנה (ינואר 2016) אחר 48 ילדים בגיל הגן נמצא כי חשיפה גבוהה יותר לאור הייתה מלווה ב-BMI גבוה יותר

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26735299

מחקר (ינואר 2016) בו נבדק הקשר בין רמות הסוכר במהלך ההריון לבין צמיחת התינוק והשמנה עד גיל 7.

החוקרים התבססו על הרשומות הרפואיות של 661 נשים עם סוכרת הריונית בהתאם לבדיקת גלוקוז בשבוע 28 להריון. החוקרים חישבו את מידות היילוד על פי אינדקס פונדרל (Ponderal index), אשר מחושב לפי משקל הלידה ואורך הילוד) ו-BMI בגיל 5 חודשים, 12 חודשים ו-7 שנים.

נמצא כי רמות גלוקוז גבוהות יותר במהלך ההריון היו קשורות ביילוד גדול יותר על פי אינדקס פונדרל ובסיכון גבוה יותר למאקרוזומיה. מגמה זו נמצאה גם בגיל 7, אך לא בגיל 5 חודשים ו-12 חודשים, כאשר רמת הסוכר בהריון הייתה מלווה ב-BMI גבוה יותר ובסיכון גבוה בכ-20% להשמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26817507

מחקר (פברואר 2016) בו נבדקו דפוסי ההתנהגות וההאכלה של 441 הורים לילדי גן, מצביע על כך שהורים עם נטייה להתקפי אכילה וחוסר איזון בוויסות הרגשי נוטים להגביל את צריכת המזון של ילדיהם ובכך מציבים אותם בסיכון גבוה יותר להרגלי אכילה לא בריאים ולבעיות משקל

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26966790

מחקר עוקבה (אפריל 2016) אשר בוחן האם יש קשר בין גיל החשיפה למזונות מוצקים לבין הסיכון להשמנת יתר בילדות.

במחקר נכללו הנתונים של 1,181 תינוקות אשר סווגו ל-3 קבוצות בהתאם לגיל החשיפה למזונות מוצקים: לפני 4 חודשים, בין 4-6 חודשים ואחרי 6 חודשים וכן נתוני BMI בגיל 6, כאשר השמנת יתר הוגדרה כ-BMI מעל אחוזון 95. החוקרים מדווחים כי בגיל 6 כ-12% מהילדים סבלו מהשמנת יתר.

תינוקות שנחשפו למזונות מוצקים לפני גיל 4 חודשים היו בסיכון גבוה ב-66% להשמנה בהשוואה לתינוקות שנחשפו למוצקים בגיל 4-6 חודשים, אולם לאחר התאמה לגורמי הסיכון קשר זה הפך ללא מובהק סטטיסטית.

לא נמצא קשר בין חשיפה למוצקים לאחר גיל 6 חודשים לבין השמנה וכן לא נמצאה השפעה של הנקה עד גיל 4 חודשים על הקשר בין גיל החשיפה למוצקים והשמנה.

החוקרים מציינים כי ממצאים אלה אינם עומדים בהלימה לממצאים קודמים ונדרשים מחקרים נוספים על מנת להמשיך ולבחון קשר זה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27058343

מחקר עוקבה (מאי 2016) שנועד לבחון האם צריכת משקאות המכילים ממתיקים מלאכותיים במהלך ההריון קשורה ב-BMI של התינוק. כחלק ממחקר קנדי גדול העוסק בבריאות התינוק, במחקר זה נכללו 3,033 צמדי אם-תינוק ונבדקו נתוני התזונה של האם במהלך ההריון וכן מדד BMI של התינוק בגיל שנה.

נמצא כי בהתאם להגדרות ארגון הבריאות העולמי, כ-5% מהתינוקות סבלו מעודף משקל בגיל שנה. כ-30% מהנשים דיווחו כי צרכו משקאות דיאט, כולל כ-5% מהנשים שדיווחו על צריכה יומית של משקאות אלה.

ניתוח הנתונים מצביע על כך שבהשוואה לנשים שלא צרכו כלל משקאות דיאט, צריכה יומית הייתה קשורה בעלייה של 0.20 יחידות בציון BMI המתוקנן וסיכון גבוה פי 2 לעודף משקל של התינוק בגיל שנה. קשר זה היה בלתי תלוי בגורמי הסיכון של האם כולל BMI, איכות התזונה וסך צריכת הקלוריות.

החוקרים מציינים כי מחקר זה מצביע לראשונה על השפעה אפשרית של ממתיקים מלאכותיים על השמנה בגיל הינקות.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27159792

מחקר חתך (מאי 2016) שנועד לבדוק מהו התפקיד של ההורמון Spexin בילדים הסובלים מהשמנה ולבחון את הקשר בינו לבין גורמי סיכון קרדיו-מטבוליים. מחקרים קודמים במבוגרים מצביעים על התפקיד של Spexin בוויסות מאזן האנרגיה ומסת השומן.

במחקר נכללו 69 ילדים בגיל 15 בממוצע, 51 מהם עם השמנת יתר ו-18 במשקל תקין.

נמצא כי רמת ה- Spexin הייתה נמוכה יותר בילדים עם השמנה בהשוואה לילדים במשקל תקין (0.33 לעומת 0.42 ננוגרם/מ"ל, p=0.024), אולם לא נמצא קשר בינו לבין רמת אדיפוקינים אחרים או רמת האינסולין והגלוקוז.

בנוסף, מראים החוקרים כי באופן סטטיסטי ניתן להבחין בצורה ברורה בין ילדים עם השמנת יתר לבין ילדים במשקל תקין על פי רמת ה- Spexin.

החוקרים מסכמים כי ככל הנראה הורמון זה הינו בעל תפקיד בעלייה במשקל בגיל צעיר ויש להמשיך ולבחון את המשמעויות הקליניות של כך.  

Dhttp://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27218269

מחקר עוקבה פרוספקטיבי (יוני 2016) שנועד לבחון את ההשערה כי ריכוז החומצה הפולית בהריון עשוי להשפיע על הבריאות המטבולית של הילד, כך ששמירה על רמות תקינות במהלך ההריון קשורה בהפחתת הסיכון להשמנה בילדות.

במחקר נכללו 1,517 צמדי אם-ילד, אחריהם בוצע מעקב מהלידה לתקופה של עד 9 שנים.

החוקרים עקבו אחר שיעורי ההשמנה של הילדים שהוגדרו על ידי BMI באחוזון ה-85 ומעלה, וכן אחר המדדים המטבוליים לפטין, אינסולין ואדיפונקטין.

נמצא כי הסיכון להשמנה היה גבוה בכ-45% בקרב ילדים שנחשפו לרמה הנמוכה ביותר של חומצה פולית (רבעון ראשון לעומת רבעון 2-4). הסיכון הגבוה ביותר להשמנה נמצא בקרב ילדים לאימהות עם השמנת יתר וריכוז חומצה פולית נמוך. מבין הילדים לאימהות עם השמנת יתר, הסיכון להשמנה ירד בכ-43% כאשר ריכוז החומצה הפולית היה בינוני-גבוה לעומת נמוך. דפוס דומה נמצא עבור המדדים המטבוליים שנבדקו.

החוקרים מציינים כי לעלייה בריכוז החומצה הפולית הייתה השפעה מיטיבה עד לסף של כ-20 ננומול/ליטר, ללא תועלת נוספת לעלייה בריכוז.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27295011

מחקר עוקבה (יוני 2016) שנועד לבחון את הקשר בין BMI בגיל צעיר לבין הסיכון להתפתחות מחלת כבד בהמשך החיים. המחקר מבוסס על הנתונים של כ-44,000 גברים צעירים אשר התגייסו לצבא בשבדיה בשנת 1969-1970 ועל רשומות רפואיות עד לשנת 2009. בתקופת מעקב ממוצעת של 37.8 שנים, 393 מהגברים אובחנו עם מחלת כבד חמורה (24.7 שנים לאבחנה, בממוצע).

נמצא כי עלייה ב-BMI ועודף משקל היו קשורים בסיכון מוגבר להתפתחות מחלת כבד.

באופן ספציפי, כל עלייה של יחידה אחת ב-BMI הייתה קשורה בעלייה של 5% בסיכון, כאשר BMI של 25-30 היה קשור בסיכון גבוה בכ-64% למחלת כבד בהשוואה ל-BMI של 18.5-22.5. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27321729

מחקר אקראי מבוקר (יולי 2016) אשר נועד לבחון את התרומה של הדרכת הורים לשיפור הרגלי השינה של התינוקות במטרה למנוע השמנה, שכן קיים קשר הדוק בין שינה לא מספקת והשמנת ילדים.

במחקר נכללו 297 צמדי אם-תינוק אשר חולקו באופן אקראי לאחר הלידה לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה הדרכת הורים לשיפור השינה שכללה ביקורי בית בגילאי 3, 6, 18, 28, 40 שבועות ומפגש במרכז המחקר בגיל שנה. הקבוצה השניה, קבוצת הביקורת, קיבלה את אותו מספר הביקורים, אך הודרכה בנושא בטיחות השינה של התינוק. 
נמצא כי השתתפות בתכנית ההדרכה הייתה יעילה לשיפור דפוסי השינה, התנהגויות הקשורות בשינה ומשך השינה בהשוואה לקבוצת הביקורת.

באופן ספציפי, בקבוצת ההתערבות שעת ההשכבה של התינוקות הייתה מוקדמת יותר ושיעור התינוקות עם משך השכבה ארוך (45 דקות ומעלה) היה נמוך יותר.

משך שנת הלילה של התינוקות בקבוצת ההתערבות היה ארוך יותר והם נטו פחות לאכול מיד לפני ההשכבה ויותר להירדם בכוחות עצמם. משך השינה בגיל שנה היה דומה בשתי הקבוצות.
החוקרים מסכמים כי דפוסי השינה חשובים לא רק למניעת השמנה אלא גם משפיעים על ההתפתחות ועל רווחת ההורים והמשפחה. תכנית ההדרכה נועדה לצמצם את שיעורי השמנת ילדים ללא צורך לדבר באופן ישיר על אכילה ומשקל.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27354460

מחקר אקראי מבוקר (אפריל 2016) שנועד לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של שיפור היחס בין אומגה 6 לאומגה 3 בתקופת ההריון וההנקה על מידת ההשמנה בגיל 5.

החוקרים מסבירים כי קיימת טענה שלשיפור יחס חומצות השומן בהריון השפעה מיטיבה על הרכב הגוף של העובר, אשר עשויה לתרום לצמצום ההשמנה בילדות.

קבוצת ההתערבות קיבלה שמן דגים המכיל 1,020 מ"ג DHA ו-180 מ"ג EPA ליום, בשילוב דיאטה המאוזנת מבחינת רמת החומצה הארכדונית שבה. קבוצת הביקורת קיבלה המלצות כלליות לתזונה בהריון.

מנתונים של 112 ילדים לא נמצאה השפעה לתזונה זו של האם על מידת ההשמנה של הילד בגיל 5 (עובי קפלי העור והדמיית MRI בטנית) או על נתוני הגדילה וההתפתחות. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27053380

מאמר (אוגוסט 2016) שנועד לתאר את תהליך ההטמעה והתוצאות של תכנית התערבותית למניעת השמנת ילדים (Fit Family Challenge - FFC). זהו פרויקט פיילוט שנועד להכשיר צוות ב-29 מרפאות לרפואת משפחה וילדים (בקולורדו, ארה"ב) להנחיה למניעת השמנת ילדים ולהטמעת שינוי אורח החיים ברמה הכלל משפחתית.

סך הכול השתתפו בפרויקט 264 מטופלים בגילאי 6-12 עם BMI מעל לאחוזון ה-85. התכנית כללה קביעת מטרות ויעדים לשינוי, קשר שבועי של הילד ומשפחתו עם המטפל, השתתפות פעם בחודש במפגש קבוצתי ומדידה שבועית וחודשית של מדדי המטרה, כולל משקל, גובה, לחץ דם וגורמי אורח חיים. משך ההשתתפות בתכנית נע בין 3-15 חודשים.

נמצא כי בילדים שהשלימו 9-15 חודשי מעקב חלה ירידה באחוזון ה-BMI וכן שיפור בתזונה ובאורח החיים, כגון עלייה בצריכת הירקות והפירות, בביצוע פעילות גופנית, בביצוע פעילות משפחתית וירידה בזמן המסך, בצריכת משקאות ממותקים ובאכילה מחוץ לבית. החוקרים מסכמים כי תכנית ההתערבות הובילה לשיפור מדדים קליניים ולשינויים באורח החיים.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27390374

נייר עמדה (אוגוסט 2016) שפורסם על ידי איגוד הלב האמריקאי (AHA) במסגרתו פאנל מומחים סקר ודרג את איכות העדויות המחקריות העוסקות בהשפּעת סוכרים מוספים (added sugar) על הבריאות הקרדיווסקולרית בקרב ילדים.

בסקירת העדויות ישנה התייחסות ל-5 תחומים עיקריים: השפעה על לחץ הדם, פרופיל השומנים, תנגודת לאינסולין וסוכרת, כבד שומני לא אלכוהולי והשמנה.  
החוקרים מסכמים כי ישנן עדויות מוצקות המצביעות על כך שצריכת סוכרים מוספים קשורה בעלייה בצריכה הקלורית, בהשמנה והשמנה בטנית ובעודף שומנים בדם ולכן מגבירה את הסיכון הקרדיווסקולרי.
קשרים אלה נמצאו עבור רמת צריכה של סוכרים מוספים הנמוכה במידה משמעותית מהצריכה הנוכחית של ילדים בארה"ב. בהתבסס על נתוני סקר הבריאות האמריקאי, ילד אמריקאי טיפוסי צורך כמות גדולה פי 3 מהמומלץ של סוכר מוסף, כאשר אחד המקורות השכיחים הוא שתייה ממותקת.
בהתבסס על ממצאי הסקירה החוקרים ממליצים:
1) להגביל את הצריכה של משקאות ממותקים לעד 1 בשבוע.
2) להגביל את הצריכה של סוכרים מוספים לילדים בגילאי 2-18 לעד 25 גרם ליום (שווה ערך ל-100 קלוריות או 6 כפיות סוכר).
3) להמנע מצריכה של סוכרים מוספים בילדים מתחת לגיל שנתיים, כולל משקאות ממותקים. 
החוקרים מסבירים כי עד גיל שנתיים ילדים צורכים כמות קלוריות נמוכה וחשוב להימנע ממזונות שאינם בעלי ערך תזונתי על מנת לא לפגוע בגדילה ובהתפתחות. מעבר לכך, העדפות טעם מתפתחות בגיל צעיר כך שהגבלת הסוכר עשויה לסייע בפיתוח העדפות למזונות בריאים יותר.  
המלצות אלה עומדות בקנה אחד עם ההנחיות התזונתיות של ארגוני הבריאות לפיהן הסוכר המוסף צריך להוות לא יותר מ-10% מסך הצריכה הקלורית.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27550974

דוח קליני (אוגוסט 2016) העוסק באינטראקציה בין מניעת שמנות לבין הפרעות אכילה בקרב מתבגרים, במטרה לספק למטפלים כלים לזיהוי התנהגויות בעייתיות והנחיות למניעת שמנות והפרעות אכילה.

החוקרים מסבירים כי קיים חשש שמאמצים למניעת שמנות עלולים להוביל להתפתחות הפרעות אכילה. אומנם רוב המתבגרים עם הפרעות אכילה לא נטו לסבול מהשמנה, אך לעיתים בניסיון לרדת במשקל עלולות להתפתח הפרעות אכילה. המסר העיקרי הוא שיש להתמקד באורח חיים בריא הכולל תזונה נכונה וביצוע פעילות גופנית ולא במאמצים להורדה ושמירה על המשקל.

העדויות המחקריות מצביעות על כך שהתמודדות נכונה עם השמנה אינה קשורה בהתפתחות הפרעות אכילה.  

http://pediatrics.aappublications.org/content/138/3/e20161649.long

מחקר עוקבה (נובמבר 2016) שנועד לזהות דפוסי BMI בעשור הראשון לחיים ואת הגורמים המנבאים דפוסים אלה, וכן לבחון את הקשר בין הדפוסים השונים לבין תחושת הרווחה הפסיכו-חברתית (psychosocial well-being).

המחקר מבוסס על הנתונים של כ-17,000 ילדים מבריטניה שנולדו בין השנים 2000-2002 עם מעקב בגילאי 3, 5, 7 ו-11. על בסיס נתונים אלה, החוקרים זיהו 4 דפוסי BMI: דפוס יציב (83.8%), דפוס יורד (0.6%), דפוס עלייה מתונה (13.1%), ודפוס עלייה חדה (2.5%). הגורמים שניבאו דפוס של עלייה חדה או עלייה מתונה כללו עישון במהלך ההריון (סיכון גבוה פי 1.97 ו-1.17, בהתאמה), BMI של האם בהריון (סיכון גבוה פי 1.14 ו-1.10, בהתאמה), דילוג על ארוחת הבוקר בגיל צעיר (סיכון גבוה פי 1.76 ו-1.66, בהתאמה) וזמני שינה לא סדירים בגיל צעיר (סיכון גבוה פי 1.55 ו-1.22, בהתאמה).

ילדים בקבוצת העלייה החדה והעלייה המתונה נטו במידה רבה יותר לסבול מתסמינים רגשיים ובעיות חברתיות ומציונים נמוכים יותר של שמחה, דימוי גוף והערכה עצמית. כמו כן, ילדים בקבוצת העלייה החדה נטו יותר להתנסות באלכוהול ובסיגריות.

http://pediatrics.aappublications.org/content/early/2016/11/09/peds.2016-0967

במחקר עוקבה (ינואר 2017) נבדק האם קיים קשר בין הורים (אם ואב) הסובלים משמנות (Obesity), לבין הסיכון לעיכובים התפתחותיים של התינוק. הורים לכ-4,800 תינוקות ממדינת ניו-יורק התבקשו למלא שאלון התפתחות ב-7 נקודות זמן מגיל 4 חודשים ועד לגיל 3.

נמצא כי בהשוואה לאימהות עם BMI קטן מ-25, ילדים לאימהות עם BMI מעל 30 (26% מהאימהות) היו בסיכון גבוה ב-67% לעיכוב בתחום המוטוריקה העדינה. שמנות של האב (29% מהאבות) הייתה קשורה בסיכון גבוה ב-75% לעיכוב בתפקוד האישי-חברתי. מעבר לכך, ילדים ששני הוריהם היו עם BMI מעל 35 היו בסיכון גבוה פי 3 לעיכוב גם בתחום פתרון בעיות.

ממצאים אלה מעידים על כך שלמשקל ההורים תפקיד משמעותי בהתפתחות המוקדמת של התינוק.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28044047

במחקר עוקבה (דצמבר 2016) נבדק הקשר בין צריכת בשר מסוגים שונים בגיל הילדות לבין הרכב הגוף בגיל ההתבגרות. במחקר נכללו הנתונים של 1,610 משתתפים משני מחקרים, בהם נערך מעקב מגיל הלידה והילדות ועד לגיל 15.

מהתוצאות עולה כי בקרב בנים צריכה גבוהה יותר של עוף בגיל 10 הייתה קשורה במסת שומן גבוהה יותר בגיל 15 (p=0.046) ואילו צריכה גבוהה יותר של בשר באופן כללי, ובשר אדום באופן ספציפי, הייתה קשורה במסת גוף רזה גבוהה יותר (p=0.007, p=0.022, בהתאמה). החוקרים מציינים כי לרמת החלבון הגבוהה בבשר אדום עשוי להיות תפקיד בעלייה במסת הגוף הרזה. במודל מותאם סטטיסטית למשקל הגוף, לא נמצא קשר מובהק בין צריכת עוף ובשר לבין הרכב הגוף בקרב בנות.

החוקרים מסכמים כי ההשפעה של צריכת בשר על הרכב הגוף בקרב מתבגרים תלויה במין ובסוג הבשר ורמת החלבון.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27919271

במסגרת מחקר אקראי מבוקר (נובמבר 2016) נבדק הקשר ארוך הטווח בין התפקוד הקוגניטיבי לבין ה-BMI וכן נבדק כיצד הבדלים ב-BMI משפיעים על התגובה לאימון קוגניטיבי בקרב קשישים בני 73 בממוצע.

במחקר נכללו 701 קשישים במשקל תקין, 1,081 עם עודף משקל ו-902 עם שמנות, אשר הוקצו באופן אקראי ל-3 קבוצות אימון קוגניטיבי (זיכרון, חשיבה לוגית או מהירות עיבוד) או לקבוצת ביקורת.

מהתוצאות עולה כי בקבוצת הביקורת הביצועים הקוגניטיביים בתחומי הזיכרון, החשיבה הלוגית ומהירות העיבוד היו בלתי תלויים ב-BMI. עוד נמצא כי התרומה של האימון בתחום החשיבה הלוגית ומהירות האימון הייתה בלתי תלויה ב-BMI. יחד עם זאת, התרומה של אימון קוגניטיבי בתחום הזיכרון בקרב משתתפים הסובלים משמנות הייתה רק 38% מהתרומה של אותו אימון בקרב משתתפים עם משקל תקין. ממצאי המחקר מצביעים על כך שאימון לשיפור הזיכרון הינו בעל יעילות נמוכה יותר באופן ניכר עבור קשישים עם שמנות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27804270

במחקר תצפיתי (מרץ 2017) נבדק הקשר בין "זמן מסך" לבין מדדי הסיכון להתפתחות סוכרת סוג 2 בקרב ילדים.

נתוני המחקר נאספו באמצעות סקר, שנערך בקרב 4,495 ילדים בגילאי 9-10, אשר שדיווחו על זמן המסך היומי שלהם. בנוסף, הוערכו גורמי הסיכון הקרדיו-מטבוליים ומדדים אנתרופומטריים בקרב כלל המשתתפים, והפעילות הגופנית נמדדה בקרב תת-מדגם של 2,031 ילדים.

נמצא כי בהשוואה לילדים עם זמן מסך של עד שעה ביום, ילדים עם זמן מסך של מעל 3 שעות ביום היו בעלי אינדקס פונדרל (ponderal index, מדד להערכת יחס המשקל לגובה) גבוה יותר ב-1.9%, עובי קפלי עור גבוה יותר ב-4.5%, מסת שומן גבוהה ב-3.3%, רמת לפטין גבוהה ב-9.2% ותנגודת לאינסולין גבוהה ב-10.5%. מעבר לכך, גם לאחר התאמה סטטיסטית להשמנה, מדדים סוציו-אקונומיים ופעילות גופנית נשמר הקשר בין זמן מסך גבוה יותר לתנגודת לאינסולין. לא נמצא קשר משמעותי בין זמן מסך לבין רמות גלוקוז, פעילות גופנית ומדדי סיכון קרדיווסקולריים. 
החוקרים מסכמים כי ממצאי המחקר מצביעים על כך שצמצום זמן החשיפה למסכים עשוי לתרום למניעה מוקדמת של סוכרת סוג 2, אולם נדרשים מחקרים אקראיים מבוקרים על מנת להסיק על סיבתיות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28288985

במאמר (מרץ 2017), שפורסם מטעם האגודה האנדוקרינית האמריקאית, מפורטות הנחיות קליניות מבוססות ראיות, אשר גובשו על ידי צוות מומחים לאבחון, טיפול ומניעה של שמנות בקרב ילדים. אלה ההמלצות העיקריות המפורטות במסמך:
אבחון:

  • אבחון עודף משקל ושמנות בקרב ילדים מעל גיל שנתיים נעשה על פי אחוזון ה-BMI.
  • עודף משקל מאובחן בקרב ילדים המצויים בין אחוזון 85-95 לגיל ולמין.
  • שמנות מאובחנת בקרב ילדים מעל אחוזון 95 לגיל ולמין.
  • שמנות קיצונית מאובחנת בקרב ילדים עם BMI גבוה ביותר מ-120% מהאחוזון ה-95 לגיל ולמין, או BMI מעל 35. 
  • יש להעריך סיכון לתחלואה נלווית בקרב ילדים ומתבגרים מעל לאחוזון ה-85.

מניעה: 

  • עידוד החינוך לתזונה בריאה ולאורח חיים פעיל, בדגש על הימנעות מצריכת מזונות עתירי קלוריות בעלי ערך תזונתי נמוך, עידוד צריכת פירות שלמים ולא מיצי פירות, וביצוע פעילות גופנית למשך לפחות 20 דקות 5 ימים בשבוע. 
  • יצירת דפוסי שינה בריאים.
  • איזון בין זמן המסך לבין הזדמנויות לפעילות גופנית.
  • הטיפול המניעתי צריך להיעשות במסגרת משפחתית ולא אישית.
  • פיתוח תכניות למניעת השמנה בבתי הספר ובקהילה.
  • הנקה - למרות שהעדויות לגבי הקשר בין הנקה ושמנות אינן עקביות.

טיפול:  

  • טיפול לשיפור אורח החיים במסגרת המשפחתית בהתאם לגיל ולרקע התרבותי.
  • עידוד לדפוסי אכילה בריאה בהתאם להנחיות התזונתיות, כגון הפחתת צריכת מזון מהיר, סוכר מוסף ומשקאות ממותקים, מזונות המכילים סירופ תירס עתיר פרוקטוז, מזונות עתירי שומן, עתירי נתרן ומזונות מעובדים, צריכת פירות שלמים ולא מיצי פירות, חינוך לבקרה על גודל המנה, הפחתת הצריכה של שומן רווי, צריכת סיבים, פירות וירקות בהתאם להמלצות התזונתיות, הקפדה על ארוחות מסודרות בזמנים קבועים, זיהוי מצבים הגורמים לאכילת יתר בקרב ילדים כמו שעמום, סטרס, בדידות וצפייה במסכים.
  • עידוד לפעילות גופנית בעצימות בינונית-גבוהה למשך לפחות 20 דקות ביום עד ליעד של 60 דקות ביום.
  • הגבלת זמן המסך ל-1-2 שעות ביום והפחתת פעילות יושבנית אחרת. 

צוות המומחים מתייחס במאמר גם להנחיות הקשורות לטיפול תרופתי, ניתוח בריאטריים, היבטים פסיכולוגיים, תחלואה נלווית ועוד. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28359099

בנייר עמדה (יוני 2017), המהווה עדכון להמלצות הקודמות משנת 2010, מסכמים המומחים מכוח המשימה האמריקאי לשירותים מונעים (US Preventive Services Task Force) כי על רופאים להעריך מצב של שמנות (obesity) בקרב ילדים ומתבגרים מעל גיל 6 ולהפנות אותם להשתתפות בתכניות התנהגותיות אינטנסיביות (מעל 26 שעות) על מנת לעודד ירידה במשקל.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28632874

במחקר תצפיתי,(2019) המבוסס על הנתונים של 1,831 ילדים ומתבגרים בגילאי 6-19, שהשתתפו בסקר הבריאות האמריקאי בשנים 2013-2016, נמצא כי חשיפה גבוהה לכימיקלים המצויים בפלסטיק והמחליפים את הביספינול A (יBPS ו-BPF), הייתה קשורה בסיכון מוגבר לשמנות.

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31528831/

במחקר תצפיתי (אפריל 2017), בו נכללו 126 צמדי הורה/מטפל עיקרי-ילד בגילאי 2.5-3.5 עם מעקב של 1-1.5 שנים, נמצא כי ישנו סיכון גבוה יותר לכך שההורה ינקוט בדפוסים של האכלה מגבילה עבור ילדים עם BMI גבוה יותר. קשר זה היה משמעותי במיוחד כאשר ההורה נטה לשימוש בדפוסים פחות יעילים של ויסות סטרס וכאשר הילד היה נשא של גן בעל השפעה על יכולות ויסות (catechol-O-methyltransferase). 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28429405

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (יוני 2017) נבדקה ההשפעה של תוסף פרה-ביוטיקה על הרכב הגוף, מדדי דלקת, רמת חומצות המרה בדגימות הצואה והרכב חיידקי המעי בקרב ילדים בריאים בגילאי 7-12 עם עודף משקל או שמנות (BMI מעל לאחוזון ה-85).

במחקר נכללו 42 ילדים, אשר חולקו אקראית לנטילת תוסף אינולין מועשר באוליגופרוקטוז במינון 8 גרם/יום, או פלסבו בעל ערך קלורי דומה (מלטודקסטרין) – למשך 16 שבועות. הרכב הגוף נמדד באמצעות בדיקת DEXA.

בסיום תקופת המחקר נמצא כי בקרב ילדים שנטלו פרה-ביוטיקה חלה ירידה של 3% במשקל הגוף, של 2.4% במסת השומן הכללית ושל 3.8% במסת השומן הבטני, כאשר בקבוצת הפלסבו לא חל שינוי משמעותי במדדים אלה. עוד נמצא כי בקבוצת הפרה-ביוטיקה חלה ירידה של 15% במדד הדלקתי IL-6, לעומת עלייה של 25% בקבוצת הפלסבו, וכן ירידה של 19% ברמת הטריגליצרידים. בהתייחס להרכב חיידקי המעי, נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת פרה-ביוטיקה הייתה מלווה בעלייה ברמת החיידקים ממשפחת Bifidobacterium וירידה ברמת החיידקים מהזן Bacteroides vulgatus. בניתוח דגימות הצואה נמצא כי רמת חומצות המרה עלתה בקבוצת הפלסבו (דבר הקשור להשלכות קליניות שליליות), אך לא בקבוצת הפרה-ביוטיקה, במהלך תקופת המחקר.

החוקרים מסכמים כי לפרה-ביוטיקה השפעה סלקטיבית על חיידקי המעי ובעלת תרומה לשיפור מדדי הגוף ולהפחתת הפעילות הדלקתית בקרב ילדים עם עודף משקל.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28596023

בשתי סקירות קוקרן (יוני 2017) מוצגים הממצאים ממחקרים אקראיים מבוקרים בנוגע ליעילות תכניות לשינוי התנהגותי, המשלבות שינוי תזונתי, ביצוע פעילות גופנית וטיפול התנהגותי - עבור ילדים ומתבגרים, הסובלים מעודף משקל ושמנות, בחלוקה לשתי קבוצות גיל (ילדים בגילאי 6 עד 11 ומתבגרים בגילאי 12 עד 17). 

בהתייחס לילדים, בסקירה נכללו 70 מחקרים, בהם סך הכול 8,461 ילדים, אשר הוקצו לקבוצת ההתערבות או לקבוצת הביקורת (ברוב המחקרים קבוצת הביקורת לא קיבלה כלל טיפול או קיבלה טיפול סטנדרטי). משך המחקרים נע בין 6 חודשים ל-3 שנים. החוקרים מציינים כי באופן כללי איכות העדויות הינה נמוכה ומרבית המחקרים נמצאו בסיכון גבוה להטיה. 
מניתוח כלל הנתונים עולה כי בהשוואה לקבוצת ביקורת, השתתפות בתכנית לשינוי התנהגותי הייתה מלווה בירידה גדולה יותר ב-BMI (על סמך 24 מחקרים נמצא כי ההפרש הממוצע היה 0.53 יחידות) ובמשקל (על סמך 17 מחקרים ההפרש הממוצע היה 1.45 ק"ג). באופן כללי, לא נמצא הבדל בין הקבוצות בהתייחס להשפעות שליליות או במדדים נוספים הקשורים להתנהגות ואורח חיים. בניתוח הנתונים לפי תתי-קבוצות לא נמצאה השפעה לגורמים כמו סוג ההתערבות, משך המעקב, מעורבות הורית או ציון ה-BMI המתוקנן בתחילת המחקר.

החוקרים מסכמים כי התערבויות לשינוי התנהגותי תרמו בטווח הזמן הקצר לירידה קטנה במשקל בקרב ילדים בגילאי 6-11 ללא השפעות שליליות משמעותיות. עם זאת, המחקרים שנכללו בסקירה הינם באיכות מתודולוגית נמוכה ובעלי הטרוגניות גדולה ונדרשים מחקרים נוספים על מנת לבחון את ההשפעות ארוכות הטווח ואת ההשפעה על מדדי איכות החיים ותחלואה נלווית.
בהתייחס למתבגרים, בסקירה נכללו 44 מחקרים בהם סך הכול 4,781 מתבגרים. משך המחקרים נע בין 6 ל-24 חודשים. החוקרים מציינים כי חלק גדול מהמחקרים הינם באיכות מתודולוגית נמוכה, כאשר מרבית המחקרים בהם נבדקה ההשפעה על משקל הגוף היו בעלי סיכון נמוך להטיה, בעוד שמרבית המחקרים בהם נבדקו השפעות שליליות והשפעה על איכות החיים היו בעלי סיכון גבוה להטיה. 
בהתבסס על 28 מחקרים בהם משך המעקב היה הארוך ביותר, נמצא כי בהשוואה לקבוצת ביקורת השתתפות בתכנית לשינוי התנהגותי הייתה מלווה בירידה גדולה יותר ב-BMI (הפרש ממוצע 1.18 יחידות) ובמשקל (הפרש ממוצע של 3.67 ק"ג). השפּעת התכנית הייתה גדולה יותר כאשר קבוצת הביקורת לא קיבלה טיפול או קיבלה את הטיפול הסטנדרטי בהשוואה למחקרים בהם קבוצת הביקורת גם קיבלה טיפול מסוג אחר. בניתוח הנתונים לפי תתי-קבוצות לא נמצאה השפעה למעורבות הורית, לסוג ההתערבות, למיקום (מרפאה, קהילה או בית הספר) או לתכנית אישית לעומת קבוצתית. באופן כללי הדיווח בנוגע להשפעות שליליות היה חלקי, אך לא דווח על השפעות שליליות משמעותיות. בנוסף, בהתבסס על שבעה מחקרים, נמצאה תמיכה ליעילות של תכניות ההתערבות לשיפור איכות החיים, אך לא נמצאה תמיכה לשיפור הדימוי העצמי.

החוקרים מסכמים כי התערבויות לשינוי התנהגותי תרמו לירידה במשקל בקרב מתבגרים עם עודף משקל או שמנות, אולם המחקרים הינם באיכות נמוכה, המדדים אינם אחידים והממצאים אינם עקביים ולכן יכולת קביעת המסקנות מוגבלת. כיום מתנהלים 50 מחקרים נוספים בנושא זה, אשר תוצאותיהם יכללו בעדכון הבא של הסקירה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28639319
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28639320

במחקר עוקבה (יולי 2017) נבדק הקשר בין משקל הלידה של התינוק לבין הסיכון לעודף משקל ולשמנות בגיל הילדות. במחקר נכלל מדגם לאומי מייצג של 10,186 ילדים מרחבי ארה"ב שהחלו לבקר בגן בסתיו 2010, כאשר כל הניתוחים הסטטיסטיים הותאמו למשתנים כמו מין, מוצא אתני, רמת ההשכלה של ההורים והכנסת בית האב.

נמצא כי עבור תינוקות עם משקל לידה גבוה (שנולדו במועד או לפני המועד), העלייה בציון ה-BMI המתוקנן בין הגן לבין כיתה ב' הייתה גדולה יותר בהשוואה לתינוקות שנולדו במשקל לידה בטווח הנורמה. בהתייחס לתינוקות שנולדו במועד, תינוקות עם משקל לידה גבוה היו בסיכון גבוה ב-91% לשמנות בגיל הגן ובהתייחס לתינוקות שנולדו לפני המועד, תינוקות שנולדו גדולים או קטנים לגיל ההריון היו בסיכון גבוה פי 2.3 לשמנות בכיתות א'-ב'. באופן כללי, שיעורי השמנות בכיתה ב', עבור ילדים שנולדו לפני המועד, היו 14% עבור אלו שנולדו במשקל תקין לעומת 28% עבור אלו שנולדו גדולים או קטנים לגיל ההריון. עבור ילדים שנולדו במועד שיעורי השמנות היו 16-17% עבור אלו שנולדו במשקל תקין או נמוך לעומת 23% עבור אלו במשקל לידה גבוה.

החוקרים מסכמים כי ילדים עם משקל לידה גבוה נמצאים בסיכון מוגבר להתפתחות שמנות בגיל הילדות, ולפיכך מומלץ לספק למשפחות אלה ייעוץ בשלבים מוקדמים במטרה להפחית את שיעורי השמנות העתידיים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28685963

במחקר תצפיתי (אוקטובר 2017), המבוסס על הרשומות הרפואיות הלאומיות ביפן, נבדקה ההשפעה של שמנות על הסיכון לאשפוז בעקבות התקף אסתמה חמור בקרב ילדים בגילאי 3-8
במחקר נכללו הנתונים של 38,679 ילדים, אשר סווגו לארבע קבוצות בהתאם ל-BMI (מבין הנבדקים: 3,177 ילדים עם תת-משקל, 28,904 במשקל תקין, 3,334 עם עודף משקל ו-3,264 עם שמנות). החוקרים השוו בין הקבוצות בהתייחס למדדים הבאים: אשפוז חוזר בתקופה של חודש, צורך בטיפול נמרץ, עלות אשפוז כוללת ומשך אשפוז.

נמצא כי ילדים עם שמנות היו בסיכון גבוה ב-26% לאשפוז חוזר ולמשך אשפוז ארוך יותר (הפרש ממוצע של 0.12 יום), לעומת ילדים במשקל תקין. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס לצורך בטיפול נמרץ או בעלות האשפוז הכוללת. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על כך ששמנות מהווה גורם סיכון לאשפוזים חוזרים על רקע התקפי אסתמה ומדגישים את החשיבות של מניעת שמנות בקרב ילדים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29044803

במחקר תצפיתי (אוקטובר 2017), שנערך בארה"ב, נבדק הקשר בין זמן מסך לפני השינה לבין שלושה מדדי בריאות בקרב ילדים: משך ואיכות השינה, בעיות קשב והשמנה.

במחקר נכללו הורים ל-234 ילדים בגילאי 8-17, אשר התבקשו לדווח על שישה תחומים עיקריים: דפוס השימוש של הילד במסכים שונים (כולל טלוויזיה, מחשב, משחקי וידאו וטלפון נייד), דפוסי השינה, קשב, תזונה, פעילות גופנית ודפוס השימוש במסכים של ההורים. על סמך רשומות רפואיות העריכו החוקרים את המצב הבריאותי של הילד, אבחון של ADHD ואחוזון BMI. להלן הממצאים העיקריים:

  • השמנה: ילדים שצפו בטלוויזיה או עשו שימוש בטלפון הנייד לפני השינה נטו פי 2.3-2.4 להיות בעלי עודף משקל או שמנות, כאשר לא נמצא קשר בין שימוש במחשב או משחקי וידאו לבין BMI. 
  • שינה: באופן כללי ילדים שעשו שימוש במסכים שונים לפני השינה נטו לישון 30-60 דקות פחות ולדווח על איכות שינה נמוכה יותר, כולל קושי לישון, קושי להירדם, עייפות בבוקר או נטייה לא לאכול ארוחת בוקר. 
  • פעילות גופנית: ילדים שביצעו יותר פעילות גופנית ושיחקו יותר בחוץ היו בעלי סיכון נמוך להשמנה. 
  • מצב בריאותי: ילדים עם BMI גבוה יותר היו בסיכון גבוה יותר לאבחון של ADHD (פי 2.7), לדיכאון (פי 4.9) ולאסתמה (פי 2.5). 
  • קשב: באופן כללי לא נמצאו קשרים משמעותיים בין שימוש במסכים לבין התנהגויות של חוסר קשב, מלבד עבור ילדים שצפו בטלוויזיה 2-4 שעות ביום, בהשוואה לילדים שצפו עד שעה ביום. 
  • לא נמצאו קשרים משמעותיים בין השימוש של ההורים במסכים לבין השימוש של הילדים.

לסיכום, חשיפה גבוהה למסכים לפני השינה עלולה להיות בעלות השפעות שליליות על בריאות ילדים ומתבגרים, בדגש על השמנה והפרעות שינה
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29119131

במחקר חתך (דצמבר 2017), שנערך בבריטניה, נבדק הקשר בין צריכת מזון מהיר (טייק-אווי) לבין מדדי סיכון למחלת לב כלילית, לסוכרת סוג 2 ולשמנות בקרב ילדים.

במחקר נכללו 1,948 ילדים מ-85 בתי ספר יסודיים בגילאי 9-10. מבין כלל הילדים, 26% דיווחו שכמעט ואינם צורכים ארוחות בטייק-אווי, 46% צורכים כארוחה אחת בשבוע ו-28% צורכים יותר מארוחה אחת בשבוע. החוקרים מראים כי צריכת ארוחות טייק-אווי בתדירות גבוהה יותר הייתה קשורה בצריכה גבוהה יותר של קלוריות ושומן רווי ובצפיפות אנרגטית גבוהה יותר של הדיאטה, וכן בצריכה נמוכה יותר של עמילן, חלבון ומיקרונוטריאנטים (כגון ויטמין C, חומצה פולית וברזל). בנוסף, ילדים שצרכו ארוחת טייק אווי יותר מפעם בשבוע היו בעלי מסת שומן גבוהה יותר ורמת כולסטרול כללי ו-LDL גבוהה ב-3.5 וב-3.7 מ"ד/דצ"ל בהשוואה לילדים שכמעט ולא צרכו ארוחות טייק-אווי.

החוקרים מסכמים כי תדירות גבוהה יותר של ארוחות טייק-אווי קשורה בדפוסי תזונה פחות בריאים שעלולים להשפיע על הסיכון להתפתחות שמנות ותחלואה כרונית בטווח הארוך. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29199181

במחקר עוקבה (ינואר 2018) נבדק הקשר ארוך הטווח בין דפוס התזונה לבין השמנה, תהליכים דלקתיים ובריאות הנפש (בדגש על תסמיני דיכאון) - בקרב מתבגרים. במחקר נכללו הנתונים של 843 מתבגרים מאוסטרליה, עם מעקב מגיל 14 ועד גיל 17. באמצעות מודלים סטטיסטיים, החוקרים בדקו את הקשר בין דפוס התזונה, סך צריכת הקלוריות ו-BMI בגיל 14 לבין BMI, רמת הלפטין (אדיפוקין פרו-דלקתי) והמדד הדלקתי CRP בגיל 17, וכן בין מדדים דלקתיים אלה לתסמיני דיכאון בגיל 17. בנוסף, נבדקה השערה הפוכה - האם בגיל 14 תסמיני דיכאון מהווים גורם המנבא את דפוס התזונה. נמצא כי:

  • דפוס של תזונה מערבית (צריכה גבוהה של בשר אדום, טייק-אווי, מזונות מזוקקים וממתקים) בגיל 14 היה קשור בצריכה קלורית וב-BMI גבוהים יותר בגיל 14 וכן ב-BMI ובמדדי דלקת בגיל 17. 
  • דפוס של תזונה בריאה (צריכה גבוהה של פירות וירקות, דגים ודגנים מלאים) היה קשור ברמה נמוכה יותר של BMI ומדדי דלקת בגיל 17. 
  • BMI גבוה יותר בגיל 14 היה קשור ברמה גבוהה יותר של BMI, לפטין, CRP, תסמיני דיכאון והפרעות נפשיות בגיל 17.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על כך שדפוס של תזונה מערבית קשור בעלייה בסיכון להפרעות נפשיות ולתסמיני דיכאון דרך מסלולים ביולוגיים של השמנה ודלקתיות, כאשר דפוס של תזונה בריאה עשוי להגן על מסלולים אלה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29339318

בסקר (דצמבר 2017) שהתקיים בארה"ב ונועד להעריך את יעילות המעקב אחר מדדי ההשמנה בבתי הספר, נמצא כי כ-66% מההורים אינם מעריכים נכונה את קטגוריית ה-BMI של הילד ומרבית ההורים אינם משנים את הרגלי התזונה והפעילות הגופנית אם ילדם סווג כבעל עודף משקל או בסיכון גבוה. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29388480

במחקר אקראי מבוקר (אפריל 2018) הוערכה ההשפעה של המצב הרגשי על אכילת חטיפים בקרב ילדים. החוקרים מסבירים כי גם ילדים נוטים לאכילה רגשית, אולם מרבית המחקרים מתבססים על דיווח עצמי של ההורה או הילד, דיווח שאינו בהכרח תואם להתנהגויות של אכילה רגשית בפועל.

במחקר נכללו 91 ילדים בני 6.8 בממוצע, אשר הוקצו אקראית לאחד משלושה תנאים של מצב רוח: שמח, עצוב או ניטרלי (אשר תופעלו באמצעות צפייה בקליפים מהסרט "מלך האריות").

נמצא כי ילדים צרכו יותר קלוריות שמקורן בשוקולד בתנאי של מצב רוח עצוב, לאחר מכן בתנאי של מצב רוח שמח והכי מעט בתנאי הניטרלי ודפוס הפוך ביחס לצריכה של קרקר דגים מלוח (הכי הרבה בתנאי הניטרלי והכי מעט בתנאי העצוב). ההשפעה של מצב הרוח על דפוס האכילה לא הייתה תלויה במשקל או במין הילד. עם זאת לגיל הילד הייתה השפעה בתנאי העצוב בלבד, כך שילדים גדולים יותר נטו לאכול יותר שוקולד בהשוואה לילדים קטנים יותר. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על כך שאכילה רגשית קיימת כבר בילדות המוקדמת וממשיכה להתפתח בגילאים אלה.  
https://www.sciencedaily.com/releases/2018/02/180221180534.htm

במחקר אורך (ינואר 2018), שנועד לבחון את הקשר בין דפוסי התנהגות לא בריאים לבין דפוסי BMI בקרב בני נוער, מראים החוקרים כי למרות שקיימים הבדלים ב-BMI בין קבוצות בעלות דפוסי התנהגות שונים, העלייה ב-BMI הינה אחידה, כך שהפערים ב-BMI נשארים דומים לאורך זמן. לכן, יש לזהות קבוצות בעלות דפוסי התנהגות לא בריאים כבר מגיל צעיר כאסטרטגיה לצמצום שיעורי השמנות.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29293654

כחלק ממחקר עוקבה (מרץ 2018), בו נכללו 635 ילדים, נמצא כי כל עלייה של 10 ס"מ בהיקף המותניים בילדות המוקדמת (סביב גיל 3) הייתה קשורה בסיכון כפול לרמות גבוהות של מדד תפקוד הכבד ALT מספר שנים מאוחר יותר (סביב גיל 7). מגמה דומה של עלייה במדד ALT נמצאה בקרב ילדים עם עלייה גדולה יותר במדדי ההשמנה בין גיל 3 לגיל 7. . 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29627190

במחקר עוקבה (אפריל 2018) פרוספקטיבי לאומי, שנערך בנורבגיה, נבדק הקשר בין חשיפה לקפאין במהלך ההריון לבין הסיכון להשמנה עד גיל 8. במחקר נכללו כ-50,000 נשים, שהיו בהריון בין השנים 2002-2008.

במסגרת המחקר נערך מעקב אחר נתוני הגדילה של התינוק ב-11 נקודות זמן מגיל 6 שבועות ועד גיל 8, כאשר צמיחה מוגברת בינקות ועודף משקל בילדות נקבעו בהתאם להגדרות ארגון הבריאות העולמי (WHO).

נמצא כי בהשוואה לנשים עם צריכת קפאין נמוכה בהריון (עד 50 מ"ג/יום), תינוקות לנשים עם צריכת קפאין גבוהה יותר היו בסיכון גבוה ב-15%, 30% ו-66% לצמיחה מוגברת בינקות עבור צריכה ממוצעת (50-199 מ"ג/יום), גבוהה (200-299 מ"ג/יום) וגבוהה מאוד (מעל 300 מ"ג/יום), בהתאמה. עוד נמצא כי חשיפת העובר לקפאין, בכל מינון, הייתה קשורה בסיכון גבוה יותר לעודף משקל בגיל 3 ובגיל 5, כאשר בגיל 8 הסיכון היה גבוה יותר רק עבור ילדים לאימהות עם צריכת קפאין גבוהה מאוד.

החוקרים מסכמים כי הממצאים מצביעים על כך שבאופן כללי צריכת קפאין בהריון קשורה בסיכון גבוה יותר לצמיחה מוגברת בינקות ולעודף משקל בילדות, במיוחד בילדות המוקדמת ולכן מומלץ לנשים בהריון לצמצם או להימנע מצריכת קפאין. ההשערה לגבי המנגנונים האפשריים העומדים בבסיס קשר זה שאובה מניסויים בבעלי חיים, בהם נמצא כי חשיפת האם לקפאין גרמה לגדילת יתר ולמחלות קרדיו-מטבוליות בקרב הצאצאים, דרך 1) שינויים בציר היפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל, המשחק תפקיד חשוב בגדילה ובמטבוליזם, 2) שינויים בוויסות אדנוזין ואנטגוניסטים לאדנוזין, להם תפקיד חשוב בהתפתחות, 3) שינויים בשיליה וטרנפורטציה של לפטין, החיוני לויסות תיאבון. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29685923

במחקר עוקבה (מרץ 2018) לאומי, שנערך בדנמרק, נבדק הקשר בין תזונת התינוק לבין עודף משקל בתקופת הילדות.

במסגרת המחקר נערך מעקב אחר התינוקות מהלידה ועד גיל 7 (36,481 ילדים) ו-11 (22,047), ונכללו הנתונים לגבי תזונת התינוק, צריכת החלבון בגיל 18 חודשים ו-BMI בגילאי 5 ו-18 חודשים ו-7 ו-11 שנים.

מהתוצאות עולה כי משך ההנקה לא היה קשור ב-BMI בגילאי 7 ו-11. חשיפה מוקדמת למזונות מוצקים, לפני גיל 4 חודשים, לא הייתה קשורה ב-BMI בגיל 7 אך כן הייתה קשורה ב-BMI גבוה יותר ובסיכון מוגבר לעודף משקל בגיל 11. צריכת חלבון גבוהה יותר בגיל 18 חודש, שמקורה במוצרי חלב, בשר ודגים, הייתה קשורה ב-BMI גבוה יותר ובסיכון מוגבר לעודף משקל בגיל 7.

החוקרים מסכמים כי חשיפה מוקדמת למזונות מוצקים וצריכה גבוהה יותר של חלבון מהחי עלולים להיות קשורים בסיכון מוגבר לעודף משקל בילדות, אולם גודל האפקט הינו נמוך.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29566190

באמצעות מודל גנטי, (מאי 2018) שנחקר במכרסמים, בודקים החוקרים כיצד חשיפה לחומצות שומן במהלך ההריון משפיעה על הרכב חיידקי המעי וכתוצאה מכך על הוויסות המטבולי והשמנה בבגרות. החוקרים מסבירים כי להרכב חיידקי המעי בתחילת החיים השפעה מכרעת על המטבוליזם בהמשך החיים, אולם אין מספיק מידע על אופן ההשפעה של הרכב חומצות השומן בתזונת האם בתקופת ההריון וההנקה על הרכב חיידקי המעי ועל הבריאות המטבולית.

במחקר הנוכחי נמצא כי ייצור אנדוגני של חומצות שומן מסוג אומגה 3 במהלך ההריון וההנקה הוביל למיתון העלייה במשקל ולהפחתת הפרעות מטבוליות בקרב צאצאים זכרים הצורכים דיאטה עתירת שומן. לא נמצאה השפעה לחומצות השומן בתזונת האם על מדדים אלה בקרב נקבות. עוד מראים החוקרים כי ההשפעה שנמצאה בקרב זכרים קשורה לשינויים בהרכב חיידקי המעי, כאשר הפחתת החשיפה לאומגה 3 הייתה מלווה בירידה בריכוזי חיידקים מהזנים Epsilonproteobacteria, Bacteroides ו- Akkermansia ובעלייה יחסית בריכוז Clostridia.

השפעות אלה היו משמעותיות יותר בהנקה מאשר בהריון. עוד מראים החוקרים כי ההשפעה על חיידקי המעי הייתה ארוכת טווח ונמשכה בתקופת הבגרות גם לאחר תקופה ממושכת של תזונה עתירת שומן. ממצאים אלה מצביעים על כך שהשמנה והפרעות מטבוליות בבגרות מושפעות מחשיפה מוקדמת לחומצות שומן כתוצאה מעיצוב סביבת חיידקי המעי, כאשר יש לכך השלכות חשובות להבנת האינטראקציה בין התזונה המערבית, הבריאות המטבולית וחיידקי המעי. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29793531

 

 

השפעות גנטיות ותורשה

 

בסקירה (2019) מסכמים החוקרים את הממצאים שזוהו בהתייחס לשינויים אפיגנטיים במטבוליזם, הקשורים בהתפתחות שמנות וסוכרת סוג 2, וכן מונים את הגורמים המובילים לשינויים אפיגנטיים - כולל גנטיקה, גיל, פעילות גופנית ותזונה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30982733

מחקר חדשני (מרץ 2014) מראה כי קיים קשר גנטי בין המטבוליזם של פחמימות ובין BMI.

עמילאז הם קבוצת האנזימים המפרקים את העמילן למולקולות גלוקוז ומקודדים ע"י הגן AMY1.

החוקרים מסבירים כי לכל אדם יש בדרך כלל 2 עותקים מגן זה, אולם בחלקים מסוימים בדנ"א ישנה שונות במספר העותקים שיש לכל אדם (CNVs). הם מראים כי מספר העותקים של הגן קשור בהבדלים מטבוליים בין אנשים.

נמצא כי עלייה במספר העותקים של AMY1 הייתה קשורה בעליה בביטוי הגנטי וברמות האנזימים בדם ואילו ירידה הייתה קשורה בעלייה ב-BMI ובסיכון להשמנה, כאשר הסיכון עלול להגיע עד פי 8. ממצאים אלו אוששו בקרב מעל 6 אלפים איש ממדינות שונות.

זהו מחקר חלוצי הבוחן ברמה הגנטית כיצד עיכול הפחמימות קשור בהשמנת יתר, בשונה ממחקרים קודמים אשר עוסקים בעיקר בהשפּעת הביטוי הגנטי על פעילות המוח הקשורה ברמת התיאבון.

המחקר מדגיש כי קיים סיכון גנטי אינדיבידואלי להשמנת יתר ולכן, לדעתנו, חשוב במיוחד להקפיד על אורח חיים בריא ותזונה מאוזנת.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24686848

מחקר (ספטמבר 2015) שנועד לבחון האם הבדלים גנטיים הקשורים בחילוף החומרים של ויטמין D מעורבים בירידה במשקל ועמידות לאינסולין במסגרת סוגי דיאטה שונים

המחקר כלל 732 משתתפים הסובלים מהשמנה, כחלק ממחקר של שנתיים לירידה במשקל. 

נמצא כי למאפיין גנטי מסוים השפעה על מדדי האינסולין כתלות ברמת החלבון בדיאטה, אך לא ברמת השומן. 

כלומר, לאנשים עם מאפיין זה צפוי שיפור משמעותי יותר במדדי האינסולין בעקבות צריכת דיאטת הרזיה עם רמת חלבון גבוהה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26416604

מניתוח 3 מחקרי עוקבה (cohort) גדולים (מרץ 2014) נמצא כי קיימת אינטראקציה בין הרקע הגנטי לבין צריכת מזון מטוגן, כלומר, אנשים בעלי נטייה להשמנה עשויים להיות מושפעים יותר מצריכת מזונות מטוגנים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24646652

מחקר חדשני שבוצע בעכברים (אפריל 2014) מציע כי השמנה עלולה להוביל לשינוי בביטוי הגנטי הקשור בהתפתחות של סרטן המעי הגס.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24703701

מחקר חדשני ומעניין (יולי 2014) מצא לראשונה כי חיידקי מעיים מסוימים יכולים לעבור בתורשה ובכך להשפיע על משקל הגוף. החוקרים בחנו את הרכב חיידקי המעיים בכ-1,000 דגימות צואה שמקורן ב-416 זוגות תאומים. הם זיהו משפחת חיידקים הנפוצה יותר בקרב אנשים בעלי BMI נמוך ומצאו כי חיידקים אלו עוברים בתורשה. ניסוי שבוצע בעכברים מראה כי חיידקים אלו עשויים להגן מפני עלייה במשקל. לממצאים אלה עשויה להיות השלכה יישומית לטיפולים מותאמים אישית, בהתאם למטען הגנטי.

http://www.cell.com/cell/abstract/S0092-8674(14)01241-0

מחקר תצפיתי גדול (יולי 2016) בו נבדק האם הקשר בין נטייה גנטית להשמנה לבין BMI הינו גדול יותר עבור אוכלוסייה שנולדה מאוחר יותר ונחשפה לסביבה מעודדת השמנה (obesogenic environment) בגיל צעיר יותר. החוקרים מסבירים כי ישנם מאפיינים גנטיים אשר קשורים ברמת BMI, כאשר קשרים אלה עשויים להשתנות בעקבות מגפת ההשמנה שהחלה בארה"ב בסוף שנות ה-70.

המחקר מבוסס על נתונים של 8,788 מבוגרים מעל גיל 50 אשר נולדו בין השנים 1900-1958 ולהם עד 12 מדידות BMI בין השנים 1992-2014. החוקרים חישבו עבור כל משתתף ציון סיכון גנטי (מבוסס על נשאות של 29 מאפיינים גנטיים) המבטא את הפער המצופה ב-BMI מזה של משתתף עם ציון סיכון חציוני.

נמצא כי הקשר בין BMI וציון הסיכון הגנטי היה גדול יותר עבור משתתפים שנולדו בשנים מאוחרות יותר. לדוגמא, עלייה של יחידה אחת בציון הסיכון הגנטי הייתה קשורה בעלייה של 1.37 יחידות ב-BMI עבור משתתפים (לבנים) שנולדו אחרי 1943, לעומת 0.17 יחידות BMI עבור משתתפים שנולדו לפני 1924.

החוקרים מדגישים כי לא היה שינוי לאורך זמן בשיעור הסיכון הגנטי להשמנה באוכלוסייה.

מכאן, מסיקים החוקרים כי לגורמים גנטיים הקשורים בהשמנה השפעה גדולה יותר בסביבה מעודדת השמנה. כלומר, אנשים עם סיכון גנטי גבוה יותר להשמנה מושפעים במידה משמעותית יותר מגורמים סביבתיים מעודדי השמנה כגון עלייה בסך צריכת הקלוריות, עלייה בצריכת משקאות ממותקים ושינויים בדפוסי הפעילות הגופנית.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27380344

במחקר אקראי מבוקר (אוגוסט 2017) נבדק כיצד צריכת שומן ופחמימות בדיאטה משפיעה על הקשר בין מאפיין גנטי, הקשור בתנגודת לאינסולין ובסיכון לסוכרת (rs1440581), לבין המטבוליזם של גלוקוז במהלך תהליך הירידה במשקל.

במסגרת המחקר נכללו 757 משתתפים ללא סוכרת, אשר הוקצו באופן אקראי לשתי קבוצות דיאטה עם הגבלה קלורית: דיאטה דלת שומן (20-25% שומן, 15% חלבון ו-60-65% פחמימות) או לדיאטה עתירת שומן (40-45% שומן, 15% חלבונים ו-40-45% פחמימות). החוקרים מדדו את השינוי ברמת הגלוקוז והאינסולין בצום ומדדי תנגודת לאינסולין לאחר ירידה במשקל של כ-7 ק"ג בממוצע לאורך 10 שבועות, כתלות בנוכחות הגנוטיפ rs1440581.

באופן כללי, נמצא כי בקרב משתתפים עם גנוטיפ זה השיפור בריכוזי הגלוקוז היה נמוך יותר, אולם התגובה הייתה תלויה בסוג הדיאטה. בתגובה לדיאטה עתירת השומן, נוכחות הגנוטיפ הייתה קשורה בירידה משמעותית יותר ברמת האינסולין והתנגודת לאינסולין, כאשר מגמה הפוכה נמצאה בקבוצת הדיאטה דלת השומן. 
לסיכום, התגובה המטבולית לדיאטה תלויה במאפיינים הגנטיים של האדם כך, שדיאטות שונות עשויות להיות יעילות במידה שונה עבור אנשים שונים.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28768654

כחלק ממחקר תצפיתי, (יוני 2018) העוסק בהשפעות הסביבה על הבריאות, במחקר הנוכחי נבדק הקשר בין המשקל בינקות לבין התפקודים הקוגניטיביים בגיל 5 ובגיל 8.

במחקר נכללו 233 ילדים, מהם 167 ילדים סווגו כרזים ו-48 כלא רזים (מתחת ומעל לסטיית תקן אחת של ציוני המשקל ביחס לגובה).

נמצא כי עלייה של סטיית תקן אחת בציוני המשקל הייתה קשורה בירידה בציוני ה-IQ וכן בירידה של תפקודים קוגניטיביים נוספים, כולל היסק תפיסתי וזיכרון עבודה.

החוקרים מסכמים כי בקרב ילדים עם התפתחות תקינה, השמנה בגיל הינקות הייתה קשורה ברמה נמוכה יותר של יכולת קוגניטיבית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29797555

 

השפעות פסיכולוגיות - קשר גוף נפש

 

בסקירה שיטתית, (2019) הוערכו העדויות ממחקרים אקראיים מבוקרים בהתייחס להשפעה של התערבויות המיועדות לאיזון חיידקי על תסמיני חרדה. החוקרים מסבירים כי ישנם מחקרים רבים, המצביעים על התפקיד של חיידקי המעי בוויסות הפעילות המוחית באמצעות ציר המעי-מוח, כאשר חוסר איזון בחיידקי המעי נמצא קשור בתסמינים כמו חרדה. יחד עם זאת, אין עדויות ברורות לטיפול בחרדה באמצעות איזון חיידקי המעי. בסקירה נכללו 21 מחקרים, בהם 1,503 משתתפים עם תסמונת המעי הרגיש (10 מחקרים), משתתפים בריאים (6 מחקרים) או משתתפים עם מחלות כרוניות (תסמונת העייפות הכרונית, דלקת מפרקים שגרונית, שמנות, פיברומיאלגיה וסוכרת סוג 2). בארבעה עשר מהמחקרים נעשה שימוש בפרוביוטיקה לאיזון חיידקי המעי, ובשבעה נעשה שימוש באסטרטגיות אחרות, כגון שינוי תזונתי. תוספי הפרוביוטיקה הכילו חיידק בודד (בעיקר Lactobacillus), או שילוב של מספר זנים. 

מבין 21 המחקרים, ב-11 מחקרים נמצא כי התערבות לאיזון חיידקי המעי תרמה להקלה בתסמיני חרדה, מהם 5 מחקרים בהם ניתן תוסף פרוביוטיקה ו-6 מחקרים בהם נעשתה התערבות אחרת כגון דיאטה דלת FODMAP. החוקרים מציינים כי שיעור היעילות של אסטרטגיות התערבות שאינן כוללות פרוביוטיקה היה 86% (6 מבין 7 מחקרים). 

החוקרים מסכמים כי כמחצית מהמחקרים מצאו כי התערבות לאיזון חיידקי המעי הייתה יעילה להקלה על תסמיני חרדה, כאשר תוספי פרוביוטיקה היו פחות יעילים לעומת התערבויות אחרות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31179435

סקירה (מאי 2014) העוסקת בבחינת ההשפעה הפיזיולוגית והפסיכולוגית של תכניות התערבות המבוססות על גישת "האכילה האינטואיטיבית" שהיא אחת מגישות ה"דיאטה ללא דיאטה".

בבסיס גישה זו עומדים הרעיונות של עידוד אכילה עפ"י תחושות ורמזים פנימיים של רעב ושובע, קבלת הגוף והתנהגות אכילה המעודדת בריאות והנאה.

הסקירה כוללת 20 תכניות התערבות כאשר באופן כללי המחקרים הראו תוצאות חיוביות בהן שיפור בהרגלי האכילה, באורח החיים, בדימוי הגוף ובבריאות הפסיכולוגית, חלק מהשפעות אלה נמשכו עד לשנתיים לאחר ההתערבות.

כמו כן, נמצא כי שיעור ההיענות בתכניות אלה היה גבוה ועמד על 92% מהמשתתפים שהשלימו את התכנית.

החוקרים מסכמים כי תכניות לאכילה אינטואיטיבית תורמות להפסקת עיסוק לא בריא במשקל הגוף, לשיפור מדדים מטבוליים, להגברת קבלת הגוף ולהפחתת מתח פסיכולוגי. החוקרים ממליצים לעודד תכניות מסוג זה על פני תכניות המדגישות הפחתה במשקל.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24631111

במחקר אקראי מבוקר, (2019) שנערך בברזיל, נבדקה התרומה של מדיטציה מרפאה (Healing Meditation) בקרב נשים המשתתפות בתוכנית לירידה במשקל. במחקר נכללו 55 נשים מעל גיל 18 ועם BMI מעל 25, אשר חולקו אקראית לקבוצת ההתערבות או לקבוצת הביקורת. כל הנשים השתתפו בתכנית הרזיה סטנדרטית בת שמונה שבועות, שכללה מעקב על ידי דיאטן, רופא משפחה, גניקולוג ואנדוקרינולוג. בנוסף, הנשים בקבוצת ההתערבות השתתפו במפגש שבועי של מדיטציה קבוצתית, שהתמקדה בנשימה, תפיסה של העצמי ופיתוח מודעות. קבוצת הביקורת השתתפה בשני מפגשים חודשיים בהם הוערכה ההיענות לתכנית ההרזיה. 

לאחר 8 שבועות, בקבוצת ההתערבות נצפתה ירידה משמעותית יותר במשקל (ירידה ממוצעת של 2.9% לעומת 0.7%, p<0.001), וכן בהיקף המותניים (5 לעומת 1 ס"מ, p<0.001) בהשוואה לקבוצת הביקורת. הירידה במשקל בקבוצת ההתערבות נשמרה גם לאחר 8 שבועות נוספים של מעקב. במהלך תקופת המעקב, הנשים בקבוצת הביקורת גם השתתפו במפגשי מדיטציה ונצפתה מגמה דומה של ירידה במשקל. 

מסקנת החוקרים היא כי תרגול ״מדיטציה מרפאה״ עשוי לתמוך בתהליך ההרזיה ולהוביל לירידה גדולה יותר במשקל. כמו כן, תוצאות המחקר הנוכחי טובות יותר ממחקרים שבוצעו על תרגולים מדיטטיבים אחרים והחוקרים מסבירים כי ״מדיטציה מרפאה״ מעלה יותר את המודעות ואת האיזון הנוירואנדוקריני ע״י מיקוד התפיסה העצמית בפיזיולוגיה ובמערכת העצבים. 

החוקרים מדווחים כי המחקר נערך במימון עצמי ועל העדר ניגודי אינטרסים. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31373827/

במחקר פיילוט אקראי מבוקר (2019) הוערכה ההשפעה של תרגול טאי צ'י על מדדי איכות החיים, בקרב מבוגרים עם שמנות, הסובלים מדיכאון. במחקר נכללו 213 משתתפים, אשר חולקו אקראית לקבוצת ההתערבות, שהשתתפה בתכנית טאי צ'י, או לקבוצת הביקורת, שקיבלה את הטיפול הסטנדרטי בלבד. תכנית הטאי צ'י כללה 3 תרגולים של 1.5 שעות בשבוע, למשך 24 שבועות. 

נמצא כי לאחר 12 ו-24 שבועות חל שיפור מובהק במדדי איכות החיים, המתייחסים לתפקוד גופני ורגשי, בקבוצת ההתערבות בהשוואה לקבוצת הביקורת. עם זאת, בקבוצת הביקורת, אך לא בקבוצת ההתערבות, חל שיפור מובהק במדדים של כאב ושל בריאות כללית. 

החוקרים מסכמים כי תרגול טאי צ'י עשוי לתרום לשיפור איכות החיים הגופנית והרגשית בקרב מבוגרים עם שמנות הסובלים מדיכאון.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31448950

מחקר פיילוט (ספטמבר 2014) מציג לראשונה באמצעות הדמיית fMRI כי התערבות התנהגותית מאפשרת להשפיע על מנגנון הגמול במוח ולגרום להעדפה של מזון בריא.

החוקרים מסבירים כי השמנה קשורה בעירור-יתר של מנגנון הגמול במוח בתגובה לצריכת מזון עתיר קלוריות, בהשוואה לצריכת מזון דל קלוריות.

על מנת לבחון האם ניתן לשנות את תגובת עירור-היתר, 13 משתתפים הסובלים מהשמנה חולקו באופן אקראי לקבוצת ביקורת או להשתתפות בתכנית הרזיה, וההבדלים בתגובות המוח שלהם למזונות שונים נבדקו בתחילת המחקר ולאחר 6 חודשים.

החוקרים מצאו כי ההשתתפות בתכנית ההרזיה הובילה לירידה גדולה יותר במשקל, לעלייה בתגובת המוח לצריכת מזונות דלי-קלוריות ולירידה בתגובת המוח לצריכת מזונות עתירי קלוריות, בהשוואה לקבוצת הביקורת.

אף על פי שמדובר במחקר בהיקף מצומצם, לתוצאותיו עשויות להיות השלכות יישומיות חשובות לגיבוש אסטרטגיות לשיפור דפוסים תזונתיים ולשמירה על משקל תקין.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25177910

סקירה מעניינת (דצמבר 2014) הבוחנת את העדויות ממחקרים העוסקים בתוכניות התערבות להרזיה באמצעות אימון תודעתי.

בסקירה נכללו 19 מחקרים, 13 מחקרים מבוקרים ו-6 מחקרים תצפיתיים.

הכותבים מסכמים כי ב-13 מהמחקרים שנכללו בסקירה דווח על ירידה ניכרת במשקל, אולם במחקרים אלה לא הוצע הסבר לגבי המנגנונים בהם אימון תודעתי קשור בירידה במשקל.

כמו כן, השונות בין המחקרים והמגבלות המתודולוגיות אינן מאפשרות לקבוע מסקנות ברורות.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25490697

מאמר מעניין (פברואר 2015) בו מוצג כיצד אימון ממוחשב מסייע בוויסות התנהגות האכילה ובכך עשוי לתרום לירידה במשקל. במסגרת המחקר, המשתתפים התאמנו בהימנעות מתגובה לתמונות של מזונות לא בריאים ועידוד התגובה למזונות בריאים.

נמצא כי גם אימון קצר תרם לצריכה נמוכה יותר של קלוריות מיד לאחר מכן בהשוואה לקבוצת ביקורת שעברה אימון דומה עם תמונות ניטרליות.

החוקרים מסבירים כי השפעות האימון תלויות בהבדלים בין-אישיים ביכולת השליטה באכילה.

ממצאים אלה עשויים לתרום לפיתוח אסטרטגיות ללימוד אנשים כיצד לשלוט בהתנהגות האכילה שלהם, שכן אכילת יתר הינה הגורם העיקרי להשמנת יתר.

ניתן להתאמן און-ליין בלינק המצורף

http://foodtraining.exeter.ac.uk/

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25447023

להלן שני מחקרים אקראיים מבוקרים, (2019) בהם הוערכו התערבויות שונות בקרב מטופלים עם שמנות הסובלים מדיכאון

במחקר הראשון הוערכה היעילות של שתי התערבויות למניעת הפרעת דיכאון בקרב מטופלים עם עודף משקל או שמנות הסובלים מתסמיני דיכאון. במחקר נכללו 1,025 משתתפים בני 46 בממוצע, עם BMI בטווח של 25-40, מ-4 מדינות באירופה. כל המשתתפים סבלו מתסמיני דיכאון, ללא אפיזודה של דיכאון קליני בששת החודשים שקדמו למחקר. במחקר נבדקה ההשפעה של שתי התערבויות לתקופה של שנה:

1) נטילת תוספי תזונה כדוגמת 1,412 מ"ג אומגה 3, 30 מק"ג סלניום, 400 מק"ג חומצה פולית, 20 מק"ג ויטמין D3 ו-100 מ"ג סידן

2) טיפול התנהגותי אישי או קבוצתי, המיועד לטיפול בהתנהגויות אכילה של 21 מפגשים לאורך שנה.

המשתתפים חולקו אקראית לארבע קבוצות המחקר:

  1. תוסף פלסבו ללא טיפול התנהגותי.
  2. תוסף פלסבו עם טיפול התנהגותי.
  3. תוספי תזונה ללא טיפול התנהגותי.
  4. תוספי תזונה עם טיפול התנהגותי.

את המחקר השלימו 779 משתתפים, כאשר במהלך שנת המחקר 10% מהמשתתפים אובחנו עם הפרעת דיכאון, ללא הבדל מובהק בין הקבוצות (9.7%, 10.2%, 12.5% ו-8.6% בארבע הקבוצות, בהתאמה). בהשוואה לקבוצת הביקורת שלא קיבלה אף התערבות, הסיכון להתפתחות הפרעת דיכאון היה גבוה ב-6% עם נטילת תוספים, נמוך ב-7% עם טיפול התנהגותי ונמוך ב-7% עבור שניהם יחד (כל הנתונים אינם מובהקים סטטיסטית). החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה אינם תומכים ביעילות של התערבויות אלה למניעת התפתחות הפרעת דיכאון בקרב מטופלים עם עודף משקל או שמנות.

 

במחקר השני הוערכה היעילות של תכנית התערבות אינטגרטיבית לטיפול בשמנות ובדיכאון. במחקר נכללו 409 מבוגרים בני 51 בממוצע, עם BMI מעל 30, הסובלים מתסמיני דיכאון ברמה בינונית. המשתתפים חולקו אקראית לשתי קבוצות: 

  1. קבוצת הביקורת - קיבלה את הטיפול הסטנדרטי בלבד, אשר כלל טיפול רפואי מרופא המשפחה, קבלת מידע מהמרפאה על שירותים לטיפול בשמנות ובדיכאון ומכשיר מעקב אחר הפעילות הגופנית.
  2. קבוצת ההתערבות - השתתפה (בנוסף לטיפול הסטנדרטי) בתכנית שכללה טיפול התנהגותי לירידה במשקל וטיפול בדיכאון, הממוקד באסטרטגיות לפתרון בעיות. כמו כן, ניתנו תרופות נוגדות דיכאון בהתאם לצורך. 

יעילות ההתערבות הוערכה בהתאם לשינוי ב-BMI והציון במדד SCL-20 להערכת תסמיני דיכאון בסולם של 0-4. נמצא כי במהלך תקופה של 12 חודשים, בהשוואה לקבוצת הביקורת, בקבוצת ההתערבות חלה ירידה מובהקת ב-BMI הממוצע (הפרש של 0.7, p=0.01) ובמדד SCL-20 (הפרש של 0.2, p=0.01). החוקרים מסכמים כי תכנית התערבות אינטגרטיבית הייתה מלווה בירידה גדולה יותר במשקל ובשיפור גדול יותר בתסמיני הדיכאון בהשוואה לטיפול הסטנדרטי בלבד. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30835307

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30835308

במחקר אקראי מבוקר (פברואר 2017) נבדקה ההשפעה של שיטות פסיכולוגיות להפחתת התשוקה לשוקולד.

המחקר מבוסס על התיאוריה הפסיכולוגית elaborated-intrusion theory, שהינה תיאוריה קוגניטיבית התנהגותית, המציעה כי מחשבות אודות התשוקה לחומרים שונים (מזון, אלכוהול, עישון) מועצמות על ידי דימוי ויזואלי. במחקר זה נבדקה ההשפעה של הפרדה קוגניטיבית (cognitive defusion) ודמיון מודרך להפחתת התהליכים הקוגניטיביים הקשורים בתשוקה לשוקולד.

המחקר כלל שני תת-מחקרים שונים, בראשון נכללו 94 נשים צעירות ובשני 97 משתתפים עם תשוקה לשוקולד, שרצו להפחית את צריכת השוקולד שלהם. בשני המחקרים המשתתפים חולקו אקראית לשלוש קבוצות: תרגול הפרדה קוגניטיבית (Cognitive defusion, שיטה לשליטה במחשבות לא רצויות), דמיון מודרך, או לקבוצת ביקורת (חשיבה חופשית). החוקרים מדדו את המחשבות הקשורות בשוקולד, את הדימוי הויזואלי, עוצמת התשוקה וצריכת השוקולד לפני ואחרי ההתערבות.

נמצא כי הפרדה קוגניטיבית הייתה יעילה להפחתת המחשבות והדימוי הויזואלי בשתי הקבוצות, ואילו דמיון מודרך היה יעיל רק עבור המשתתפים עם התשוקה לשוקולד (המדגם השני). לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס לצריכת השוקולד בשני המחקרים. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מספקים תמיכה לתיאוריה בתחום האכילה ומצביעים על כך שלשימוש בשיטות פסיכולוגיות אלה פוטנציאל להפחתת התשוקה למזונות, כדוגמת שוקולד.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28196711

במחקר אקראי מבוקר (אוגוסט 2017) נבדקה התרומה הקרדיו-מטבולית של תכנית להפחתת לחצים באמצעות מודעות קשובה (MBSR - mindfulness-based stress reduction) בקרב נשים עם עודף משקל או שמנות.

במחקר נכללו 86 נשים עם BMI מעל 25, אשר חולקו אקראית להשתתפות בתכנית מיינדפולנס או בקבוצת הביקורת - למשך 8 שבועות עם מעקב למשך 8 שבועות נוספים. תכנית המיינדפולנס כללה השתתפות במפגש שבועי בן 2.5 שעות, סדנה מרוכזת (ריטריט) של 6 שעות ותרגול יומי עצמאי של כחצי שעה. המפגשים של קבוצת הביקורת כללו הדרכה בנושאי תזונה ופעילות גופנית, אסטרטגיות לניהול סטרס ומידע בריאותי.

נמצא כי בהשוואה לקבוצת הביקורת, בקרב משתתפים בתכנית המיינפולנס חלה עלייה ברמת המודעות הקשובה, על פי המדד Toronto Mindfulness Scale, וירידה בתחושת הסטרס. בנוסף, בקבוצת המיינדפולנס חלה ירידה של כ-9 מ"ג/דצ"ל ברמת הסוכר בצום בהשוואה לנתוני הבסיס, ללא שינוי בקבוצת הביקורת. לא נמצאה השפעה למיינדפולנס על לחץ הדם, משקל או עמידות לאינסולין. החוקרים מסכמים כי בקרב נשים הסובלות מהשמנה, תרגול מיינדפולנס נמצא יעיל להקלה על סטרס ועשוי לתרום לירידה ברמת הסוכר. נדרשים מחקרים נוספים על מנת להעריך את ההשפעה הקרדיו-מטבולית ארוכת הטווח.

 https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28686006

במחקר, שנערך בקרב עכברים, נחקר התפקיד של חיידקי המעי ותנגודת לאינסולין בהתפתחות תסמיני דיכאון וחרדה על רקע שמנות.

במסגרת המחקר נבדקה ההתנהגות ופעילות האינסולין במוח של עכברים עם שמנות, שקיבלו או לא קיבלו טיפול אנטיביוטי. נמצא כי בקרב עכברים עם שמנות נצפו התנהגויות המבטאות עלייה במאפיינים של דיכאון וחרדה, כאשר עלייה זאת הייתה קשורה בירידה בפעילות האינסולין במוח ובעלייה בגורמים דלקתיים באזורים במוח הקשורים בתגובה הרגשית. טיפול אנטיביוטי הוביל לירידה בדלקת, לשיפור פעילות האינסולין במוח ולהפחתת ביטויים של דיכאון וחרדה.

החוקרים מראים כי השפעה זאת הייתה קשורה בשינויים ברמה של מתווכים עצביים וגורמים תזונתיים שונים. מכאן, החוקרים מסיקים כי לשינויים בחיידקי המעי על רקע שמנות השפעה על פעילות האינסולין במוח ועל הרמה של מטבוליטים שונים וכתוצאה מכך על ההתנהגות והביטוי הרגשי.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29910467

 

השפּעת סטְרס - מתח / לחץ

 

סטרס גורם להפרשת הורמון הקורטיזול אשר עלול להצטבר בדם בחשיפה ממושכת למצבי סטרס ולהתבטא ברמות קורטיזול גבוהות בדם ובשיער. במחקר הנוכחי (ינואר 2014) נבחן הקשר בין השמנה ורמות קורטיזול בילדים. בוצעה השוואה בין 20 ילדים בגילאי 8-12 הסובלים מהשמנת יתר לבין 20 ילדים דומים במשקל תקין.

החוקרים מראים כי רמות הקורטיזול בדגימת השיער של הילדים השמנים היו גבוהות בהשוואה לילדים במשקל תקין.

החוקרים מסיקים כי בקרב ילדים שמנים ישנה פעילות הורמונלית מוגברת בציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל כאשר לממצא זה עשויות להיות השלכות יישומיות לטיפול בהשמנת יתר בילדים אולם נדרשים מחקרים נוספים על מנת להבין מהם המנגנונים הביולוגיים העומדים בבסיס קשר זה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24384019

מחקר כפול-סמיות מעניין (יולי 2014) עוסק בהשפעה המשולבת של גוף ונפש ומראה כיצד תחושת סטרס לפני אכילת ארוחה עתירת שומן גורמת להאטת המטבוליזם ולהשמנה.

במחקר השתתפו 58 נשים בריאות בגיל 53 בממוצע שקיבלו ארוחה עתירת שומן רווי או ארוחה עשירה בשמן חמניות המכיל כמות גבוהה של חומצות שומן בלתי רוויות.

החוקרים העריכו את הוצאת האנרגיה במנוחה (REE) ומדדים מטבוליים נוספים בנוסף להערכת גורמי הסטרס שחוו הנשים ביום הקודם לארוחה.

באופן כללי נמצא כי תחושת סטרס גבוהה יותר הייתה קשורה בהאטת המטבוליזם, במיוחד בקרב נשים בעלות היסטוריה של דיכאון.

בשונה מהמצופה, ההשפעה של שומן רווי ושומן בלתי רווי הייתה דומה ונמצאו רק הבדלים ברמת הסוכר בדם לאחר הארוחה.

מכאן, המחקר מדגיש כי לסטרס עלולה להיות השפעה משמעותית על הבריאות, במיוחד בשילוב עם תזונה עתירת שומן.

אנו ממליצים, כהרגלנו, להקפיד על דיאטה מאוזנת ומגוונת הכוללת מגוון ירקות ופירות, דגנים מלאים וקטניות, במיוחד בתקופות סטרס.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25034950

בהתבסס על נתוני סקר (יוני 2015) שכלל 3,617 משתתפים עולה כי לתחושת סטרס במהלך הילדות, יותר מאשר בתקופת הבגרות, השפעה על העלייה במשקל בקרב נשים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26151391

במחקר אורך (מרץ 2017) שכלל 2,527 משתתפים מעל גיל 54, נמצא כי רמה גבוהה יותר של סטרס, אשר נמדדה באמצעות רמת הקורטיזול בשיער, הייתה קשורה במשקל, ב-BMI ובהיקף מותניים גבוהים יותר, מגמה שנמשכה גם במעקב לאחר 4 שנים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28229550

במחקר תצפיתי (2018) הוערך הקשר בין גורמי אורח חיים לבין מדדי עקה חמצונית בקרב ילדים. החוקרים מסבירים כי על בסיס מחקרים קודמים, ניתן להתייחס לרמת כולסטרול LDL מחומצן (oxLDL) כמדד לעקה חמצונית בקרב ילדים עם שמנות. במחקר נכללו 178 ילדים, אשר סווגו בהתאם ל-BMI כבעלי משקל תקין, עודף משקל או שמנות. החוקרים מדדו את רמת ה-oxLDL בדם והעריכו את הרגלי התזונה והפעילות הגופנית של הילדים. בהשוואה לילדים עם עודף משקל או שמנות, ילדים במשקל תקין היו בעלי הרגלי תזונה דומים אולם ביצעו יותר פעילות גופנית. באופן כללי, לא נמצא קשר בין רמת ה-oxLDL לבין התזונה או הפעילות הגופנית.

עם זאת, נצפתה רמת גבוהה יותר של oxLDL בקרב ילדים ששתו פחות מליטר מים ליום ובקרב ילדים שצרכו בקביעות שוקו בארוחת הבוקר, ורמת oxLDL נמוכה יותר בקרב ילדים שצרכו בעיקר פירות לארוחת הבוקר. בנוסף, נמצאה מגמה, שאינה מובהקת סטטיסטית, בין צריכת תזונה עתירת שומן ואכילת קינוח בסוף הארוחה לבין רמת oxLDL גבוהה יותר. החוקרים מסכמים כי להרגלי האכילה והפעילות הגופנית בקרב ילדים ככל הנראה אין השפעה מיידית על העקה החמצונית בגוף, באופן בלתי תלוי במשקל. אולם הרגלים לא בריאים, כגון צריכה גבוהה של שומנים וסוכרים וצריכה נמוכה של מים, הינם גורמים המנבאים עלייה בעקה החמצונית שעלולה להזיק לבריאות.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30554325

מחסור בשינה 

לשינה, במיוחד בגיל צעיר, חשיבות גבוהה להתפתחות ולשמירה על הבריאות.

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרי עוקבה (2018) נבדק הקשר בין משך שינה ארוך לבין מגוון מדדי בריאות, כולל תמותה, סוכרת, יתר לחץ דם, תחלואה קרדיווסקולרית, שבץ, מחלת לב כלילית, שמנות, דיכאון ויתר שומנים בדם. במחקר נכללו הנתונים של מעל ל-5 מיליון איש, אשר השתתפו ב-137 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים. החוקרים סיווגו את המשתתפים כבעלי משך שינה ארוך או משך שינה רגיל, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בכל אחד מהמחקרים (ובכך נתנו ביטוי להבדלים תרבותיים ואתניים). 

למרות ההבדלים בין המחקרים, ברובם משך שינה ארוך הוגדר כמעל ל-8-9 שעות שינה. מניתוח כולל של הנתונים עולה כי משך שינה ארוך היה קשור בסיכון גבוה ב-39% לתמותה, ב-26% לסוכרת, ב-25% לתחלואה קרדיווסקולרית, ב-46% לשבץ, ב-24% למחלת לב כלילית וב-8% לשמנות. משך שינה ארוך לא היה קשור ביתר לחץ דם ולא נמצאו מספיק עדויות בהתייחס לדיכאון וליתר שומנים בדם. החוקרים קוראים לביצוע מחקרים נוספים במטרה להעריך האם הקשר בין משך שינה ארוך לבין הסיכון המוגבר לתחלואה ולתמותה הינו סיבתי והאם קיצור משך השינה תורם להפחתת הסיכון. כמו כן, החוקרים לא בדקו את המנגנונים העומדים בבסיס הקשר הזה ונשענים על מספר תיאוריות שהוצעו בעבר. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28890167

במחקר מבוקר (נובמבר 2013) נבחן הקשר בין משך השינה של ילדים לבין מדדים שונים הקשורים בהשמנה.

במחקר השתתפו 37 ילדים בגילאי 8-11 אשר ישנו במשך שבוע את משך הזמן הרגיל ובשבועיים העוקבים ישנו שבוע אחד שעה וחצי יותר ושבוע אחד שעה וחצי פחות בסדר אקראי.

בהשוואה למשך השינה המופחת, במשך השינה הארוך הילדים דיווחו על צריכת קלוריות נמוכה יותר, רמות הורמון הלפטין בצום היו נמוכות יותר ונמדד משקל גוף נמוך יותר.

מכאן, תוצאות המחקר תומכות בחשיבות השינה בשמירה על משקל תקין ומניעת השמנה בקרב ילדים.

מחקר זה הינו חשוב לדעתנו במיוחד בשל העלייה בשכיחות הילדים הסובלים ממשקל עודף בשנים האחרונות ומדגיש כי מניעת השמנה כרוכה בשמירה על אורח חיים בריא, מעבר להיבטים התזונתיים, הכולל בין השאר גם שינה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24190680

נתונים ממחקר עוקבה (מאי 2014) מראים כי קיים קשר בין חוסר שינה לבין השמנה בקרב ילדים.

במסגרת המחקר בוצע מעקב שנתי אחר 1046 ילדים מגיל חצי שנה ועד גיל 7.

בהתאם לדיווח האם, החוקרים דרגו את רמת חוסר השינה בסולם של 0-13 כאשר 0 מציין חוסר שינה מקסימאלי.

ניתוח התוצאות מראה כי ילדים שסבלו מחוסר שינה כרוני בגיל הילדות עם ציון בין 0-4 היו בעלי רמות BMI גבוהות באופן מובהק מילדים עם ציון שינה של 12-13.

מגמה דומה נמצאה עבור מדדים נוספים להשמנה: מסת שומן ושומן בטני, היקף מותן והיקף ירך וסיכון גבוה יותר להשמנת יתר.

אומנם לא מדובר על קשר סיבתי, אך המחקר חשוב לדעתנו שכן מדגיש את התרומה של שינה איכותית לתפקוד פיזיולוגי תקין

כבר מתקופת הינקות והילדות המוקדמת, זאת בנוסף לעדויות המראות כי שינה איכותית חשובה להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של ילדים.

מחקר זה מצטרף למחקרים קודמים אשר הדגימו ממצאים דומים (השמנה כתלות בחוסר שינה) גם בקרב מבוגרים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24843068

מתוצאות סקר בו נכללו כ-28,000 משתתפים (נובמבר 2015) נמצא קשר בין משך שינה קצר לבין יותר אכילה ושתייה "משנית", כלומר אכילה ושתייה הנעשית במקביל לפעולה אחרת כגון צפייה בטלוויזיה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26559711

שינה איכותית הינה היבט חשוב ומשמעותי בשמירה על אורח חיים בריא ולתפקוד הגוף והנפש.

במאמר (מרץ 2014) מוצגת סקירה מקיפה הדנה בקשר בין איכות השינה לבין הפרעות מטבוליות.

ממחקרים אפידמיולוגיים עולה כי קיים קשר בין משך שינה קצר, הפרעות שינה ומחזור שינה לא-מסונכרן ובין הפרעות מטבוליות, בעיקר השמנת יתר וסוכרת סוג 2.

מחקרים ניסויים מראים מהם המנגנונים העומדים בבסיס קשר זה, כאשר לשינויים בפעילות ההורמונלית תפקיד מרכזי

שכן שינויים אלה גורמים לעלייה בתיאבון ולעלייה ברגישות לגירויים הקשורים באוכל וכתוצאה מכך לעלייה בצריכה הקלורית.

זאת בנוסף למנגנונים ביוכימיים והתנהגותיים הקושרים בין איכות השינה ובין הוצאת האנרגיה.

לכן, איכות השינה עשויה להוות גורם סיכון לתחלואה ומכאן לתרום לזיהוי אוכלוסייה בסיכון.

החוקרים מסכמים כי שיפור איכות השינה עשויה להיות אסטרטגיה יעילה למניעה וטיפול במחלות מטבוליות.

http://www.thelancet.com/journals/landia/article/PIIS2213-8587(14)70012-9/fulltext

במחקר תצפיתי (יולי 2017) נבדק הקשר בין משך השינה לבין השמנה, מדדים מטבוליים ותזונה. המחקר מבוסס על הנתונים של 1,615 מבוגרים בגילאי 16-65, שהשתתפו בסקר תזונה לאומי בבריטניה.

לאחר התאמה סטטיסטית לגיל, מוצא אתני, מין, עישון ומצב סוציואקונומי - נמצא כי שינה ממושכת יותר (8-9 שעות לעומת 5-6 שעות) הייתה קשורה ב-BMI נמוך יותר (נמוך ב-0.46 יחידות לכל שעת שינה), בהיקף מותניים נמוך יותר (נמוך ב-0.9 ס"מ לכל שעת שינה), ברמת HDL גבוהה יותר (גבוהה ב-0.03 מילמול/ליטר לכל שעת שינה), ברמת הורמון תירוקסין נמוכה יותר וכן ברמת המוגלובין מסוכרר ו-CRP נמוכה יותר. בניגוד למשוער, לא נמצא קשר בין משך השינה לבין מדדים תזונתיים. ממצאים אלה מצביעים על כך ששינה מועטה עלולה לפגוע באיזון המטבולי ולהוביל להשמנה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28750055

 

פעילות גופנית

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2019) נערכה השוואה בין ההשפעה של אימון אינטרוולים לעומת אימון רציף בעצימות בינונית על מדדים של השמנה. בסקירה נכללו 41 מחקרים קליניים, מהם 36 נכללו במטה-אנליזה. נמצא כי שני סוגי האימונים, אימון אינטרוולים ואימון רציף, היו מלווים בירידה מובהקת באחוז השומן (ירידה של 1.5% ו-1.44% בהתאמה), ללא הבדל מובהק ביניהם, כאשר הירידה במסת השומן הייתה גדולה יותר בקרב משתתפים שביצעו אימון אינטרוולים (ירידה של 1.58 ק"ג לעומת 1.13 ק"ג, בהתאמה).

באופן ספציפי, נמצא כי אימוני ספרינטים היו מלווים בירידה המשמעותית ביותר במסת השומן בהשוואה לאימון רציף. הגורמים שנמצאו בעלי תרומה להשפעה המיטיבה של אימוני אינטרוולים על הירידה במסת השומן (אך לא אחוז השומן) כוללים הדרכה, ביצוע פעילות אירובית כמו הליכה או ריצה, גיל צעיר מ-30 ומשך התערבות של עד 12 שבועות. לא נמצאה השפעה למין או ל-BMI על הירידה באחוז השומן או במסת השומן. החוקרים מסכמים כי שני סוגי האימונים עשויים לתרום לירידה באחוז השומן בגוף, כאשר אימון אינטרוולים התבטא בירידה גדולה ב-28.5% במסת השומן בהשוואה לאימון רציף. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30765340

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים ארוכי טווח (2019), הוערכה היעילות של פעילות גופנית ושל טיפול תרופתי להפחתת רקמת השומן הבטני. בסקירה נכללו רק מחקרים בהם התערבויות נמשכו 6 חודשים לפחות, ובהם הירידה ברקמת השומן הבטני הוערכה באמצעות הדמיה (CT או MRI). בניתוח הנתונים נכללו 17 מחקרים, בהם סה"כ 3,602 משתתפים, כאשר ב-12 מחקרים נבדקה ההשפעה של פעילות גופנית וב-6 מחקרים נבדקה ההשפעה של טיפול תרופתי (במחקר אחד נבדקה גם פעילות גופנית וגם טיפול תרופתי). במחקרי הפעילות הגופנית נכללו 2,094 משתתפים בני 54 בממוצע, ה-BMI הממוצע היה 31, משך המעקב היה 9 חודשים בממוצע ושיעור הפרישה מהמחקר היה 18%. במחקרי הטיפול התרופתי נכללו 1,508 משתתפים בני 51 בממוצע, ה-BMI הממוצע היה 34, משך המעקב היה 8 חודשים בממוצע ושיעור הפרישה מהמחקר היה 12%. 

בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי שני סוגי ההתערבויות היו מלווים בירידה בשומן הבטני, עם השפעה משמעותית יותר לפעילות גופנית (הפרש ממוצע מתוקנן של 0.27 לעומת 0.54). ממצאים אלה מצביעים על החשיבות של שילוב פעילות גופנית כחלק מהטיפול בהשמנה ולמניעת תחלואה קרדיו-מטבולית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30711119

במחקר אקראי מבוקר (2019) נבדק מהו המנגנון האחראי לתהליך הפיצוי במשקל בעקבות פעילות גופנית. החוקרים מסבירים כי מומלץ לבצע פעילות גופנית לצורך ירידה במשקל ושמירה על משקל תקין, אולם הירידה במשקל בעקבות פעילות גופנית הינה נמוכה מהמצופה, תהליך הקרוי פיצוי במשקל. 

במחקר נכללו 198 מבוגרים עם עודף משקל או שמנות, אשר חולקו לשלוש קבוצות המחקר למשך 24 שבועות:

  • קבוצת ביקורת שלא ביצעה פעילות גופנית
  • פעילות גופנית במינון נמוך, עם יעד להוצאה אנרגטית של 8 קלוריות/ק"ג/שבוע (בהתאם להמלצות לשמירה על בריאות כללית). 
  • פעילות גופנית במינון גבוה - עם יעד להוצאה אנרגטית של 20 קלוריות/ק"ג/שבוע (בהתאם להמלצות לירידה במשקל). 

משך הפעילות הותאם אישית על מנת להתאים ליעד ההוצאה האנרגטית שנקבע, ועצימות הפעילות נקבעה על ידי המשתתף בטווח של 65-85% מסך צריכת החמצן המרבית. למעט ההתערבות, לא היו הבדלים בין הקבוצות ברמת הפעילות הגופנית או ב-RMR (resting metabolic rate).

נמצא כי בשתי קבוצות הפעילות חל פיצוי במשקל, עם פיצוי גדול יותר בקרב המשתתפים שביצעו פעילות גופנית במינון גבוה (פיצוי ממוצע של 2.7 לעומת 1.5 ק"ג בקבוצת הפעילות הגופנית במינון נמוך). פיצוי במשקל הוגדר כהפרש בין הירידה במשקל בפועל לבין הירידה המצופה כתוצאה מפעילות גופנית. בהתאמה לכך, בקרב משתתפים אלה חלה עלייה גדולה יותר בצריכה הקלורית (עלייה של 123.6 לעומת 90.7 קלוריות ליום, בהתאמה, בהשוואה לירידה של 2.3 קלוריות ליום בקבוצת הביקורת). 

בנוסף, משתתפים עם פיצוי משקל גדול יותר דיווחו על עלייה גדולה יותר בתאבון ובאמונה כי התנהגויות בריאות יכולות לפצות על התנהגויות לא בריאות, וכן על עלייה בתשוקה למתוק, בהפרעות השינה ובכאבים בגוף. 

החוקרים מסיקים כי הפיצוי במשקל הינו כתוצאה מעלייה בצריכה הקלורית ובתאבון, ואינה נגרמת כתוצאה מהפעילות הגופנית או משינוי במטבוליזם.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31172175

במחקר אקראי מוצלב (2019) הוערכה ההשפעה האקוטית של דפוסים שונים של פעילות גופנית על לחץ הדם בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות. החוקרים מסבירים כי הן פעילות גופנית והן הפסקות בישיבה ממושכת לפעילות גופנית עשויות לתרום לירידה בלחץ הדם, כאשר במחקר זה נבדק האם לשילוב של פעילות גופנית והפסקות בישיבה ממושכת ישנו יתרון לירידה גדולה יותר בלחץ הדם, תוך התייחסות למין ולרמת הקטכולאמינים בדם. 

במחקר נכללו 67 מבוגרים בני 67 בממוצע, עם BMI 31 בממוצע והמנהלים אורח חיים יושבני (כאשר 37% מהמשתתפים סבלו מיתר לחץ דם). כל אחד מהמשתתפים השתתף בשלושת תנאי המחקר:

  1. ביקורת - ישיבה ממושכת של 8 שעות. 
  2. פעילות גופנית וישיבה ממושכת – 1 שעה של ישיבה, אחריה 0.5 שעה של הליכה בעצימות בינונית ועוד 6.5 שעות ישיבה. 
  3. פעילות גופנית וישיבה עם הפסקות – 1 שעה של ישיבה, אחריה 0.5 שעה של הליכה בעצימות בינונית ועוד 6.5 שעות ישיבה במהלכן הליכה קלה למשך דקות, כל חצי שעה. 

שלושת התנאים נבדקו בימים שונים, עם לפחות 6 ימים ביניהם, כל אחד בין השעות 8-16 לאחר צום לילה וצריכה של ארוחות סטנדרטיות. במהלך יום הבדיקה החוקרים ערכו מדידות חוזרות של לחץ הדם, קצב הלב ורמת הקטכולאמינים בדם.

נמצא כי בהשוואה לתנאי הביקורת, פעילות גופנית הייתה מלווה בירידה בלחץ הדם הסיסטולי והדיאסטולי, עם ירידה גדולה יותר בתנאי שכלל פעילות גופנית והפסקות בישיבה ממושכת (ירידה של 3.4 ושל 5.1 בלחץ הדם הסיסטולי, בשני תנאי הפעילות הגופנית בהתאמה, וירידה של 0.8 ושל 1.1 בלחץ הדם הדיאסטולי, בהתאמה). החוקרים מראים כי ההשפעה המיטיבה של הפסקות בישיבה ממושכת הייתה תלויה במין, כך שהתועלת הייתה משמעותית יותר בקרב נשים. עוד נמצא כי בקרב נשים חלה ירידה ברמת האפינפרין בדם בשני תנאי הפעילות הגופנית (ירידה של 12-13% בהשוואה לתנאי הביקורת), כאשר בקרב גברים נצפתה עלייה (12-23% בהשוואה לתנאי הביקורת). לא נמצאו הבדלים ברמת הנוראפינפרין בדם. החוקרים מסכמים כי ביצוע פעילות גופנית בבוקר תרמת לירידה אקוטית בלחץ הדם בהשוואה לישיבה ממושכת, כאשר השילוב של הפסקות בישיבה ממושכת נמצא יעיל יותר עבור נשים.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30782027

בניתוח משני של מחקר אקראי מבוקר (2019) הוערכה ההשפעה של פעילות אירובית לעומת אימוני התנגדות על מסת השומן ברקמות הלב (אפיקרדיום ופריקרדיום). ברקע למחקר ישנן עדויות לכך שהצטברות שומן ברקמות הלב מהווה גורם סיכון לתחלואה קרדיווסקולרית, ויש לבחון את היעילות של אסטרטגיות שונות להפחתת הצטברות שומן זה. במחקר נכללו 50 מבוגרים עם השמנה בטנית, שאינם פעילים גופנית. המשתתפים חולקו אקראית לשלוש קבוצות המחקר למשך 12 שבועות: שתי קבוצות התערבות שביצעו פעילות אירובית או אימוני התנגדות למשך 45 דקות 3 פעמים בשבוע, או לקבוצת ביקורת שלא ביצעה כל פעילות. מסת השומן הלבבי הוערכה באמצעות MRI. 

להלן התוצאות העיקריות בהתייחס לשינוי במסת השומן באפיקרדיום ובפריקרדיום:

  • בהשוואה לקבוצת הביקורת, פעילות אירובית ואימוני התנגדות הובילו לירידה של 32% ושל 24%, בהתאמה, במסת השומן באפיקרדיום. 
  • בהשוואה לקבוצת הביקורת, פעילות אירובית לא הייתה מלווה בירידה מובהקת במסת השומן בפריקרדיום, ואילו אימוני התנגדות היו מלווים בירידה של 31%. 
  • בשתי קבוצות ההתערבות נצפתה עלייה מובהקת במסת החדר השמאלי. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מדגישים את הפוטנציאל של פעילות גופנית מסוגים שונים להפחתת הצטברות השומן ברקמת הלב בקרב מבוגרים עם שמנות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31268469

במחקר אקראי מבוקר (2018) נבדק המנגנון הקשור בהשפעה המיטיבה של פעילות גופנית על רקמת השומן הבטני, שהינה בעלת השפעה מזיקה מבחינה מטבולית. החוקרים משערים כי ההשפעה של פעילות גופנית קשורה בוויסות המתווך הדלקתי IL-6, אשר משוחרר משרירי השלד במהלך פעילות גופנית ומגביר ליפוליזה. 

במחקר נכללו 53 משתתפים עם השמנה בטנית, אשר חולקו אקראית לקבלת עירוי של התרופה tocilizumab, החוסמת IL-6 (מוכרת לטיפול בדלקת מפרקים שגרונית), או פלסבו - פעם בארבעה שבועות למשך 12 שבועות. בנוסף, המשתתפים חולקו אקראית לאימוני רכיבה או להימנעות מפעילות גופנית לכל תקופת המחקר. 

נמצא כי פעילות גופנית הובילה לירידה של כ-8% במסת השומן הבטני, אך רק בקרב המשתתפים שקיבלו את הפלסבו ולא בקרב המשתתפים שקיבלו את התרופה. לא נמצאה השפעה על מסת הגוף הרזה. עוד נמצא כי חסימת IL-6 הייתה מלווה בעלייה ברמות הכולסטרול. מכאן, החוקרים מסיקים כי ל- IL-6 תפקיד חשוב בתרומה של פעילות גופנית לירידה במסת השומן הבטני וכי לחסימת IL-6 עלולות השפעות מטבוליות משמעותיות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30595477

מחקר קליני מבוקר (יולי 2015) מצא כי בנשים לאחר גיל המעבר שהשקיעו זמן כפול בביצוע פעילות גופנית אירובית (300 דקות לעומת 150 דקות) חלה לאחר שנה ירידה גדולה יותר במסת השומן.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26181634

במחקר פיילוט אקראי מבוקר (2019) הוערכה ההשפעה של תרגול טאי צ'י על מדדי איכות החיים, בקרב מבוגרים עם שמנות, הסובלים מדיכאון. במחקר נכללו 213 משתתפים, אשר חולקו אקראית לקבוצת ההתערבות, שהשתתפה בתכנית טאי צ'י, או לקבוצת הביקורת, שקיבלה את הטיפול הסטנדרטי בלבד. תכנית הטאי צ'י כללה 3 תרגולים של 1.5 שעות בשבוע, למשך 24 שבועות. 

נמצא כי לאחר 12 ו-24 שבועות חל שיפור מובהק במדדי איכות החיים, המתייחסים לתפקוד גופני ורגשי, בקבוצת ההתערבות בהשוואה לקבוצת הביקורת. עם זאת, בקבוצת הביקורת, אך לא בקבוצת ההתערבות, חל שיפור מובהק במדדים של כאב ושל בריאות כללית. 

החוקרים מסכמים כי תרגול טאי צ'י עשוי לתרום לשיפור איכות החיים הגופנית והרגשית בקרב מבוגרים עם שמנות הסובלים מדיכאון.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31448950

מחקר עוקבה גדול שנערך בשבדיה (דצמבר 2015) בחן את הקשר בין רמת הכושר האירובי בגיל ההתבגרות המאוחר לבין שיעור התמותה המוקדמת, ובדק האם כושר גופני גבוה מפצה על הסיכון של השמנת יתר.

במחקר בוצע מעקב אחר כ-1.3 מיליון גברים בגיל 18 בממוצע אשר התגייסו לצבא בין השנים 1969-1996.

נמצא כי בתקופת מעקב של כ-29 שנה, כ-44,000 מהמשתתפים נפטרו.

המשתתפים בעלי הכושר האירובי הגבוה ביותר (חמישון עליון) היו בסיכון נמוך יותר בכ-50% לתמותה בהשוואה לאלו בעלי הכושר הנמוך ביותר (חמישון תחתון), כאשר הקשר היה בולט במיוחד בהתייחס לתמותה כתוצאה משימוש מופרז באלכוהול או בסמים. בהתייחס למשקל, התרומה של כושר גבוה להפחתת הסיכון לתמותה הייתה נמוכה יותר בקרב משתתפים עם השמנת יתר בהשוואה לאלו עם משקל תקין.

עוד נמצא כי משתתפים במשקל תקין שלא היו בכושר היו בסיכון נמוך יותר בכ-30% בהשוואה למשתתפים עם השמנת יתר בכושר גבוה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26686843

מאמר (דצמבר 2013) הנועד לחדד את המסר הציבורי כי ביצוע פעילות גופנית בלבד אינה יעילה מספיק להרזיה או למניעת השמנה וכי רק הגבלה קלורית מובילה להפחתה במשקל

http://ije.oxfordjournals.org/content/42/6/1831.long

מחקר מבוקר (מאי 2015) שנועד להעריך את ההשפעה המשולבת של פעילות גופנית ודיאטה ים תיכונית על רמת נוגדי החמצון בדם באוכלוסייה הסובלת מהשמנת יתר.

במחקר השתתפו 124 מטופלים אשר צרכו דיאטה ים תיכונית או דיאטה דלת-שומן בשילוב עם פעילות גופנית.

נמצא כי צריכת דיאטה ים תיכונית הובילה לרמה גבוהה יותר של נוגדי חמצון בדם, השפעה זו הייתה משמעותית יותר לאחר 12 חודשים.

החוקרים מסכמים כי דיאטה הכוללת שמן זית, אגוזים ודגים, במיוחד יחד עם פעילות גופנית, הינה יעילה להגברת הפעילות נוגדת-החמצון בגוף.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25989426

מחקר (יולי 2015) אשר נועד לבחון האם תכנית שינוי התנהגותי הכוללת דיאטה ופעילות גופנית יעילה למניעת סוכרת הריונית ולידת תינוק במשקל גבוה בקרב נשים עם השמנת יתר.

מחקר זה נערך במסגרת מחקר מבוקר רחב היקף שהתקיים בשמונה מרפאות לנשים בהריון בבריטניה.

במחקר השתתפו 1,551 נשים בשבוע 16-18 להריון הסובלות מהשמנת יתר אשר חולקו באופן אקראי לקבוצת הביקורת שכללה מעקב הריון סטנדרטי או לקבוצת ההתערבות שכללה מפגש שבועי עם מאמן בריאות.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות ביחס לשיעור הנשים עם סוכרת הריונית או שיעור התינוקות הגדולים לגיל ההריון, זאת למרות השיפור במדדים משניים בקבוצת ההתערבות כגון דיאטה עם עומס גליקמי נמוך יותר, עלייה מתונה יותר במשקל ובשומן התת-עורי וכן רמה גבוהה יותר של פעילות גופנית.

החוקרים מסכמים כי תכנית ההתערבות שנחקרה אינה יעילה למניעת סוכרת הריונית או עם תינוק גדול לגיל ההריון בנשים עם השמנת יתר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26165396

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה הכוללת 18 מחקרים מצביעה על כך שהשמנה והעדר פעילות גופנית קשורה בסיכון מוגבר למנינגיומה אך לא לגליומה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26377253

מחקר שנערך על בני נוער בספרד (אוקטובר 2013) מצא כי אחוז השומן בדיאטה קשור באופן ישיר לרמת ההשמנה הבטנית, ללא תלות ברמת הפעילות הגופנית.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24182766

במחקר עוקבה גדול שנערך בשבדיה (ינואר 2016) נמצא כי BMI גבוה וכושר אירובי נמוך בגיל ההתבגרות היו קשורים בסיכון מוגבר ליתר לחץ דם בגיל מבוגר יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26784837

הליכה לשיפור בריאות הלב של נשים עם עודף משקל

במחקר מבוקר (נובמבר 2016) נבדקה ההשפעה של תכנית הליכה בת 10 שבועות על בריאות הלב בקרב נשים, שמשקלן הממוצע עמד על 82 ק"ג ו-BMI 30.7 בממוצע.

החוקרים בדקו את רמות ה-BMI, הכולסטרול ו-ה HDL, את ערכי לחץ הדם וכן את יכולת ההליכה (מרחק ב-6 דקות) של 70 נשים בגילאי 29-79 לפני התכנית ובסיומה. בנוסף, נערך מעקב אחר הנתונים שנאספו במד-צעדים במהלך התכנית.

נמצא כי בעקבות התכנית חל שיפור מובהק (p<0.05) במשקל, ב-BMI, בכולסטרול, בלחץ הדם הסיסטולי וביכולת ההליכה. החוקרים מסכמים כי השתתפות בתכנית הליכה קהילתית הכוללת שימוש במד-צעדים הייתה יעילה להעלאת מספר הצעדים ולשיפור מדדי סיכון קרדיווסקולריים בקרב נשים באזורים הכפריים של מדינת ניו יורק.  

http://www.ingentaconnect.com/search/article?option2=author&value2=Pamela+Stewart+Fahs&pageSize=10&index=2

בסדרה של שני מחקרים אקראיים מבוקרים (נובמבר 2017) נבדקה ההשפעה של פעילות גופנית, ללא שינוי בתזונה, על הירידה במשקל בקרב נשים עם אורח חיים יושבני. בשני המחקרים נכללו 40 ו-56 מתנדבות בריאות בגילאי 18-40, שלא היו מודעות למטרת המחקר.

במחקר הראשון המשתתפות חולקו אקראית לשתי קבוצות, אחת ביצעה פעילות גופנית במשך שעה 3 פעמים בשבוע והשנייה שימשה כקבוצת ביקורת שלא ביצעה כל פעילות, למשך 4 שבועות. במחקר השני כל המשתתפות ביצעו פעילות גופנית בעצימות בינונית או בעצימות גבוהה במשך 40-90 דקות 3 פעמים בשבוע - למשך 8 שבועות. 
באופן כללי, נמצא כי פעילות גופנית לא הובילה לירידה מובהקת במשקל או ב-BMI. עם זאת, נמצא כי בקרב נשים במשקל תקין חלה עלייה במסת השריר. עוד נמצא כי בקרב נשים עם עודף משקל או שמנות חלה ירידה מובהקת - הן בצום והן לאחר הארוחה - ברמת ההורמון אמילין, אשר המופרש יחד עם אינסולין ומסייע להפחתת רמת הגלוקוז בדם. החוקרים מציינים כי ברמה הפרטנית, חלק מן הנשים ירדו במשקל וחלק מהן עלו במשקל. ניתוח סטטיסטי מצביע על כך שניתן לייחס חלק ניכר מההבדלים במידת השינוי ב-BMI בין הנשים לשינויים ברמת ההורמונים אמילין ולפטין, ממצא המצביע על התפקיד המרכזי של אמילין בוויסות המשקל בתגובה לפעילות גופנית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29096069

בסקירה (מאי 2016) מוצגים מגוון רכיבים טבעיים בעלי השפעה תרמוגנית המסייעת להגברת ההוצאה האנרגטית, כולל רכיבים בעלי פעילות מעוררת כגון אפדרין וקפאין ורכיבים שאינם בעלי פעילות מעוררת כגון תפוז מר וקפסאיצין. השילוב עם רכיבים נוספים, כגון Moringa olifera וקרוטנואידים ופלבונואידים שונים, עשוי לתרום להגברת המטבוליזם, לירידה או שמירה על המשקל ולשיפור הביצועים הגופניים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26856274

במחקר חתך (ינואר 2018), בו נכללו 124 משתתפים בני 64 בממוצע, הנמצאים בסיכון לסוכרת סוג 2, נמצא כי התנהגות יושבנית וחוסר פעילות גופנית היו קשורים ברמה גבוהה יותר של מאגרי שומן באיברים הפנימיים, כפי שנמדדה בהדמיית MRI, בהשוואה למשתתפים המבצעים פעילות גופנית קבועה של לפחות 150 דקות בשבוע בעצימות בינונית-גבוהה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29265769

במחקר תצפיתי, (2019) בו נכללו משתתפים ששמרו על ירידה של מעל 13.6 ק"ג למשך שנה לפחות בהשוואה למשתתפים במשקל תקין ומשתתפים עם עודף משקל או שמנות, נמצא כי משתתפים ששמרו על הירידה במשקל היו מאופיינים בהוצאה אנרגטית בפעילות גופנית (PAEE) גבוהה יותר משתי קבוצות ההשוואה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30801984

במחקר תצפיתי (ינואר 2018), שנערך בדנמרק ובו נכללו הנתונים של כ-10,000 משתתפים, נמצא כי כושר גופני נמוך היה קשור בהשמנה בטנית וברמה גבוהה יותר של המדד הדלקתי CRP, באופן בלתי תלוי ב-BMI.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29342196

 

צמחי מרפא

 

כללי | תה ירוק | שוּש קירח

 

כללי

 

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2019) של מחקרים אקראיים מבוקרים הוערכה ההשפעה של תוספי כורכומין על רמת האדיפונקטין בדם. אדיפונקטין הוא הורמון, המופרש על ידי תאי שומן ואשר מעורב בוויסות רמות הגלוקוז בדם באמצעות הגברת הרגישות לאינסולין, וכן מעורב בתהליך החמצון של חומצות שומן. רמות נמוכות של אדיפונקטין נמצאו קשורות בסיכון מוגבר לתחלואה כגון סוכרת, יתר שומנים בדם, יתר לחץ דם ותסמונת מטבולית. בסקירה נכללו שישה מחקרים, בהם 652 משתתפים עם סוכרת סוג 2, טרום-סוכרת, שמנות או תסמונת מטבולית. המשתתפים קיבלו תוספי כורכומין במינון 200-1,500 מ"ג/יום, או פלסבו, כאשר משך ההתערבות נע בין 6 ל-39 שבועות. 
בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי נטילת תוספי כורכומין הייתה מלווה בעלייה מובהקת ברמת האדיפונקטין בדם בהשוואה לפלסבו. השפעה משמעותית יותר נצפתה במחקרים בהם משך ההתערבות היה עד 10 שבועות. ממצאים אלה מצביעים על התרומה של כורכומין לשיפור רמת האדיפונקטין, אולם נדרשים מחקרים נוספים על מנת לאשש את תוצאות המחקר. 
החוקרים מדווחים על העדר מימון או ניגודי אינטרסים. 
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31425942/

בסקירה שיטתית של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) מוצגות העדויות בהתייחס לתוספים צמחיים המיועדים לדיכוי תיאבון, כאשר למרות האיכות המתודולוגית הנמוכה, ישנם ממצאים מבטיחים בהתייחס לצמחים הבאים: Sphaeranthus indicus, מנגוסטין (Garcinia mangostana), מאטה (Ilex paraguariensis), תרד (Spinacia oleracea), שעועית ירוקה (Phaseolus vulgaris), שיפון (Secale cereale), דורה (Sorghum bicolor) ולחך (Plantago).

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31126562

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים קליניים (2019) נבדקה התרומה של תוספי קצח (Nigella sativa) לאיזון רמות הגלוקוז בדם. בסקירה נכללו 21 מחקרים, מהם 17 מחקרים אקראיים מבוקרים, בהם 1,374 משתתפים בריאים או עם מגוון מצבים בריאותיים - כולל סוכרת סוג 2, התסמונת המטבולית, נפרופתיה סוכּרתִית, שמנות, יתר שומנים בדם ועוד. בשנים עשר מהמחקרים נעשה שימוש באבקת קצח במינון של 0.5 עד 5 גרם ליום, במחקר אחד נעשה שימוש בתה קצח במינון 5 גרם ליום ובשמונה מחקרים נעשה שימוש בשמן קצח במינון 1 עד 5 מ"ל ליום. משך ההתערבות במחקרים השונים נע בין שבועיים לשנה. 

בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי נטילת תוספי קצח הייתה מלווה בירידה מובהקת ברמת הגלוקוז בצום (ירידה ממוצעת של 9.93 מ"ג/דצ"ל), ברמת הגלוקוז לאחר הארוחה (ירידה ממוצעת של 14.79 מ"ג/דצ"ל) וברמת ההמוגלובין המסוכרר (ירידה ממוצעת של 0.57%). בניתוח לפי תתי-קבוצות נמצא כי שמן קצח היה יעיל יותר מאבקת קצח להורדת רמת הגלוקוז בצום. 

ממצאים אלה מצביעים על התרומה של תוספי קצח לאיזון רמות הסוכר, ונדרשים מחקרים נוספים על מנת לבחון מהם המנגנונים המעורבים ומהו המינון ומשך הנטילה המיטבי.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30873688

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) הוערכה התרומה של צריכת רימונים לירידה במשקל. החוקרים מסבירים כי רימונים מכילים רכיבים, שנמצאו קשורים בירידה במשקל - כולל טאנינים, פוליפנוֹלים, פלבונואידים ורכיבים נוגדי חמצון - אולם הממצאים לגבי צריכת רימונים אינם עקביים. במחקר זה נכללו 13 מחקרים בהם סה"כ 513 משתתפים – בריאים או ספורטאים או הסובלים ממגוון מצבים בריאותיים כגון עודף משקל/שמנות, תסמונת מטבולית, כבד שומני, סוכרת, טיפולי דיאליזה ועוד. במחקרים השונים נבדקה ההשפעה של מיץ רימונים, מיצוי רימונים או חומץ רימונים - בהשוואה לקבוצת ביקורת, שקיבלה פלסבו, מיצים שונים או מים. משך ההתערבות נע בין שבועיים ל-26 שבועות.

מניתוח כולל של הנתונים עולה כי צריכת רימונים לא הייתה בעלת השפעה על הירידה במשקל, ה-BMI, היקף המותניים או אחוזי השומן בהשוואה לקבוצת הביקורת. החוקרים מסכמים כי הממצאים הקיימים אינם תומכים בתרומה של רימונים לשיפור מדדי הגוף

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30882964

בסקירה (2019) בוחנים החוקרים מהם היתרונות הבריאותיים של מגוון סוגים של תה צמחי. לשם כך, נכללו 21 מחקרים: מהם 16 מחקרים קליניים בהם הוערכה ההשפעה האקוטית או הממושכת של שתיית תה, וחמישה מחקרים תצפיתיים (מחקרי עוקבה ומקרה-בקרה). 

במחקרים הקליניים נבדקו ההשפעות על מגוון מצבים - כולל בריאות האישה, סוכרת, מחלות לב והרזייה - ונעשה שימוש במגוון צמחים (לבנדר, קמומיל, חילבה, סרפד, נענע, היביסקוס, מאטה, אכינצאה, וכן תערובות שונות של צמחים). 

במחקרים התצפיתיים נבדק הקשר בין צריכת תה לבין הסיכון לסרטן, למדדי בריאות הכבד וכן לסיכון הקשור בחשיפה לזיהומים סביבתיים שמקורם בצמחים. 

במסגרת הסקירה החוקרים דנים בממצאים העולים מהמחקרים השונים ומראים כי לתה צמחי תרומה למניעת תחלואה או לטיפול במגוון מצבים בריאותיים. הם מציינים מהם הפערים בידע הקיים ומציעים כיוונים למחקרים עתידיים להערכת התרומה של תה צמחי.

המחקר מומן על ידי אוניברסיטה באנגליה וחברת פוקה צמחים. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31243622/

בסקירה (2019) מוצגים הממצאים הפרה-קליניים והקליניים בנוגע להשפעה המיטיבה של סלרי (Apium graveolens) על מאפייני התסמונת המטבולית, תוך פירוט המנגנונים המעורבים. במסגרת הסקירה מפורטים הממצאים הפרה-קליניים, העוסקים בהשפעה נוגדת יתר לחץ דם, נוגדת היפרגליקמיה, נוגדת יתר שומנים בדם ונוגדת שמנות. מהעדויות עולה כי הפיטוכימיקלים המצויים בסלרי מסייעים להפחתת הפעילות של ציטוקינים פרו-דלקתיים ומונעים תהליכי דלקת, וכן מסייעים להפחתת העקה החמצונית.

בנוסף, הרכיבים הפעילים בסלרי תורמים להרחבת שרירים חלקים בכלי הדם וכתוצאה מכך לירידה בלחץ הדם. בהמשך, מוצגים מספר ממצאים קליניים, המדגימים את ההשפעה המיטיבה של סלרי נגד התסמונת המטבולית, כולל הפחתת לחץ הדם, השפעה נוגדת שמנות והגברת רמת האדיפונקטין*. 

ממצאים אלה מצביעים על ההשפעה המיטיבה של סלרי ורכיביו הפעילים כנגד התסמונת המטבולית.

* אדיפונקטין הינו הורמון חלבוני, המופרש באופן בלעדי על ידי תאי שומן (אדיפוציטים), ותפקידיו העיקריים הם בוויסות רמות הגלוקוז בדם בהגבירו את רגישות תאי הגוף לפעילות אינסולין, וכן בתהליך החמצון של חומצות שומן.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31464016

בסקירה (2019) בוחנים החוקרים את העדויות בנוגע ליעילות ולבטיחות של תוספי הרזייה, המבוססים על רכיבים צמחיים. במסגרת הסקירה מוצגים הממצאים בהתייחס לחמישה צמחי מרפא, השכיחים ביותר בתוספי הרזייה: גרסיניה קמבוג'יה (Garcinia cambogia), תה ירוק (Camellia sinensis), הודיה (Hoodia gordonii), תפוז מר (Citrus aurantium) וקוליאוס (Coleus forskohlii). החוקרים מציינים שלא נמצאו עדויות קליניות התומכות בכך ששימוש בתוספים המבוססים על צמחי מרפא אלה מוביל לירידה במשקל לאורך זמן. מעבר לכך, ישנן עדויות למקרים של תחלואה ואף תמותה על רקע השימוש בתוספי הרזייה אלה.

החוקרים מסכמים כי באופן כללי נערכו מחקרים קליניים מועטים להערכת היעילות והבטיחות של תוספי הרזייה. לרוב, מנגנוני הפעולה אינם ידועים ואין התייחסות מספקת לתגובות הדדיות בין צמחים שונים או בין צמחים ותרופות. הם מציינים כי הרגולציה על תוספי הרזייה אינה קפדנית כמו על תרופות, למרות שקיים תיעוד של מקרי רעילות כבדית והשפעות שליליות אחרות על רקע השימוש בתוספי הרזייה. מכאן, נדרשים מחקרים נוספים על מנת להבין טוב יותר מהי ההשפעה של התוספים השונים לפני קביעת מסקנה חד משמעית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30738773

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו, (2019) שנערך בהודו, הוערכה ההשפעה של שתי פורמולות איורוודיות על מדדי הגוף, בקרב משתתפים עם עודף משקל או שמנות. במחקר נכללו 120 משתתפים בגילאי 18-60 עם BMI גבוה מ-25. המשתתפים קיבלו, באופן אקראי, את אחת משתי הפורמולות או פלסבו - למשך שלושה חודשים, עם חודש נוסף למעקב. להלן פירוט הפורמולות:

  • טרימאד (Trimad) – מכילה Cyperus rotundus (גומא הפקעים), Embelia ribes ו-Plumbago zeylanica.
  • טריפאלה (Triphala) - מכילה Terminalia chebula, Termenalia bellerica ו-Phyllanthus emblica. 

הפורמולות ניתנו בצורת טבליות של 500 מ"ג כל אחת, במינון של שתי טבליות ליום פעמיים ביום (סה״כ מינון יומי של 2000 מ״ג) עבור משתתפים עם עודף משקל ושלוש פעמים ביום עבור משתתפים עם שמנות (מינון יומי של 3000 מ״ג). 

להלן סיכום הממצאים: 

  • בהשוואה לפלסבו, בשתי קבוצות הטיפול חלה ירידה גדולה יותר במשקל לאחר שלושה חודשים, עם ירידה משמעותית יותר בקרב המשתתפים שנטלו טריפאלה (ירידה של 1.15 ק"ג בקבוצת הפלסבו לעומת 1.9 ק"ג בקבוצת הטרימאד ו-2.3 ק"ג בקבוצת הטריפאלה). 
  • שיעור המשתתפים עם ירידה של למעלה מ-5% ממשקלם היה גבוה באופן מובהק בקבוצת הטריפאלה בהשוואה לפלסבו (7% לעומת 2%). 
  • בשתי קבוצות ההתערבות חלה ירידה מובהקת בהיקפי הגוף ובאחוז השומן, וכן בתסמינים נוספים כגון שיפור ברמת העייפות. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על הפוטנציאל של שתי הפורמולות שנבדקו לתמיכה בתהליכי הרזייה, כולל ירידה במשקל, בהיקפים ובאחוז השומן. 

החוקרים מדווחים על העדר ניגודי אינטרסים. 

https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S2210803319300454

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (2019) הוערכה ההשפעה של תוסף כורכומין על מגוון מדדים מטבוליים בקרב משתתפים עם עודף משקל (BMI 25-30) ורמת גלוקוז גבוהה (רמת גלוקוז בצום 100-125 מ"ג/דצ"ל). במחקר נכללו 80 משתתפים, אשר חולקו אקראית לקבלת התוסף או פלסבו - למשך שמונה שבועות. המשתתפים נטלו את התוסף ®Curserin במינון של שתי טבליות ליום אחרי ארוחת הערב, כאשר כל טבליה מכילה 200 מ"ג כורכומין, 120 מ"ג פוספטידיל סרין, 480 מ"ג פוספטידיל כולין ו-8 מ"ג פיפרין. 

נמצא כי בהשוואה לקבוצת הפלסבו, בקבוצת הכורכומין חל שיפור מובהק ברמת האינסולין בצום, ברמת הטריגליצרידים, בתפקודי הכבד וברמת הקורטיזול בדם. כמו כן, בהשוואה לנתוני הבסיס נמצא גם שיפור במדדים נוספים, כולל תנגודת לאינסולין, היקף המותניים, לחץ הדם ו-HDL – בקבוצת הניסוי קצת יותר מקבוצת הפלסבו, אולם ההבדל בין הקבוצות לא היה מובהק סטטיסטית.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה תומכים בהשפעה המטבולית המיטיבה של תוסף כורכומין פיטוזומלי בקרב משתתפים עם הפרעות מטבוליות. 

המחקר נתמך על ידי אוניברסיטה באיטליה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30796508

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (2018) הוערכה היעילות של פורמולה צמחית לירידה במשקל בקרב מבוגרים עם עודף משקל. הפורמולה נמכרת תחת השם המסחרי ®Slimvance®/Slendacor ומכילה מורינגה (Moringa oleifera), עלי קארי (Murraya koenigii) וכורכום (Curcuma longa).במחקר נכללו 140 משתתפים בגילאי 21-50, עם BMI בטווח 27-30, אשר חולקו אקראית לנטילת הפורמולה או לנטילת פלסבו - במינון של 900 מ"ג ליום (2 כמוסות) למשך 16 שבועות. בנוסף, כל המשתתפים צרכו דיאטה של כ-1,800 קלוריות ליום וביצעו הליכות במשך 30 דקות 5 ימים בשבוע במהלך תקופת המחקר. 

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, בקבוצת ההתערבות חלה ירידה מובהקת במשקל (5.36 לעומת 0.87 ק"ג) וב-BMI מדד מסת הגוף (2.05 לעומת 0.34), וכן ירידה בהיקף המותניים והירכיים ושיפור בפרופיל השומנים. לא דווח על השפעות שליליות הקשורות בנטילת התוסף. החוקרים מסכמים כי נטילת התוסף, בשילוב הפחתה קלורית מתונה ופעילות גופנית, נסבלה היטב והייתה בטוחה ויעילה לירידה במשקל ובהיקפים. 

המחקר מומן על ידי חברת Laila Nutraceuticals המייצרת את התוסף. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29923305

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו, (2018) בו נכללו 100 מתנדבים בריאים עם עודף משקל, נמצא כי נטילת תוסף קסנטופילים, המופק מפלפלת (Capsicum spp), למשך 12 שבועות, תרם להפחתת השומן הבטני וה-BMI וכן לירידה בכולסטרול הכללי וה-LDL. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30111683

במחקר אקראי מבוקר (פברואר 2017), בו השתתפו 77 מתנדבים עם עודף משקל (ממוצע BMI 27.5), נמצא כי נטילת תוסף קפסאיצינואידים (Capsimax), המופק מפלפל חריף (capsicum), במינון 2-4 מ"ג ליום למשך 12 שבועות היה מלווה בירידה בצריכה הקלורית וביחס מותניים-ירכיים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28235621

מסקירה שיטתית (אוקטובר 2015) עולה כי מבין מספר צמחים הנפוצים בשימוש לירידה במשקל בברזיל (רוב הצמחים שנבדקו אינם מוכרים במחוזותינו), העדויות הטובות ביותר נמצאו עבור הצמח Camellia sinensis ו-Hibiscus sabdariffa. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26520790

במחקר אקראי מוצלב (2018) הוערכה ההשפעה של מסטיק המכיל רכיבים צמחיים על רמת התיאבון והאכילה. במחקר נכללו 57 משתתפים בגילאי 18-50 במשקל תקין או בעודף משקל, אשר השתתפו בסדר אקראי בשלושה ימי בדיקה שונים, עם 3 ימי הפרדה ביניהם, בהם צרכו מסטיק צמחי, מסטיק פלסבו או שלא צרכו מסטיק (ביקורת). בכל יום בדיקה המשתתפים צרכו את ארוחת הבוקר הרגילה שלהם, לאחר 4 שעות צרכו ארוחת צהריים סטנדרטית, המותאמת לצריכה הקלורית של כל משתתף ולאחר 4 שעות נוספות המשתתפים התבקשו לדרג את העדפתם לחטיפים שונים וניתנה להם אפשרות לצרוך את אותם חטיפים ללא הגבלה. באחד מימי הבדיקה המשתתפים התבקשו לצרוך לאורך היום 8 מסטיקים המכילים כל אחד 200 מ"ג גרסיניה קמבוג'יה, 20 מ"ג ל-קרניטין, 100 מ"ג מיצוי קפה ירוק וויטמין B6. בימי הבדיקה האחרים המשתתפים צרכו מסטיק פלסבו או ללא כל מסטיק.

נמצא כי צריכת מסטיק (צמחי או פלסבו) הייתה מלווה בירידה בצריכת חטיפים מתוקים דלי שומן וכן בירידה בתחושת הרעב וצריכת החטיפים בהשוואה לתנאי הביקורת. בנוסף, צריכת מסטיק צמחי הייתה מלווה בירידה בצריכת חטיפים מתוקים עתירי שומן ובירידה בסך הצריכה הקלורית בהשוואה לצריכת מסטיק פלסבו או לתנאי הביקורת. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה תומכים בכך שצריכת מסטיק המכיל רכיבים צמחיים עשוי לסייע לשיפור השליטה באכילה ולהפחית תחושת רעב. 

לא מפורט במאמר מקור המימון.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27885554

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2018) הוערכה ההשפעה של תוספי קצח (Nigella sativa) על מדדים אנתרופומטריים בקרב מבוגרים, שכן קיימים ממצאים שאינם עקביים בהתייחס לשימוש בקצח לטיפול בשמנות.

בסקירה נכללו 11 מחקרים אקראיים מבוקרים, אשר מצאו כי בהשוואה לפלסבו נטילת תוספי קצח הייתה מלווה בירידה קלה אך מובהקת סטטיסטית במשקל הגוף (2.11 ק"ג בממוצע), ב-BMIי(1.16 יחידות בממוצע) ובהיקף המותניים (3.52 ס"מ בממוצע). לא דווח על השפעות שליליות משמעותיות הקשורות בטיפול. למרות הממצאים המבטיחים, החוקרים מציינים כי היו הבדלים משמעותיים במשקל המשתתפים ובאיכות המתודולוגית של המחקרים השונים וכי נדרשים מחקרים נוספים על מנת לאשש את התוצאות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29559374

סקירה (אפריל 2015) המציגה את העדויות לגבי היעילות, הבטיחות ומנגנוני הפעילות של טיפולים צמחיים נוגדי חמצון למצבים של השמנת יתר, כולל כורכומין, תה ירוק, תפוז מר, שעועית, שיבולת שועל, שלפח (דובדבן היהודים), דובדבנים, זעפרן, ג'ינג'ר, חילבה, שום ורגלת הגינה.

החוקרים מסכמים כי רכיבים נוגדי חמצון עשויים להיות יעילים לטיפול במחלות הנלוות להשמנה, כולל מחלות קרדיווסקולריות וסוכרת, אולם נדרשים מחקרים נוספים על מנת להמשיך ולבחון את היעילות והבטיחות של רכיבים אלה ולזהות את הרכיבים הפעילים העומדים בבסיס השפעה זאת. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25864185

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (2019) הוערכה ההשפעה של תוסף כורכומין בעל זמינות ביולוגית גבוהה (®CurQfen) על מדדי סיכון קרדיווסקולריים ועל תפקוד כלי הדם בקרב גברים צעירים עם שמנות. במחקר נכללו 22 גברים בגילאי 18-35 עם BMI גבוה מ-30, אשר חולקו אקראית לנטילת תוסף כורכומין או פלסבו - במינון 500 מ"ג ליום למשך 12 שבועות. תוסף הכורכומין הכיל 193 מ"ג כורכומינואידים בשילוב סיבי חילבה מסיסים לשיפור הזמינות הביולוגית וכמוסות הפלסבו הכילו סיבי חילבה מסיסים בלבד. בתקופת המחקר המשתתפים התבקשו להמשיך את דפוסי התזונה והפעילות הגופנית הרגילים שלהם.

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת כורכומין הייתה מלווה בירידה מובהקת ברמת ההומוציסטאין ובעלייה מובהקת ברמת ה-HDL. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות בהתייחס לרמות הגלוקוז, האינסולין, הלפטין, האדיפונקטין או במדדי העקה החמצונית וכן בהתייחס לתפקוד כלי הדם. 

המחקר נערך בשיתוף חברת Akay Flavours & Aromatics Pvt. Ltd. המשווקת את התוסף. 

http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0899900718307834

מחקר קליני כפול-סמיות (יולי 2015) בו נבדקה ההשפעה של שמן קצח על חמצון השומנים ורמת העקה החמצונית בנשים עם השמנת יתר תחת דיאטה דלת-קלוריות.

במחקר השתתפו 50 נשים בגילאי 25-50 שצרכו דיאטה דלת-קלוריות, מחציתן נטלו 3 גרם ליום שמן קצח ומחציתן פלסבו למשך 8 שבועות.

נשים שנטלו שמן קצח ירדו 4.8 ק"ג בממוצע לעומת 1.4 בקבוצת הפלסבו.

למרות העלייה ברמת האנזימים המסייעים בתהליכים נוגדי חמצון (SOD), לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות במדדי הנזק החמצוני והפעילות נוגדת החמצון.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26179113

מחקר קליני כפול סמיות (דצמבר 2014) בו נבדקה ההשפעה של נטילת פרוביוטיקה בשילוב פורמולת צמחי מרפא סינית (Bofutsushosanעל מדדים מטבוליים בקרב אוכלוסייה הסובלת מהשמנה.

כל המשתתפים נטלו את הפורמולה עם פרוביוטיקה או פלסבו למשך 8 שבועות.

בשתי הקבוצות חלה ירידה במשקל ובהיקפים אולם לא נמצאו הבדלים בהרכב הגוף ובמדדים המטבוליים.

עוד נמצא קשר בין שינויים בהרכב הגוף לבין שינויים בחיידקי המעי וכן קשר בין רמת הרעלנים בגוף לבין ירידה במשקל, ממצאים המצביעים על ההשפעה של פרוביוטיקה על המטבוליזם ותפקידה בטיפול ובמניעת השמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24411490

במחקר אקראי מבוקר, (2019) שנערך באיראן, הוערכה ההשפעה של תוסף כורכומין על מדדי דלקת ועקה חמצונית בקרב צעירות עם עודף משקל או שמנות. במחקר נכללו 60 משתתפות בגילאי 13-18, אשר חולקו אקראית לנטילת תוסף כורכומין במינון 500 מ"ג ליום או פלסבו - למשך 10 שבועות (תוסף הכורכומין והפלסבו יוצרו על ידי חברת תוספי תזונה איראנית). בנוסף, כל המשתתפות צרכו דיאטת הרזייה מאוזנת מותאמת אישית.

נמצא כי בהשוואה לקבוצת הפלסבו, בקבוצת הכורכומין חל שיפור מובהק במדדי הדלקת CRP ו-IL-6, וכן ברמת העקה החמצונית. לא נמצאה השפעה מובהקת לכורכומין על המדדים האנתרופומטריים. החוקרים מסכמים כי לתוסף כורכומין נמצאה השפעה מיטיבה על מדדי הדלקת והעקה החמצונית בקרב צעירות עם עודף משקל או שמנות.

המחקר מומן על ידי אוניברסיטה באיראן והחוקרים מדווחים על העדר ניגודי אינטרסים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31206225

במחקר (2018) נבדקו 24 תוספים מסחריים, המכילים את הרכיב Higenamine, שהינו רכיב טבעי בעל פעילות ממריצה המצוי בצמחים שונים ולאחרונה נאסר שימושו בספורט על ידי הארגון World Anti-Doping Agency. במחקר (שהתקיים לפני הטלת האיסור) נמצא כי התוספים שנבדקו היו מיועדים לספורט או לירידה במשקל, כאשר הכמות בפועל של Higenamine בתוסף נעה בין 0-200% מהכמות המצוינת על התווית. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30188222

סקירה (ספטמבר 2014) אשר דנה בבטיחות השימוש ובהשפעה הפיזיולוגית של צמח ההודיה הנחשב למפחית תיאבון ומסייע להרזיה.

החוקרים מסבירים כי הדיון ביחס לתפקיד של גליקוזיד 57, אשר נחשב למדכא תיאבון, וכן לגבי תופעות הלוואי הקשורות בשימוש במיצוי הצמח מעלות שאלות לגבי בטיחות השימוש.

הם טוענים כי היעדר מחקרים מדעיים וכן פרסומים שיווקיים המתמקדים רק ביתרונות הצמח גורמים להטיה ולתפיסה שגויה של יחס העלות-תועלת שכן השימוש בצמח עלול להיות כרוך בתופעות לוואי קשות.

לטענתם, ההשפעה על דיכוי התיאבון עשויה להיות כתוצאה מתופעות הלוואי הקשורות בצריכת הודיה במינון גבוה הנדרש להשגת השפעה קלינית.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24955559

מטה-אנליזה (ספטמבר 2015) בה נבדקה ההשפעה של ספירולינה על ריכוז השומנים בדם.

בהתבסס על 7 מחקרים מבוקרים, נמצא כי ללא תלות במינון, נטילת ספירולינה תרמה לירידה בערכי הכולסטרול הכללי, ברמות ה-LDL, ברמות הטריגליצרידים ולעלייה ברמת ה-HDL

ההשפעה הייתה משמעותית יותר ככל שהשימוש בספירולינה היה ממושך יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26433766

במחקר, (2019) שנערך בקרב מכרסמים, נבדקה ההשפעה של תות לבן (Morus alba) על מנגנוני התיאבון והירידה במשקל. החוקרים מסבירים כי מחקרים עדכניים מצביעים על כך שניתן להפחית במשקל ובהפרעות המטבוליות באמצעות השפעה על מנגנוני התיאבון, כאשר לרכיבים אנטגוניסטים לקולטנים קנבינואידים (CB1) עשוי להיות תפקיד בכך. 

במסגרת המחקר, החוקרים זיהו את התות הלבן כבעל הפעילות האנטגוניסטית המשמעותית ביותר מבין כ-8,000 צמחים, בדגש על הרכיבים הפעילים Kuwanon G ו-Albanin G. החוקרים נתנו למכרסמים עם שמנות תות לבן במינון 250 או 500 מ"ג/ק"ג באופן אקוטי או למשך שבעה שבועות, במטרה להעריך את ההשפעה על דיכוי התיאבון ועל הירידה במשקל. נמצא כי תות לבן היה מלווה בירידה בצריכת המזון באופן תלוי-מינון - גם בנטילה אקוטית וגם בנטילה ממושכת - עם ירידה של כ-20% בצריכת הקלוריות היומית וירידה של 22.5% ו-16.5% במשקל לאחר 7 שבועות, בהשוואה לקבוצת הביקורת ולנתוני הבסיס, בהתאמה. בנוסף, נמצאה ירידה מובהקת במדדים הביוכימיים ובמאגרי השומן הבטני. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה תומכים בפוטנציאל של תות לבן לדיכוי התיאבון, לירידה במשקל ולשיפור הפרעות מטבוליות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31120370

במחקר (יולי 2014) שנערך על מודל עכברים נמצא כי מיצוי שורש ציפורני השטן (Harpagophytum procumbens) עשוי להיות יעיל לדיכוי התיאבון ולמניעת השמנה

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25068823

במחקר,(2019) שנערך בקרב עכברים, נמצא כי נטילת תוסף גווארנה (Paullinia cupana) תרמה למניעת עלייה במשקל ולמניעת התפתחות תנגודת לאינסולין.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30868680

מחקר (אוקטובר 2014) שהראה כי נשים שנטלו 5 גרם מיצוי עלים ירוקים ביום למשך 12 שבועות חוו ירידה גדולה יותר במשקל ודיווחו על פחות דחפים לאכילת מזונות, בהשוואה לפלסבו.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24993695

מחקר (נובמבר 2013) אשר הראה כי הרכיבים הפעילים בתמצית צמח המאטה (yerba mate) תורמים לוויסות גנים הקשורים בהיווצרות תאי השומן (אדיפוגנזיס).

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23790851

מחקר מעבדה שבוצע בעכברים (מרץ 2014) נועד לזהות איזה מהו הרכיב בפולי הקקאו שהינו היעיל ביותר למניעת השמנה ולאיזון רמות הסוכר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24559282

מחקר (אוקטובר 2013) שנועד לבחון את ההשפעה של גרסיניה קמבוג'יה על פרופיל השומנים ומדדי הגוף וההורמונים בנשים בעלות השמנת יתר. 30 נשים קיבלו 800 מ"ג מיצוי גרסיניה 3 פעמים ביום למשך 60 יום. בהשוואה לנטילת פלסבו (13 נשים), נמצא שנטילת גרסיניה תרמה לירידה מובהקת ברמות הטריגליצרידים. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בשאר המדדים שנבדקו. יש לציין כי מספר המשתתפות במחקר הינו קטן ומומלץ לבצע מחקרים נוספים באיכות מתודולוגית גבוהה יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24133059

מחקר קליני כפול סמיות (ינואר 2013) שבוצע בגרְמניה מצא כי חומר טבעי המופק מצמח הצבר (Opuntia ficus-indica) הינו יעיל לירידה במשקל ובטוח לשימוש.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23505169

מחקר שנערך בעכברים (דצמבר 2014) נועד לבחון את ההשפעה של אוכמניות על השמנה והתגובה המטבולית הקשורה בכך.

במחקר נמצא כי בקרב עכברים שקיבלו דיאטה עתירת שומן למשך 3 חודשים, תוספת אוכמניות תרמה לירידה בתגובה הדלקתית ולמניעת מצב כרוני של יתר לחץ דם.

מחקר זה תומך בתפקיד של אנתוציאנינים המצויים באוכמניות בהגנה מפני ההשפעות השליליות של השמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25501421

סקירה (ספטמבר 2013) הבוחנת את היעילות של תוספים צמחיים שונים לויסות התיאבון למטרת הרזיה ושמירה על המשקל ומראה כי למרות העדויות המבטיחות ביחס לצמחים שונים, נדרשים מחקרים נוספים על מנת לקבוע את מידת ההשפעה, מינונים, מנגנוני הפעולה, הבטיחות בשימוש ארוך טווח ותופעות הלוואי.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23666454

מחקר קליני מבוקר (מרץ 2015) בו נבדקה ההשפעה של נטילת תמצית מתוקננת (CAPROS®) של פירות הצמח פילנטוס (Phyllanthus emblica) על גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים בקרב מבוגרים הסובלים מהשמנת יתר.

15 נבדקים נטלו כמוסות פילנטוס במינון 500 מ"ג פעמיים ביום במשך 12 שבועות.

נמצא כי בהשוואה לנתוני הבסיס, נטילת התוסף תרמה לשיפור ברמות הכולסטרול (כללי ו-LDL) וברמות הדלקת (CRP), וכן לירידה בתהליכי אגרגציה של טסיות הדם.

החוקרים מסכמים כי פילנטוס עשוי לתרום לשיפור המצב הקרדיווסקולרי במבוגרים עם השמנת יתר.

עם זאת, חשוב לציין כי מדובר במחקר מצומצם ללא קבוצת ביקורת, ולכן יש לאשש את הממצאים במחקרים נוספים באיכות מתודולוגית גבוהה יותר.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25756303

מחקר קליני (יולי 2015) שנועד לבחון מהו המנגנון העומד בבסיס ההשפעה של שורש רהמניה מבושלת על ירידה במשקל.

לשם כך, החוקרים בחנו את השינויים בחיידקי המעי כתגובה לנטילת שורש רהמניה מבושלת במשך 8 שבועות בקרב 12 נשים בגיל 40-65 הסובלות מהשמנה.

בסיום המחקר נצפתה בכל הנשים ירידה בהיקף המותניים וכן שינויים בהרכב חיידקי המעי כתגובה לטיפול הצמחי.

החוקרים מייחסים את הירידה בהיקף המותניים לשינויים שנצפו בחיידקי המעי ומציעים כי ניתן להתייחס לשימוש ברהמניה כפרה-ביוטיקה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26139477

מחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (ינואר 2016) אשר בדק את ההשפעה של תוסף ספירולינה על משק המינרלים בגוף בקרב משתתפים עם השמנת יתר תחת טיפול תרופתי ליתר לחץ דם.

במחקר השתתפו 50 מטופלים אשר קיבלו באופן אקראי פלסבו או ספירולינה במינון 2 גרם ליום במשך 3 חודשים. החוקרים בדקו את ריכוזי הסידן, המגנזיום, הברזל והאבץ בדם בתחילת המחקר ובסיומו.

נמצא כי נטילת ספירולינה הייתה מלווה בירידה ברמת הברזל בדם, ללא השפעה מובהקת על רמת הסידן, המגנזיום והאבץ. החוקרים מציעים מספר מנגנונים העומדים בבסיס השפעה זאת: ייתכן כי פיקוציאנין המצוי בספירולינה מושך את יוני ברזל וכתוצאה מכך מפחית את רמת הברזל בגוף. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26779620

מחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (מרץ 2015) אשר נועד לבחון את היעילות של שמן אתרי כמון בסיוע לירידה במשקל ולשיפור הפרופיל המטבולי בקרב 78 משתתפים עם עודף משקל בגילאי 18-60.

המשתתפים חולקו אקראית ל-3 קבוצות, בהן קיבלו כמוסות של שמן אתרי כמון, טיפול תרופתי (orlistat120) או פלסבו, 3 פעמים ביום במשך 8 שבועות.

נמצא כי נטילת כמון הייתה מלווה בירידה במשקל ובמדד BMI במידה דומה לטיפול התרופתי (ירידה של כ-1 ק"ג משקל ו-0.4 נקודות BMI בשתי הקבוצות הטיפול, בהשוואה ל-0.2 ו-0.1 בהתאמה, בקבוצת הפלסבו).

בנוסף, נטילת כמון נמצאה יעילה לשיפור מדדי האינסולין בהשוואה לטיפול תרופתי ולפלסבו. לא נמצאה השפעה לכמון על רמות השומנים או על מדדים של עקה חמצונית.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25766448

במחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (מרץ 2016) בו 62 משתתפים עם עודף משקל נמצא כי חיידק חומצה לקטנית (Pediococcus pentosaceus LP28) שמקורו בפירות עץ לונגן (Dimocarpus longan) תורם לירידה במשקל ובמסת השומן

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26956126

מחקר קליני תלת-סמיות מבוקר פלסבו (מרץ 2016) אשר נועד לבחון את ההשפעה של מיצוי מיימי של קימל (Carum carvi) בקרב 70 נשים הסובלות מהשמנה ומבצעות פעילות גופנית קבועה.

המשתתפות חולקו באופן אקראי לנטילת 30 מ"ל/יום מיצוי קימל או פלסבו במשך 90 יום, ללא שינוי התזונה או הפעילות הגופנית הרגילה שלהן.

החוקרים בדקו את הרכב התזונה, סך הצריכה הקלורית ומדדים אנתרופומטריים בתחילת המחקר ובסיומו וכן העריכו את מידת השינוי בתיאבון באמצעות שאלון דירוג ומבחן אכילת פיצה.

נמצא כי בהשוואה לקבוצת הפלסבו, בקרב משתתפות שצרכו קימל חלה ירידה גדולה יותר ברמת התיאבון ובצריכת הפחמימות (ירידה של 30 גרם ליום) וכן ירידה של 6.2 ס"מ בהיקף המותניים, 0.1 ס"מ ביחס מותניים-ירכיים, 5.4 ס"מ בהיקף הירכיים ו-2.2 ס"מ בהיקף היד (p<0.01). 
הסבר מנגנון פעולה אפשרי, לפי החוקרים, הוא שההשפעה הקרמינטיבית והמרפה של הקימל תורמת לוויסות התיאבון. בנוסף, תכולת פוליפנוֹלים ופלבונואידים תורמת להגברת תרמוגנזה, שובע, ליפוליזה וכו'.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26988309

מחקר קליני מבוקר פלסבו מצומצם (מאי 2016) בו נבדק כיצד העלאת רמת האנזים המטבולי glyoxalase 1 (ובקיצור Glo1) באמצעות רכיבים צמחיים תורמת לשיפור איזון משק הסוכר בקרב משתתפים עם עודף משקל או השמנת יתר.

במחקר על דגימות תאים מצאו החוקרים כי על ידי שילוב רכיב המצוי בענבים (trans-resveratrol) ורכיב המצוי בתפוזים (hesperetin) ניתן להעלות את רמת האנזים Glo1, אשר תורם לנטרול התוצר המזיק מתיל-גליאוקסל (MG).

בהמשך בדקו החוקרים את ההשפעה של שילוב הרכיבים הצמחיים הללו בקרב 32 משתתפים בגילאי 18-80 עם עודף משקל או השמנת יתר (BMI=25-40), אשר נטלו את התוסף פעם ביום למשך 8 שבועות ללא שינוי בתזונה או בפעילות הגופנית הרגילה.

נמצא כי בקרב משתתפים עם BMI>27.5 אשר נטלו את התוסף חלה עלייה של 27% ברמת Glo1 (מובהקות p<0.05) וירידה של 37% ברמת מתיל-גליאוקסל (p<0.05) וכן ירידה של 5% ברמת הסוכר בצום (p<0.01) ושיפור במדדי האינסולין ותפקוד כלי הדם בהשוואה לפלסבו. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27207552

בהתבסס על 13 דיווחי מקרה (יולי 2015), החוקרים מצביעים על היעילות של הפורמולה הצמחית Hwang-Ryun-Haedok-tang לצמצום היקף המותניים, להפחתה במשקל, BMI ומסת שומן במטופלים עם השמנה בטנית. הפורמולה מבוססת על צמחי המרפא: Coptis chinensis, Scutellaria baicalensis, Phellodendron amurense, Gardenia. 
הערת המערכת: החסרון בדיווחי מקרה הוא היעדר ביקורת. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26256500

מחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (אפריל 2016) אשר נועד להעריך את היעילות והבטיחות של השימוש במיצוי מתוקנן של שורש וויתניה (Withania somnifera) לניהול האכילה בקרב מבוגרים תחת סטרס כרוני.

החוקרים מסבירים כי למצב של סטרס כרוני עשויה להיות השפעה מזיקה על הבריאות, כולל השמנה.

במחקר נכללו 52 משתתפים אשר נטלו 300 מ"ג ויתניה או פלסבו פעמיים ביום למשך 8 שבועות.

להערכת היעילות, המשתתפים התבקשו למלא שאלונים להערכת רמת הסטרס הסובייקטיבית, הדחף לאכילה והתנהגויות אכילה ומידת האושר וכן נמדדו רמות הקורטיזול, משקל ו-BMI.

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת ויתניה הייתה מלווה בשיפור ניהול האכילה ונמצאה ירידה של 3% במשקל הגוף וב-BMI (לעומת 1.5% בקבוצת הפלסבו).

החוקרים מדווחים כי נטילת ויתניה הייתה בטוחה ונסבלה היטב.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27055824

מחקר (יולי 2016) הבוחן מהם הרכיבים הצמחיים המצויים בתוספי תזונה המיועדים להרזיה ואת הקשר בין השימוש בתוספים אלה לבין BMI

ניתוח הנתונים כולל 2,359 משתתפים מ- 6 מדינות באירופה, אשר השיבו לסקר צרכנות ודיווחו כי נטלו תוספי תזונה צמחיים. בהתאם למענה בשאלון החוקרים חילקו את המשיבים לשתי קבוצות, אלו שענו כי נטלו את התוספים באופן כללי מטעמי משקל גוף (“body weight reasons”) ואלו שנטלו את התוסף באופן ספציפי לצורך ירידה במשקל (“dieting for overweight/obesity”).

החוקרים בדקו את הקשר בין 5 הרכיבים הצמחיים השכיחים ביותר לבין BMI בכל אחת מהקבוצות. מהנתונים עולה כי 8.8% מהתוספים הצמחיים ניטלו עבור ניהול המשקל ו4.8% מהתוספים ניטלו עבור ירידה במשקל, כאשר בספרד שכיחות השימוש בתוספים למטרות אלה הייתה הגבוהה ביותר.

הרכיב הצמחי השכיח ביותר בשתי הקבוצות היה ארטישוק (Cynara scolymus). משתתפים שנטלו תוספים "מטעמי משקל גוף" נטו לקחת גם תה ירוק (Camellia sinensis) ושומר (Foeniculum vulgare), כאשר שיעור המשתתפים עם BMI גבוה מ-25 היה גבוה יותר בקרב משתתפים שנטלו רכיבים אלה בהשוואה לאלה שלא נטלו רכיבים אלה. משתתפים שנטלו תוספים לצורך הרזיה נטו לקחת גם שומר (Foeniculum vulgare), שן ארי (Taraxacum officinale) ואננס (Ananas comosus). שיעור המשתתפים עם BMI נמוך מ-25 היה קטן יותר בקרב משתתפים שנטלו אננס בהשוואה לאלה שלא נטלו אננס.

החוקרים מסכמים כי ממצאי הסקר עשויים להוות בסיס ראשוני להמשך המחקר בנושא זה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27465483

סקירה (אוקטובר 2016) המציגה את העדויות בנוגע לתרומה של תוספי תזונה ותוספים צמחיים לירידה במשקל, תוך התייחסות לרכיבים הפעילים ולמנגנוני הפעולה הכוללים הגברת ההוצאה האנרגטית, דיכוי התיאבון, עיכוב האנזים ליפאז, ויסות התמיינות תאי שומן וויסות תהליכי המטבוליזם של שומן
הרכיבים הטבעיים שנמצאו כבעלי השפעה מיטיבה על הירידה במשקל במחקרים שנערכו בקרב עכברים כוללים: זן של פרי הדר Citrus depressa, אוכמניות (Vaccinium ashei) ותות עץ (Morus australis), פולי סויה, פולי קפה, תה ירוק (Camellia sinensis), עלי לוטוס (Nelumbo nucifera) עם טאורין, ג'ינג'ר (Zingiber officinale), זן של עץ שיטה Acacia mollissima, פלפל צ'ילי (Capsicum annuum), קופטיס (Coptis chinensis), כורכום (Curcuma longa) ועלי תות לבן (Morus alba). 

בהמשך מציגים החוקרים את העדויות שעולות הן ממחקרים פרה-קליניים והם ממחקרים אפידמיולוגיים וקליניים בנוגע לרכיבים תזונתיים שונים שהינם בעלי השפעה נוגדת-השמנה, כולל מגוון רחב של פיטוכימיקלים, חומצות שומן רב בלתי רוויות, סיבים תזונתיים, סוגים שונים של חלבון, מזונות עשירים בסידן ופרוביוטיקה.

החוקרים מסכמים כי השימוש ברכיבים טבעיים עשוי לתמוך בתהליך הירידה במשקל, כאשר ייתכן ורכיבים מסוימים פועלים באופן סינרגיסטי ומגבירים את ההשפעה נוגדת ההשמנה תוך סיכון נמוך להשפעות שליליות. השימוש ברכיבים טבעיים עשוי לספק יתרונות נוספים כמו שיפור רמות הסוכר והשומן. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27727194

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (מרץ 2016) נבדקה ההשפעה של מיצוי כשותנית (Humulus lupulus) על הירידה במסת השומן בקרב משתתפים בריאים עם BMI בטווח של 25 עד 30.

במחקר נכללו 200 משתתפים בגילאי 20-65 אשר חולקו אקראית לשתי קבוצות: קבוצה אחת צרכה 350 מ"ל ליום משקה המכיל מיצוי כשותנית (35 מ"ג חומצות מרירות) והקבוצה השניה צרכה משקה פלסבו למשך 12 שבועות.

בהדמיית CT נמצא כי בהשוואה לקבוצת הפלסבו, בקרב משתתפים שנטלו את תוסף הכשותנית חלה ירידה מובהקת במסת השומן הכללית ובמסת השומן הבטנית בסיום המחקר (p<0.05). לא דווח על תופעות לוואי או שינויים במדדי הדם והשתן בעקבות הטיפול.

החוקרים מסכמים כי נטילת מיצוי כשותנית הינה יעילה ובטוחה להפחתת מסת השומן, ובמיוחד השומן הבטני, בקרב משתתפים בריאים עם עודף משקל. ההשערה היא שהרכיבים הפעילים בצמח מגבירים תרמוגנזה ברקמת השומן החומה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26960416

במחקר מעבדה (פברואר 2016) נבדקו 23 צמחי מרפא בעלי פוטנציאל להרזיה ולאיזון הסוכר במטרה לזהות השפעה מעכבת על האנזימים ליפאז ואלפא-עמילאז בלבלב. מבין הצמחים שנבדקו, 2 צמחים זוהו כבעלי השפעה מעכבת גבוהה. מיצוי אלכוהולי של היביסקוס (Hibiscus sabdariffa) היה בעלי השפעה מעכבת על ליפאז (IC50 : 35.8 ± 0.8 µg/mL) ועל אלפא-עמילאז (IC50 : 29.3 ± 0.5 µg/mL), מיצוי אלכוהולי של תמרהינדי (Tamarindus indica) היה בעל השפעה מעכבת על ליפאז (IC50 : 152.0 ± 7.0 µg/mL) ומיצוי מימי של תמרהינדי על אלפא-עמילאז (IC50 : 139.4 ± 9.0 µg/mL).

החוקרים קוראים להמשיך ולחקור צמחים אלה כבעלי פוטנציאל לטיפול בשמנות ובמחלות כרוניות הקשורות הכך.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26632284

סקירה של מחקרים פרה-קליניים וקליניים (ינואר 2016) המציגה את התרומה הבריאותית של פטל אדום (Rubus idaeus) ורכיביו הפעילים, בדגש על הפחתת הסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית, סוכרת, שמנות ואלצהיימר, כולן קשורות בהפרעה מטבולית, חמצונית ודלקתית.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26773014

במחקר (דצמבר 2016) שנערך בקרב עכברים נחקרו המנגנונים בהם פרי הורד (Rose hip) תורם למניעת השמנה.

במסגרת המחקר מחצית מהעכברים שצרכו דיאטה עתירת שומן קיבלו תוסף אבקת פרי הורד במינון של 300 גרם ליום למשך 3 חודשים. בכדי להשוות בין התנאים, החוקרים השוו במדויק את הערכים התזונתיים של שתי הקבוצות, כאשר בקבוצה שלקחה את התוסף גרעו את הערכים התזונתיים של התוסף מהדיאטה.

מהתוצאות עולה כי למרות שלא היו הבדלים בין שתי קבוצות העכברים בצריכת האנרגיה, נטילת התוסף מנעה עלייה במשקל והפחיתה את רמת הגלוקוז, האינסולין והכולסטרול בדם. באמצעות קלורימטריה עקיפה מצאו החוקרים כי נטילת התוסף הייתה מלווה בהוצאה אנרגטית גבוהה יותר וחילוף חומרים מהיר יותר.

החוקרים משערים כי פרי הורד עשוי לתרום לעירור רקמת השומן החום או להפיכת שומן לבן לשומן חום. כתמיכה לכך, מראים החוקרים כי בעכברים שנטלו את התוסף חלה עלייה בביטוי הגנטי וברמות החלבונים של מדדים שונים, המעודדים התמיינות של תאי שומן חום ותרמוגנזה. החוקרים מסכמים כי תוסף פרי הורד עשוי לתרום לטיפול בשמנות (obesity) ובהפרעות מטבוליות הקשורות בכך.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27980600

במחקר פיילוט אקראי מבוקר (פברואר 2017) נבדקה ההשפעה של תוסף כורכומין (CurQfen®) על קשיון עורקים ומדדים דלקתיים, בקרב גברים צעירים עם שמנות (obesity).

במחקר השתתפו 22 גברים עם BMI מעל 30, אשר הוקצו באופן אקראי לקבוצת הפלסבו או לקבוצת הכורכומין והחילבה למשך 12 שבועות. התוסף מכיל מיצוי כורכום (Curcuma longa) , המתוקנן לפי מינימום 35% כורכומינואידים, בשילוב גלקטומנאנים מזרעי חילבה (Trigonella foenum-graecum), לשיפור הזמינות הביולוגית.

נמצא כי נטילת התוסף (כמוסה אחת ליום, המכילה 500 מ"ג) הייתה יעילה להפחתת קשיון העורקים (אשר נמדדה באמצעות carotid-femoral Pulse Wave Velocity – cfPWV) רק בקרב משתתפים עם רמה בסיסית גבוהה יותר של קשיון עורקים. בנוסף, נמצא כי בקרב משתתפים אלה חלה עלייה במתווך הדלקתי IL-13 (ציטוקין המופרש בעיקר מתאי T2 ותורם לעיכוב תהליכים דלקתיים בתאים) בעקבות השימוש בתוסף. החוקרים מסכמים כי לתוסף זה פוטנציאל לשפר את בריאות העורקים בקרב גברים צעירים עם שמנות הסובלים מרמה גבוהה של קשיון עורקים.

http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S1756464616304029

בסקירה (ספטמבר 2015) מציגים החוקרים את העדויות בנוגע להשפעות פסיכיאטריות שליליות כגון שינויי מצב רוח, חרדה, פסיכוזה, התמכרות ודליריום (מצב בלבולי חריף), הקשורות בשימוש בתוספי תזונה צמחיים המיועדים להרזיה.

החוקרים מדגישים כי מרבית העדויות מגיעות מדיווחי מקרים ואינן מספיקות על מנת להסיק על סיבתיות. לכן, מטרת הסקירה הינה איסוף העדויות הקיימות והעלאת המודעות לקשר אפשרי בין תוספים צמחיים מסוימים להתפתחות תסמינים פסיכיאטריים וכן לעודד מחקרי המשך. בסקירה נכללו העדויות ביחס לצמחים הבאים: ג'ינסנג קוריאני (Panax ginseng), שרביטן סיני (Ephedra sinica), גווארנה (Paullinia cupana), זרעי לחך (Plantago psyllium), רודיולה (Rhodiola rosea) וחילבה (Trigonella foenum-graecum).
החוקרים מציינים 6 סיבות אפשריות להשפעות פסיכיאטריות שליליות הקשורות בשימוש בתוספים צמחיים מסוימים: 

  1. רעילות צמחי המרפא עצמם. 
  2. תגובה הדדית עם תרופות.
  3. תוספים מסוימים עלולים להכיל רכיבים נוספים (כגון sibutramine, fenfluramine או הורמוני בלוטת התריס), שעלולים לגרום לרעילות עצבית או לתגובות הדדיות שליליות. 
  4. אנשים נוטים להשתמש בתוספים צמחיים נוספים כטיפול משלים לירידה במשקל, בעיקר תוספים המיועדים להרגעה או לשיפור מצב הרוח המכילים צמחים כגון ולריאן (Valeriana officinalis), שעונית (Passiflora incarnata), מליסה רפואית (Melissa officinalis) ופרע מחורר (Hypericum perforatum). לצמחים אלה השפעה על פעילות מערכת העצבים אשר עלולה לגרום להשפעות פסיכיאטריות או קוגניטיביות שליליות ולתגובה הדדית עם תרופות פסיכיאטריות.
  5. תוספים המיועדים לירידה במשקל עלולים להשפיע על מנגנונים פרמקוקינטיים של תרופות פסיכיאטריות.
  6. ייתכן ושמנות בפני עצמה מהווה גורם סיכון להתפתחות הפרעות פסיכיאטריות ולכן האוכלוסייה הנוטלת תוספים אלה מהווה מלכתחילה קבוצת סיכון. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26457296

סקירה של מחקרים פרה-קליניים (מאי 2016), העוסקת בתרומה של רוזמרין לטיפול בתסמונת המטבולית, מפורטת ההשפעה הפרמקולוגית של רוזמרין (Rosmarinus officinalis), רכיביו הפעילים ומנגנוני הפעילות שלו, אשר עשויים להשפיע לטובה על הטיפול בתסמונת המטבולית.

מהסקירה עולה כי מיצוי רוזמרין ורכיביו הפנוליים עשויים להשפיע לטובה במצבי סוכרת, שמנות, תחלואה קרדיווסקולרית והתסמונת המטבולית. השפעה זאת מושגת באמצעות מגוון מנגנוני פעילות, ביניהם שיפור בהפרשת אינסולין ובתגובתו, עיכוב הייצור של תוצרי גליקציה מתקדמים, הפחתת תהליכי גלוקונאוגנזה, עיכול פחמימות, סינתזת שומנים ועידוד ליפוליזה. בנוסף, לרוזמרין השפעה נוגדת חמצון ואנטי-דלקתית, השפעה מיטיבה על פרופיל השומנים ולחץ הדם וכן תרומה למניעת התפתחות טרשת עורקים. ההשפעה המיטיבה של רוזמרין קשורה בשינויים בפעילות האנזימטית, במסלולי תקשורת תאית, בגורמי שעתוק ובביטוי גנטי.

למרות הפוטנציאל הרב העולה ממחקרים אלה, נדרשים מחקרים קליניים על מנת לאשש את היעילות והבטיחות של השימוש ברוזמרין בבני אדם.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27178264

בסקירה (אוקטובר 2016) מוצגות העדויות הפרה-קליניות בנוגע לתרומה של מרווה סינית (Salvia miltiorrhiza) ורכיביה הפעילים למניעת תחלואה קרדיווסקולרית.

במסגרת הסקירה מפרטים החוקרים את ההשפעה של מרווה סינית, בדגש על השפּעתה על רמת העקה החמצונית, בהתייחס לגורמי הסיכון העיקריים לתחלואה קרדיווסקולרית, כולל יתר לחץ דם, עישון, רמה גבוהה של סוכר בדם (היפרגליקמיה) ושל שומנים בדם (היפרליפידמיה), עודף משקל ושמנות. בנוסף, מוצגים הממצאים בהתייחס למחלות קרדיווסקולריות, כולל תעוקת לב, אוטם שריר הלב, שינויים במבנה החדר השמאלי ושבץ.

מהסקירה עולה כי למרווה סינית פעילות נוגדת חמצון, אנטי-אפופטוטית ואנטי-דלקתית באמצעות מגוון מנגנונים ובכך עשויה לתרום למניעת התפתחות מחלות קרדיווסקולריות ולטיפול בהן, אולם נדרשים מחקרים קליניים על מנת לבסס את הממצאים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27807472

במחקר מעבדה אינטגרטיבי (דצמבר 2016) נחקרו מנגנוני הפעולה הפרמקולוגיים של הפורמולה הסינית Wendan, המשמשת לטיפול בתסמונת המטבולית.

מחקרים קליניים קודמים מראים כי הפורמולה הייתה בעלת השפעה קלינית מיטיבה בהתייחס לסילוק ליחה, להשפעה אנטי-דלקתית, לירידה במשקל ובהיקף המותניים ולהורדת לחץ דם, רמות סוכר וכולסטרול. הפורמולה מכילה את צמחי המרפא: שוש קירח (Glycyrrhiza glabra), תפוז מר (Citrus Aurantium), קליפת מנדרינה (Citri reticulatae Pericarpium), פטריית פוריה (Poria cocos), פינליה (Pinellia Ternata) ושבבי במבוק (Caulis Bambusae).

הממצאים מניתוח כימי מראים כי מגוון רכיבים בפורמולה פועלים באופן דומה לתרופות המוכרות לטיפול בתסמונת המטבולית. מסלולי הפעילות הביולוגיים מצביעים על כך שההשפעה הפרמקולוגית העיקרית של הפורמולה ככל הנראה קשורה בהשפעה על המטבוליזם של שומנים וגלוקוז, בפעילות אנטי-סרטנית, בהשפעה מאזנת חיסונית ובהגנה על פעילות הכבד.

החוקרים מסכמים כי המחקר מספק גישה מקיפה וכוללת להבנת מנגנוני הפעולה המורכבים של הפורמולה התורמים לטיפול בתסמונת המטבולית. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27999264

בסקירה מקיפה (ינואר 2017) מציגים החוקרים את העדויות ממחקרים פרה-קליניים וקליניים בנוגע לפעילות הרפואית של ג'ינסנג קוריאני (Panax ginseng) וג'ינסנג אמריקאי (Panax quinquefolius), כולל השפעה אנטי-סרטנית, הגנה מפני סיבוכי סוכרת, עידוד שגשוג תא גזע עצביים, הפחתת ייצור בטא-עמילואידים, הגנה מפני נזקים איסכמיים, הגנה מפני פגיעה עצבית, הפחתת ייצור גורמים פתוגניים, טיפול בהפרעות לתפקודי הזקפה, הפחתת עייפות בטרשת נפוצה, מניעת אטופיק דרמטיטיס ודלקת מפרקים שגרונית וטיפול בשמנות על רקע תזונה עתירת שומן.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27930975

בסקירה (דצמבר 2015) מוצגים הממצאים בנוגע לשימוש בגרסיניה קמבוג'יה (Garcinia cambogia) כטיפול תומך בשמנות תוך דיון בהיבטים של יעילות, מנגנוני פעולה, מינונים מומלצים, השפעות שליליות ותגובות הדדיות.

במסגרת הסקירה נכללו 21 מחקרים (כולל סקירות) ומוצגים הממצאים מחמישה מחקרים קליניים ומארבעה מחקרים שנערכו בקרב חיות מעבדה, בהם נבדקה ההשפעה של תוסף גרסיניה קמבוג'יה או של הרכיב הפעיל העיקרי - חומצה הידרוקסי-ציטרית (HCA).

מהסקירה עולה כי בחלק מהמחקרים נמצאה תמיכה ליעילות של תוסף גרסיניה לירידה במשקל, להפחתת התיאבון, לירידה במסת השומן, ברמת הטריגליצרידים, הכולסטרול והסוכר ולשיפור תהליכי ליפוגנזה. החוקרים מציינים כי קיימים תוספי גרסיניה בצורת גלולות, כמוסות או אבקה, שלרוב מתוקננים לרמת HCA, כאשר המינון המקובל הוא 300-500 מ"ג, 3 פעמים ביום עם מים לפני הארוחה. עם זאת, על סמך הממצאים הקיימים לא ניתן לקבוע מהו המינון היומי האופטימלי, כאשר לדוגמא מחקר קליני אחד מצא יעילות במינון של 500 מ"ג/יום HCA, אך במחקרים אחרים לא נמצאה יעילות לתוסף גרסיניה במינונים גבוהים של 2,000-5,600 מ"ג/יום. לא נמצאו עדויות להשפעות שליליות או לרעילות כבדית הקשורות בנטילת התוסף, אולם העדויות הן מוגבלות ונדרשים מחקרים נוספים על מנת להמשיך ולבחון את היעילות והבטיחות של גרסיניה לטיפול בשמנות ולירידה במשקל. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26667686

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (יוני 2017) נבדקה ההשפעה של תוסף תזונה צמחי על המשקל והפרופיל המטבולי בקרב נשים עם עודף משקל.

במחקר נכללו 50 נשים בגילאי 18-50 עם BMI מעל 25, אשר הוקצו אקראית לקבלת התוסף או פלסבו – במינון של 2 כמוסות פעמיים ביום למשך 8 שבועות. כל כמוסה מהתוסף הכילה 125 מ"ג תה ירוק (Camellia sinensis), קפסאיצין בכמות של 25 מ"ג, ו-50 מ"ג ג'ינג'ר (Zingiber officinale).

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת התוסף הייתה מלווה בירידה גדולה יותר במשקל (ירידה של 1.8 ק"ג לעומת עלייה של 0.4 ק"ג, p<0.001) וב-BMI, וכן בשיפור ריכוזי האינסולין, התנגודת לאינסולין, הרגישות לאינסולין ורמת הגלוטטיון בדם. החוקרים מסכמים כי נטילת התוסף הייתה בעלת תרומה לירידה במשקל ולשיפור הפרופיל המטבולי, כנראה בשל סינרגיה בין רכיבי התוסף, אשר להם השפעה מטבולית. כמו כן, החוקרים מדברים על מנגנון ספציפי, הקשור בהשפעה על מערכת העצבים הסימפתטית ברמה התאית והמולקולורית: 

  • קטכינים מהתה הירוק מאריכים את השפּעת התרמוגנזה המתווכת על ידי נוראפינפרין ומעכבים את פירוק הנואפינפרין במרווח הסינפטי. 
  • הקפאין בתה ירוק מאריך גם כן את התרמוגנזה המתווכת על ידי נורפאינפרין. 
  • קפסאיצין מגביר את המטבוליזם האנרגטי דרך מסלולים בטא-אדרנרגיים ופעולה תרמוגנית. 

*לא דווח על מימון מסחרי או ניגוד אינטרסים מלבד קבלת התוסף מחברה מסחרית. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28595182

במחקר (נובמבר 2016), שנערך בקרב עכברים שצרכו תזונה עתירת שומן, נמצא כי לפורמולת צמחי המרפא Chowiseungcheng-tang (CST) השפעה נוגדת השמנה באמצעות השפעה על המטבוליזם ועל הרכב חיידקי המעי. הפורמולה מופקת בצורת אבקה המכילה 12 צמחי מרפא, ביניהם גריסי פנינה (Coix), זרעי צנון (Raphani), שרביטן (Ephedra), שורש ענבל גדול פרחים (Platycodon grandiflorus), שכיזנדרה (Schisandra chinensis) וזרעי תמר סיני (Ziziphus jujube). 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27845741

במחקר, שנערך בקרב חולדות (אוקטובר 2016), מראים החוקרים כי שימוש בפורמולה, המכילה מיצוי עלי עוזרר סיני (Crataegus pinnatifida) וקליפת מנדרינה (Citrus reticulate), הוביל לירידה במשקל הגוף, במשקל תאי השומן הלבנים וברמת האינסולין, באמצעות השפעה על תהליכי המטבוליזם של שומן בכבד.   

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27792149

בסקירה (דצמבר 2016) מוצגים הממצאים ממחקרים שנערכו בקרב חיות מעבדה בנוגע למנגנונים בהם פוליפנוֹלים מתה שחור תורמים לירידה במשקל, ביניהם: 1) הפחתת העיכול, הספיגה והצריכה של שומנים וסוכרים וכתוצאה מכך לירידה בצריכה הקלורית, 2) הגברת מטבוליזם של שומנים והפחתת הצטברות שומנים, 3) הפחתת העקה החמצונית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27941615

בסקירה (אוקטובר 2016) מפורטים הממצאים ממחקרים פרה-קליניים בנוגע להשפעה נוגדת ההשמנה ומנגנוני הפעולה האפשריים של רכיבים סאפונינים המצויים בצמחי מרפא כגון מלון מר (Momordica charantia), ג׳ינסנג קוריאני (Panax ginseng) וג׳ינסנג אמריקאי (Panax quinquefolium), תה ירוק (Camellia sinensis) וג׳ימנמה (Gymnema sylvestre).  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27775618

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (אוקטובר 2017) נבדקה ההשפעה של התוסף AyuFlex® על בריאות המפרקים בקרב משתתפים בריאים עם עודף משקל. התוסף הינו מיצוי של מתוקנן של פרי הטרמינליה (Terminalia chebula), אחד משלושת הצמחים הנכללים בפורמולה האיורוודית המוכרת טריפאלה. במחקר נכללו 105 משתתפים בריאים בגילאי 35-70 עם עודף משקל, אשר חולקו אקראית לשלוש קבוצות: נטילת התוסף במינון 250 מ"ג פעמיים ביום, נטילת התוסף במינון 500 מ"ג פעמיים ביום או נטילת פלסבו - למשך 12 שבועות. 
נמצא כי בהשוואה לפלסבו ולנתוני הבסיס, נטילת התוסף בשני המינונים הובילה לשיפור מובהק במספר מדדים להערכת תפקוד הברך והמפרקים, בעיקר בזמן פעילות גופנית. 
עוד נמצא כי כל המדדים הביולוגיים להערכת בטיחות התוסף היו בטווח התקין במהלך המחקר. כמו כן, בהשוואה לנתוני הבסיס, נטילת התוסף תרמה לשיפור בתפקוד הגב התחתון, אולם ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית בהשוואה לפלסבו. החוקרים מסכמים כי באופן כללי התוסף, בשני המינונים שנבדקו, נמצא יעיל לשיפור בריאות המפרקים והתפקוד הגופני בקרב משתתפים בריאים עם עודף משקל, ללא השפעות שליליות משמעותיות.  
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28969626

בסקירה (מאי 2016) מוצגים מגוון רכיבים טבעיים בעלי השפעה תרמוגנית המסייעת להגברת ההוצאה האנרגטית, כולל רכיבים בעלי פעילות מעוררת כגון אפדרין וקפאין ורכיבים שאינם בעלי פעילות מעוררת כגון תפוז מר וקפסאיצין. השילוב עם רכיבים נוספים, כגון Moringa olifera וקרוטנואידים ופלבונואידים שונים, עשוי לתרום להגברת המטבוליזם, לירידה או שמירה על המשקל ולשיפור הביצועים הגופניים.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26856274

במחקר, שנערך בקרב חולדות (פברואר 2018), הוערכה היעילות של רכיבים טבעיים שונים הקיימים בתוספי תזונה המיועדים לדיכוי תיאבון. במסגרת המחקר נבדקה ההשפעה של תוסף חדש בשם UP601. מדובר בפורמולת פטנט המכילה מיצוי מתוקנן של הצמחים תות עץ לבן (Morus alba), מאטה (Yerba mate) ומגנוליה (Magnolia officinalis) בהשוואה למספר רכיבים ותוספים: קפאין טהור, מיצוי קליפות תפוחי אדמה, Cissus quadrangularis, גרסיניה (Garcinia cambogia), זעפרן (Crocus sativus), קטון פטל (Rubus idaeus) והתוסף Appetrex - המכיל מגוון צמחי מרפא, ויטמינים ומינרלים. כל תוסף ניתן לקבוצה של 8 חולדות והחוקרים עקבו אחר צריכת המזון שלהן עד 24 שעות לאחר צריכת התוסף על מנת להעריך את השפּעתו על דיכוי התיאבון. 

  • בקרב חולדות שצרכו קליפת תפוחי אדמה, זעפרן ו- Cissus quadrangularis נצפתה ירידה בצריכת המזון של 45%, 34% ו-44%, בהתאמה, רק בנקודת זמן אחת לאחר שעתיים מצריכת התוסף.
  • בקרב חולדות שצרכו גרסיניה וקטון פטל נצפתה ירידה בצריכת המזון של 34% ו-80%, בהתאמה, בנקודת זמן אחת לאחר שעה מצריכת התוסף. 
  • בקרב חולדות שצרכו Appetrex נצפתה ירידה בצריכת המזון של 64%, 27% ו-35% לאחר שעה, שעתיים ו-4 שעות מצריכת התוסף. 
  • בקרב חולדות שצרכו UP601 נצפתה ירידה בצריכת המזון של 88%, 74% ו-63% לאחר שעה, שעתיים ו-4 שעות מצריכת התוסף. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על יעילות גבוהה יותר ל- UP601 לדיכוי התיאבון בהשוואה לרכיבים האחרים שנכללו במחקר. 
המחקר נערך על ידי חברת התרופות Unigen Inc
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29443598

בסקירה (יוני 2017) מוצגים הממצאים העדכניים ממחקרים פרה-קליניים וקליניים בנוגע להשפעה המיטיבה של ג'ינג'ר (Zingiber officinale) לטיפול בשמנות ובתסמונת המטבולית ומנגנוני הפעולה הקשורים בכך. במסגרת הסקירה מוצגת ההשפעה של ג'ינג'ר על תחלואה מטבולית, כולל שמנות, סוכרת, כבד שומני ומחלות קרדיווסקולריות.

במחקרים הקליניים המוצגים בסקירה נעשה שימוש במינונים של 1-3 גרם ג'ינג'ר ליום למשך 8-12 שבועות והודגמה השפעה מיטיבה על המשקל ומדדי הגוף, על מדדי הסוכר והאינסולין, על מדדי השומן, על תפקודי הכבד ועל לחץ הדם. השיפור הקליני מושג באמצעות ההשפעה של ג'ינג'ר על וויסות מסלולים מולקולריים, הקשורים במטבוליזם של שומנים ופחמימות, בויסות הפרשת ותגובת האינסולין, בעיכוב עקה חמצונית ובהגברת הפעילות נוגדת הדלקת. למרות הממצאים המבטיחים, נדרשים מחקרים נוספים על מנת להמשיך ולבחון את היעילות של ג'ינג'ר ורכיביו הפעילים למניעה וטיפול במחלות מטבוליות.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28505392

בסקירה (יולי-אוגוסט 2016) מוצגים הממצאים בנוגע לתפקיד של פיטוכימיקלים במסלולים ביולוגיים שונים הקשורים בשמנות, כבסיס לפיתוח תרופות חדשניות. בנוסף, במסגרת הסקירה מפורטות תרופות שונות הקיימות בשוק לטיפול בשמנות ומנגנון הפעילות שלהם. להלן סיווג הפיטוכימיקלים בעלי תפקיד בשמנות, לפי שש קטגוריות בהתאם להשפּעתם העיקרית, כולל מספר דוגמאות של רכיבים צמחיים שנמצאו בעלי פוטנציאל לשימוש קליני:

  1. עיכוב ליפאז: EGCG.
  2. דיכוי תיאבון: Panax ginseng, Garcinia combogia, Camellia sinensis.
  3. וויסות ההוצאה האנרגטית (תרמוגנזה): מיצוי תפוח אדמה, קפסאיצין, קפאין, פיפרין, רזברטרול, EGCG, סויה (Glycine max), ג'ינסנג קוריאני (Panax ginseng).
  4. וויסות מטבוליזם של שומנים: קפאין, פיפרין, כורכומין, שום Terminalia panniculata, Commiphora mukul, Momordica charantia, Cinnamomum cassia, Glycyrrhiza.
  5. וויסות התמיינות של תאי שומן: קטכינים, פיטוסטרוֹלים, טאנינים ופלבונואידים המצויים במגוון מזונות מהצומח, תה וצמחי מרפא וכן רכיבים נוספים כגון קפסאיצין, רזברטרול, פיפרין, קוורצטין, ג'ניסטאין, אג'ואן וחומצה לינולאית מצומדת.  
  6. מנגנונים אחרים: תמצית זרעי ענבים או מיצוי רוזמרין נמצאו בעלי השפעה על המטבוליזם של מאגרי השומן; קופטיס וברברין פועלים באמצעות השפעה על פלורת המעי.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מספקים בסיס לפיתוח טיפולים חדשניים לטיפול ולמניעת שמנות ותחלואה נלווית, תוך צמצום השפעות שליליות, כאשר הבנה טובה יותר של המנגנונים והאטיולוגיות לשמנות תוביל לשיפור אסטרטגיות הטיפול.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26740473

במחקר, שנערך בקרב חולדות אשר צרכו תזונה עתירת שומן, נמצא כי צריכת מיצוי ג'ינג'ר (Zingiber officinale) הייתה מלווה במיתון העלייה במסת השומן והפעילות הדלקתית, זאת באמצעות ויסות הביטוי של גנים הקשורים באגירת שומן ושל ציטוקינים פרו-דלקתיים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30360535

 

תה ירוק

 

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2019) הוערכה ההשפעה של תוספי תה (שחור, ירוק או אולונג), בקרב מטופלים הסובלים מהתסמונת המטבולית ושמנות. בסקירה נכללו 16 מחקרים אקראיים מבוקרים, בהם 1,090 משתתפים - מהם 138 קיבלו תוספי תה שחור, 451 קיבלו תוספי תה ירוק ו-446 משתתפים קיבלו פלסבו במינונים של 300-1,500 מ"ג/יום. להלן סיכום הממצאים:

  • תוספי תה - גם שחור וגם ירוק - היו קשורים בירידה מובהקת ב-BMI וברמת הגלוקוז בדם בהשוואה לפלסבו. לא נמצאה השפעה על לחץ הדם או על רמת הטריגליצרידים. 
  • נטילת תוספי תה ירוק הייתה מלווה בעלייה ברמת ה-HDL וירידה ברמת ה-LDL, ללא השפעה מובהקת על הכולסטרול הכללי. 
  • לנטילת תוספי תה, ובעיקר תה ירוק, פוטנציאל לתרום להגברת הירידה במשקל ובהיקף המותניים. לא נמצאה השפעה על מדדים ביוכימיים - כולל אינסולין, המוגלובין מסוכרר, תנגודת לאינסולין, CRP, לפטין ואדיפונקטין. 

החוקרים מסכמים כי לנטילת תוספי תה השפעה מיטיבה על המטבוליזם של גלוקוז ושומנים ותרומה לירידה במשקל בקרב מטופלים עם התסמונת המטבולית ושמנות. 

המחקר מומן על ידי גופי מחקר לאומיים בסין. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31174941

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2018) של מחקרים אקראיים מבוקרים הוערכה ההשפעה של תה ירוק על ריכוזי ההורמונים לפטין וגרלין בדם, הורמונים בעלי תפקיד בתגובת הרעב והשובע. בסקירה נכללו 11 מחקרים, בהם סה"כ 927 משתתפים בגילאי 18-60. במחקרים השונים נעשה שימוש במינון של 270-1,500 מ"ג/יום מיצוי תה ירוק, או 4 כוסות של תה ירוק באחד המחקרים - למשך 8-48 שבועות.

מניתוח כולל של הנתונים עולה כי בהשוואה לפלסבו, לתה ירוק לא הייתה השפעה מובהקת על ריכוזי הלפטין והגרלין בדם. עם זאת, בניתוח לפי תתי-קבוצות נמצא כי נטילת תה ירוק הייתה מלווה בעלייה בריכוז הלפטין רק במחקרים שנמשכו מעל 12 שבועות ובעלייה בריכוז הגרלין בקרב נשים ובקרב משתתפים שאינם ממוצא אסיאתי. החוקרים מסכמים כי לא נמצאה תמיכה משמעותית לכך שתה ירוק יכול להשפיע בטווח הקצר על ריכוזי הלפטין והגרלין ונדרשים מחקרים גדולים יותר וממושכים יותר על מנת להמשיך ולבחון את ההשפעה של תה ירוק על מסת השומן ועל הפעילות ההורמונלית הקשורה בהשמנה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29129232

מטא אנליזה של מחקרים מבוקרים רנדומליים (2019) בחנה את השְפעת תה ירוק על משתתפים מעל גיל 18, ללא מחלות אחרות. אחד המדדים שנבדקו היה TNF‐α, אשר רמה גבוהה שלו עלולה לגרום להתפתחות עמידות לאינסולין ודיסליפידמיה - שני גורמים המגדילים את הסיכון לתסמונת מטבולית ואת הסיכון לסוכרת סוג 2. 

להלן סיכום הממצאים:

  • השְפעת צריכת התה הירוק הושפעה ממין המשתתפים; בקרב נשים נצפתה עלייה משמעותית ב- hs CRP בעקבות צריכת תה ירוק (p=0.026), אך לא נמצאה השפעה מובהקת במחקרים שנערכו בקרב גברים בלבד או גברים ונשים כאחד.
  • נצפה עלייה משמעותית בריכוז IL-6 בסרום לאחר צריכת תה ירוק (p=0.031), במחקרים שנערכו בקרב גברים בלבד או נשים בלבד. 
  • בשישה מחקרים צריכת התה הירוק גרמה לירידה מובהקת ברמות TNF‐α בסרום (p=0.036).

לסיכום, פוליפנוֹלים בתה ירוק הורידו באופן משמעותי את ריכוז TNF‐α, כאשר בקרב הסובלים מעודף משקל ומשמנות הדבר מתווך כנראה על ידי הפחתת מסת השומן.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31309655

סקירה ומטה אנליזה משנת 2014 בחנה את ההשפעה של תה ירוק או תמציות תה ירוק (קפאין וקטכינים) על משקל והרכב הגוף- משקל, BMI, מסת שומן, והיקפים.

נסקרו 5 מחקרים רנדומלים וכפולי סמיות מבוקרים שפורסמו בין השנים 2000-2013 אשר כללו לפחות 12 שבועות מעקב ונערכו על משתתפים בריאים, מעל גיל 18 ועם BMI  בין 25-40.

האנליזה לא מצאה הבדל מובהק סטטיסטית בין צורכי תה ירוק לקבוצות הביקורת במחקרים בבחינת הפחתה במשקל, BMI, או היקפים.

נמצא שיפור קטן אך מובהק סטטיסטית (-0.76) בהשפעה הכוללת על מסת השומן.

מסקנת החוקרים היא שלצריכת תה ירוק אין השפעה מובהקת סטטיסטית על המשקל בקרב הסובלים מהשמנת יתר והשמנה מורבידית ומציינים כי להשפעה על מסת השומן אין רלוונטיות קלינית.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24558988

סקירה ומטה אנליזה (אוקטובר 2014), בחנה את הנתונים ממחקרים קליניים וממחקרי מעבדה אודות צריכת תה ירוק בהשמנת יתר.

מסקירה זו עולה כי אמנם מספר רב של מחקרים קליניים מוכיחים שאכן לתה ירוק השפעה חיובית בטיפול בהשמנת יתר, אך אינם מאפשרים לקבוע מינון טיפולי אופטימלי, עקב שונות גבוהה במבני המחקרים (הבדלים במידת השמנות, רקע גנטי של האוכלוסיות, הרכב גוף והרגלי תזונה שונים).

בנוסף, נתונים ממחקרי מעבדה מציעים כי לתה ירוק תפקיד משמעותי במטבוליזם של שומנים, בין היתר על ידי הפחתת צריכת מזון, הפרעה לתחלוב (אמולסיפיקציה) ולספיגת שומנים, חמצון שומנים והפרשת שומנים בצואה.

עם זאת, המנגנונים המדוייקים של פעילויות אלו עדיין אינם ברורים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25074392

במחקר שבוצע בעכברים (2013) נמצא שתה ירוק עשוי להיות יעיל לטיפול בהשמנת יתר ובהשמנה כתוצאה מסוכרת סוג 2.

http://link.springer.com/article/10.1007%2Fs00210-013-0869-9#

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה (פברואר 2015) בה נבדקה היעילות של תה ירוק להורדת לחץ הדם בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות (Obesity).

ניתוח הנתונים מבוסס על 14 מחקרים אקראיים מבוקרים, שבוצעו על סה"כ 971 משתתפים בהם נבדקה ההשפעה של תה ירוק או מיצוי תה ירוק בהשוואה לפלסבו על לחץ הדם.

נמצא כי בממוצע תה ירוק היה מלווה בירידה של 1.42 מ"מ כספית בלחץ הדם הסיסטולי ו-1.25 מ"מ כספית בלחץ הדם הדיאסטולי בהשוואה לפלסבו.

החוקרים מסכמים כי בקרב מבוגרים הסובלים מהשמנה, תה ירוק הינו יעיל להפחתה קלה אך מובהקת בלחץ הדם. נדרשים מחקרים נוספים על מנת לאשש את הממצאים ולגבש המלצות קליניות. 
הערת המערכת: למיטב הבנתנו, המשמעות של תוצאה מתונה מעין זו היא ששתיית תה ירוק יכולה להוות המלצה לסובלים מיתר לחץ דם, בנוסף להמלצות נוספות ובמסגרת של טיפול כוללני. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25479028

בסקירה (2019) מפורטות העדויות הפרה-קליניות והקליניות לגבי ההשפעה נוגדת השמנות של קוורצטין ו-EGCG, כאשר ל-EGCG תרומה משמעותית יותר בהתייחס לירידה במשקל ולקוורצטין השפעה מיטיבה על גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31084513

מחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (נובמבר 2015) בו נבדקה ההשפעה של מיצוי תה ירוק נטול קפאין על מדדים אנתרופומטריים, רמות הורמונים ומשק הסוכר בקרב נשים בריאות לאחר גיל המעבר, הסובלות מעודף משקל או השמנת יתר.

במחקר נכללו 237 נשים אשר חולקו באופן אקראי לקבלת מיצוי תה ירוק (המכיל 843 מ"ג EGCG, סה"כ 1,315 מ"ג קטכינים ליום), או פלסבו למשך 12 חודשים.

ההשפעה של מיצוי תה ירוק נבדקה ביחס לגנוטיפ COMT - catechol-O-methyltransferase (הקשור בייצור אנזים המעורב בדיכוי הפעילות של מוליכים עצביים כגון דופאמין, אפינפרין ונוראפינפרין).

בתקופת המחקר לא נמצאו שינויים בשתי הקבוצות בסך צריכת האנרגיה, משקל, BMI, היקף מותניים או בריכוזי הגלוקוז, לפטין, גרלין ואדיפונקטין. עם זאת, בקרב משתתפים עם רמות אינסולין גבוהות (מעל 10 μIU/mL), נטילת תוסף תה ירוק הובילה לירידה ברמת האינסולין בצום בעוד שבקבוצת הפלסבו חלה עלייה ברמת האינסולין בצום (1.43- לעומת 0.55 μIU/mL, p<0.01).

עוד נמצא כי הפעילות ההורמונלית תלויה בגנוטיפ COMT, כך שבקרב משתתפים עם פעילות יתר של הגן רמת האדיפונקטין הייתה נמוכה יותר וריכוז האינסולין גבוה יותר בהשוואה למשתתפים עם תת-פעילות של גן זה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26581683

מחקר אקראי מבוקר (מאי 2016) נועד לבחון את ההשפעה של תוסף פוליפנוֹלים המכיל EGCG ורזברטרול על מטבוליזם של שומנים ועל הרגישות לאינסולין במשתתפים הסובלים מהשמנה.

במחקר קודם מצאו החוקרים כי נטילת התוסף במשך 3 ימים הובילה לעלייה בהוצאת האנרגיה ושיפור המטבוליזם. המחקר הנוכחי כלל 38 משתתפים בני 38 בממוצע עם BMI ממוצע של 29.7. המשתתפים חולקו באופן אקראי לקבלת תוסף המכיל 282 מ"ג/יום EGCG ו-80 מ"ג/יום רזברטרול, או פלסבו למשך 12 שבועות.

בסיום המחקר לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס לפרופיל המטבולי בצום או בסך הוצאת האנרגיה.

למרות שלא היה הבדל בין הקבוצות במסת השומן הכללית, בקרב משתתפים שנטלו את התוסף נצפתה ירידה במסת השומן הבטני בהשוואה לפלסבו.

בנוסף, נטילת התוסף תרמה לשיפור פעילות המיטוכונדריה ולהגברת שריפת שומנים, אולם לא הייתה לכך תרומה לשיפור הרגישות לאינסולין כפי שציפו החוקרים.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27194304

מחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (פברואר 2016) בו נבדקה ההשפעה ארוכת הטווח של תוסף תה ירוק (Camellia sinensis) נטול קפאין על הרכב הגוף ועל הפעילות ההורמונלית הקשורה בהשמנה.

כחלק ממחקר גדול בו השתתפו 937 נשים לאחר גיל המעבר, המחקר הנוכחי בוצע על תת-מדגם של 121 נשים עם עודף משקל או השמנת יתר אשר חולקו באופן אקראי לקבלת תוסף תה ירוק נטול קפאין, המכיל 843 מ"ג EGCG או פלסבו למשך 12 חודשים.

בסיום המחקר לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס לשינוי ב-BMI, במסת השומן או בצפיפות העצם. אולם הממצאים מצביעים על תרומה אפשרית של תוסף תה ירוק להפחתת אחוזי השומן בקרב נשים עם BMI גבוה.

לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בריכוזי ההורמונים לפטין, גרלין, אדיפונקטין ואינסולין בדם.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26701796

במחקר אקראי מבוקר (יולי 2016) נבדקה התרומה של תוסף תה ירוק (Camellia sinensis) לשמירה על המשקל לאחר דיאטה.

במחקר נכללו 40 נשים בנות 50 בממוצע, עם BMI ממוצע של 36, אשר השתתפו בתכנית לירידה במשקל. לאחר השלמת שלושה חודשי התערבות לירידה במשקל, הנשים חולקו אקראית לקבוצת הפלסבו או לקבוצת הטיפול, שנטלה למשך 3 חודשים תוסף המכיל 150 מ"ג מיצוי תה ירוק (Greenselect Phytosome®) ו-15 מ"ג פיפרין (piperine) פעמיים ביום.

נמצא כי בקרב הנשים שנטלו את התוסף חלה ירידה במשקל ובמסת השומן בחודש הראשון לטיפול, ירידה שנשמרה עד לסיום תקופת הטיפול (שלושה חודשים מסיום תכנית הירידה במשקל), עם עלייה לאחר 3 חודשי מעקב (6 חודשים מסיום תכנית הירידה במשקל). בקבוצת הפלסבו נצפתה עלייה במשקל ובמסת השומן מהחודש השני מסיום תכנית הירידה במשקל. באופן ספציפי, נשים שנטלו את התוסף ירדו בממוצע 1 ק"ג בשלושת החודשים לאחר סיום תכנית הירידה במשקל, בעוד שנשים בקבוצת הפלסבו עלו 0.3 ק"ג בממוצע באותה תקופה. כמו כן, בקבוצת התוסף שיעור הנשים שירדו מעל 5% ממשקלן היה גבוה יותר בהשוואה לקבוצת הפלסבו הן לאחר חודש (75% לעומת 45%) והן לאחר 6 חודשים (60% לעומת 30%) מסיום התכנית. החוקרים מסכמים כי תוסף תה ירוק עשוי לתרום לשמירה על המשקל לאחר תהליך הרזיה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27450231

בסקירה קצרה (ינואר 2017) דנים החוקרים במנגנוני הפעולה ובהשפעה של קפאין וקטכינים המצויים בתה ירוק (Camellia sinensis) על ההוצאה האנרגטית.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26091183

בסקירה של מחקרים פרה-קליניים וקליניים (ספטמבר 2016) מוצגות העדויות לגבי ההשפעה המיטיבה של תה ירוק והרכיב הפעיל EGCG על שמנות, כאשר אחד המנגנונים העיקריים המוצעים הוא הגברת הייצור של רדיקלים חופשיים, המובילים לדיכוי גנים ואנזימים המעורבים בתהליכי השמנה ואגירת שומן.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27689985

 

שוּש קירח

 

סקירה שיטתית ומטא אנליזה (2018) בחנה את השפּעת הצריכה של שוש קירח על מטבוליזם של שומנים ועל משקל הגוף ומדד מסת הגוף בקרב אוכלוסיות שונות. 26 מחקרים קלינים (מתוכם 23 מחקרים קליניים אקראיים ומבוקרים) שנערכו בין השנים 2002 ו-2017 בקרב 985 נבדקים נכללו בסקירה. מרבית הנבדקים היו בריאים ובעלי עודף משקל, אך נכללו גם נשים הסובלות מתסמונת השחלות הפוליציסטיות, נבדקים הסובלים מעודף כולסטרול בדם ונבדקים קשישים. הנבדקים נטלו שוש קירח בצורות שונות, אך בעיקר בכמוסות המכילות שמן פלבונואידים המופק משוש קירח (LPO). משך ההתערבות נע בין 2-16 שבועות (ברוב המקרים 4-8 שבועות) נמצא כי צריכת שוש קירח הפחיתה במובהק את משקל הגוף (p<0.001) ואת מדד מסת הגוף (p<0.001) בעיקר בקרב נבדקים בעלי עודף משקל, אך גם העלתה במובהק את לחץ הדם הסיסטולי בצריכה של הצמח השלם (p<0.0001). השפּעת שוש קירח על המדדים המטבוליים היתה רבה יותר ככל שהמינון הנצרך (p=0.003) ומשך ההתערבות (p=0.0001) היו גבוהים יותר. השפּעת זו יוחסה להגברת ניצול השומנים ולעיכוב יצירת תאי שומן בשילוב עם הפחתה ברמות אינסולין על ידי הרכיבים הפלבונואידים(בייחוד גלברידין). השפעה נוספת יוחסה לחומצה הגליצריטינית (האגליקון של חומצה גליצריזינית המתפרקת במעי) המעכבת את פעילות האנזים 11β-hydroxysteroid dehydrogenase-1 ומפחיתה את זמינות הקורטיזול ברקמות השומן ועל ידי כך מעכבת את הצטברות השומנים. בנוסף, לשוש קירח השפעה מגינה על הכבד, אך הוא גורם לעליה מובהקת ברמת הנתרן בדם, המותאמת לעליה בלחץ הדם ולעיכוב פעילות האנזים 11β-hydroxysteroid dehydrogenase-1 ולפיכך אינו מומלץ לבעלי לחץ דם גבוה. עם זאת קיימת שונות גבוהה בין המחקרים ונחוצים מחקרים נוספים על מנת לקבוע השפעה חד משמעית של שוש קירח על מדדים מטבולים באופן בטוח ונטול תופעות לוואי לא רצויות.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29433679
להלן פירוט המחקרים הקליניים (חלקם נכללו בסקירה):
מחקר קליני אקראי כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2018) בחן את השפּעת הנטילה של מיצוי שוש קירח דל בגליצריזין בשילוב עם הגבלה קלורית על הרכב הגוף, התנגודת לאינסולין ורמות אדיפוקינים בקרב נבדקים הסובלים מהשמנת יתר. 64 נבדקים הסובלים מהשמנת יתר ומשמנות חולקו אקראית לנטילת תמצית יבשה של שוש קירח דלה בגליצריזין (מתוקננת להכיל פחות מ-0.01% גליצריזין) במינון 1.5 גרם ליום או פלסבו בשילוב עם דיאטה מוגבלת קלורית (הפחתה של 500 קלוריות יומיות מהצריכה הקלורית המומלצת*) למשך שמונה שבועות. 58 נבדקים השלימו את ההתערבות. בתום ההתערבות נצפתה ירידה מובהקת בהיקף המותניים (p<0.01), במסת השומן (p<0.01), ברמות האינסולין (p=0.02) ובמדד HOMA-IR המבטא התנגודת לאינסולין (p<0.01) וכן ירידה מובהקת ברמות האדיפוקינים vaspin (מופרש מרקמת השומן הויסצרלית. מקושר להשמנה לתהליכים טרשתיים ולתנגודת לאינסולין)(p<0.01), ו-zinc-ɑ2 glycoprotein (משפיע על ניצול וניוד שומנים. מעודד את פירוק השומנים והעלאת ההוצאה האנרגטית)(p<0.01) בקרב נבדקי קבוצת ההתערבות בהשוואה למצב הבסיס, אך רק ההפחתה ברמות ה-vaspin היתה מובהקת בהשוואה לקבוצת הפלסבו (p<0.01)**. מסקנת החוקרים היתה שמיצוי שוש קירח בשילוב עם דיאטה דלת קלוריות יעיל בהשפעה על רמות ה-vaspin בקרב נבדקים הסובלים מהשמנת יתר ומשמנות, אך אין יתרון לתוסף בשילוב עם הדיאטה בהשוואה לדיאטה לבדה. 
*הרכב הדיאטה היה 55% פחמימות, 15% חלבונים ו-30% שומנים.
** לשם השוואה: בתום ההתערבות בקבוצת הביקורת חלה ירידה מובהקת בהיקף המותניים (p<0.01), במסת השומן (p<0.01) ובמסת הגוף הרזה (p<0.01) בהשוואה למצב הבסיס.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29670847
מחקר קליני אקראי כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2017) שבוצע בשני חלקים בחן את השפּעת תוסף שמן פלבנואידים (LFO) המופק משוש קירח (Flabonoid ™) על מדדי התסמונת המטבולית. תוסף השמן הפלבונואידי הכיל מיצוי אתנולי של שוש קירח שתוקנן להכיל 3% גלברידין משולב בטריגליצרידים בינוני שרשרת (MCT). המחקר כלל 50 נבדקים (בני 18-75) שאובחנו כסובלים מהתסמונת המטבולית (שלושה או יותר מהקריטריונים הבאים: היקף מתניים >90 לגברים >80 לנשים, טריגליצרידים ≥150 מ"ג/דציליטר, HDL<40 בגברים <50 בנשים, לחץ דם ≥130/85, גלוקוז בצום ≥100) חולקו אקראית לקבלת תוסף LFO או פלסבו במינון 300 מ"ג ליום במשך 12 שבועות. בתום ההתערבות חלה הפחתה מובהקת במשקל גוף הנבדקים, בהיקף המותניים, ובמדד מסת הגוף שלהם בהשוואה למצב הבסיס בשתי הקבוצות, עם יתרון מובהק לתוסף על פני פלסבו (p<0.001-0.01). בנוסף, בקבוצת התוסף חלה עליה מובהקת בלחץ הדם הסיסטולי בהשוואה למצב הבסיס (p<0.05), בעוד שבקבוצת הפלסבו לחץ הדם הסיסטולי נותר ללא שינוי, אך הבדל זה בין הקבוצות לא היה מובהק. לגבי פרופיל השומנים והשליטה הגליקמית בהשוואה למצב הבסיס: נצפתה הפחתה של טריגליצרידים (p<0.001) ועליה של HDL בשתי הקבוצות (p<0.05 או p<0.01) ללא הבדל מובהק ביניהן, לא נצפתה השפעה מובהקת של התוסף על ה-LDL ודווקא בקבוצת הפלסבו נצפתה הפחתה מובהקת (p<0.05) אך ההבדל בין הקבוצות לא היה מובהק, לא נצפה שינוי מובהק בערכי הכולסטרול הכללי, הגלוקוז בצום והמוגלובין המסוכרר (HbA1c).
https://www.ffhdj.com/index.php/ffhd/article/view/327
מחקר קליני אקראי כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2009) בחן את השפּעת הנטילה של שמן פלבונואידיםהמופק משוש קירח (LFO) על מסת השומן הכללית והויסצרלית, ועל המשקל ומסת הגוף של נבדקים בריאים. תוסף השמן הפלבונואידי הכיל 30% מיצוי אתנולי של שוש קירח שתוקנן להכיל 1% גלברידין ו-0.005% חומצה גליצריזינית משולב ב-70% טריגליצרידים בינוני שרשרת (MCT). במחקר, 84 נבדקים בריאים עם משקל יתר קל עד בינוני (טווח גילאים 40-60, BMI 24-30) חולקו אקראית לארבע קבוצות: פלסבו או כמוסות שמן פלבונואידים המופק משוש קירח במינון 300, 600 או 900 מ"ג ליום במשך שמונה שבועות. על אף שהצריכה הקלורית היתה דומה בכל הקבוצות, מסת השומן הכללית ירדה במובהק בכל קבוצות ההתערבות בהשוואה למצב הבסיס (300 מ"ג p<0.01, 600 מ"ג p<0.05, 900 מ"ג p<0.01) ומסת הגוף הרזה עלתה במובהק בכל קבוצות המינון מלבד בקבוצת המינון הגבוה בהשוואה למצב הבסיס (אך גם בקבוצת הפלסבו p<0.05, 300 מ"ג p<0.05, 600 מ"ג p<0.01). עם זאת, רק מינון גבוה (900 מ"ג) של התוסף הפחית במובהק את מסת השומן הויסצרלית, את משקל הגוף (ירידה של פחות מקילוגרם אחד), את מדד מסת הגוף (ירד בנקודה אחת) ואת ה-LDL בהשוואה למצב הבסיס (p<0.05 בכל המדדים). לא דווח על תופעות לוואי לא רצויות בעקבות נטילת התוסף.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24345587
מחקר קליני אקראי כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2006) בחן את יעילות תוסף שמן פלבונואידים המופק משוש קירח במניעת השמנה בקרב נבדקים בעלי משקל עודף. תוסף שמן הפלבונואידים הכיל מיצוי אתנולי של שוש קירח שתוקנן להכיל 1% גלברידין ו-8% פוליפנוֹלים משולב בטריגליצרידים בינוני שרשרת (MCT). כל כמוסה של התוסף הכילה 300 מ"ג שמן פלבונואידים. 103 נבדקים (טווח גילאים 24-64, BMI 24-30, אחוז שומן גוף ≥20% בגברים ו-≥30% בנשים) חולקו אקראית לנטילת התוסף במינון 300 מ"ג ליום או פלסבו במשך 12 שבועות. בעוד בקבוצת הפלסבו נצפתה עליה במשקל גוף הנבדקים במדד מסת הגוף, משקל הגוף ומדד מסת הגוף של הנבדקים בקבוצת ההתערבות נשמר (הבדל מובהק בין הקבוצות במשקל הגוף: p=0.04 ובמדד מסת הגוף:p=0.03). נמצא מתאם מובהק בין ההבדלים במשקל הגוף ובין ההבדלים במסת השומן (p<0.01), אך לא נמצא מתאם מובהק בין הבדלים במשקל הגוף לבין עליה במסת הגוף הרזה וצפיפות המינראלים בעצמות. מסקנת החוקרים היתה שהירידה במשקל נובעת ככל הנראה מירידה במסת השומן. לא דווח על תופעות לוואי לא רצויות בעקבות הנטילה. בהמשך, כדי לבחון את בטיחות התוסף, 40 נבדקים בריאים (טווח גילאים 22-58, BMI 24-30) נטלו את התוסף במינון 1800 מ"ג ליום במשך ארבעה שבועות. התוסף היה בטוח לשימוש וגם במקרה זה לא דווח על תופעות לוואי לא רצויות. 
https://www.jstage.jst.go.jp/article/jhs/52/6/52_6_672/_article
מחקר קליני (2003) בחן את השפּעת הנטילה של תוסף שוש קירח על מסת שומן הגוף של נבדקים בריאים. 15 נבדקים בעלי משקל תקין (7 גברים, טווח גילאים 22-26, 8 נשים טווח גילאים 21-26) נטלו תוסף שוש קירח במינון 3.5 גרם ליום במשך חודשיים. בתום ההתערבות לא נצפה שינוי במדד מסת הגוף (BMI), אך נצפתה ירידה מובהקת במסת שומן הגוף של הנבדקים (p<0.02) ועליה מובהקת בריכוז המים החוץ תאיים כאחוז מתוך כמות המים הכללית (בגברים p<0.001 ובנשים p<0.05). בנוסף חלה עצירה בפעילות רנין ואלדוסטרון. היות שהנבדקים במחקר צרכו את אותה כמות קלוריות, הסיקו החוקרים כי שוש קירח הפחית את מסת השומן בגוף הנבדקים, ככל הנראה על ידי עיכוב פעילות האנזים 11beta-hydroxysteroid dehydrogenase -1 ההופך קורטיזול פעיל לקורטיזון בעל פעילות פחותה ומפחית את אגירת השומנים ברמת תאי השומן, אך הפחתה זו לא השפיעה על מדד מסת הגוף בשל אצירת הנוזלים בגוף.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/14594116

מחקר קליני כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2003) במבנה מצולב בחן השפּעת Carbenoxolone* על רגישות לאינסולין בקרב נבדקים בריאים ונבדקים סוּכרתיים שאינם סובלים משמנות. חומצה גליצריטינית היא מעכבת לא סלקטיבית של האנזים (11-beta-HSD-1 ו-11-beta-HSD-2). האנזים 11-beta-HSD-1 הופך קורטיזון בעל פעילות פחותה לקורטיזול פעיל ולפיכך מפחיתה את זמינות הקורטיזול בתאי השומן בשרירים ובכבד, ואילו האנזים 11-beta-HSD-2 הופך קורטיזול פעיל לקורטיזון בעל פעילות פחותה באבובית המרוחקת של הכליה ולפיכך מעלה את זמינות הקורטיזול וגורם להפעלת יתר של קולטנים מינרלוקורטיקואידים באופן שמעלה את לחץ הדם. שישה נבדקים גברים הסובלים מסוכרת סוג 2 מאוזנת על ידי תזונה (גיל ממוצע 59 ± 3, BMI ממוצע 29.2 ± 1.3, HbA1c ממוצע 6.8) ושישה נבדקים גברים בריאים (גיל ממוצע 58 ± 3, BMI ממוצע 29.1 ± 0.9) חולקו אקראית לנטילה פומית של carbenoxolone במינון 100 מ"ג מדי 8 שעות או פלסבו במשך שבעה ימים. לאחר 3 חודשי הפסקה, הוצלבו הנבדקים לקבלת הטיפול הנגדי במשך שבעה ימים נוספים. נמצא כי carbenoxolone הפחית במובהק את פירוק הגליקוגן (p<0.005) ואת קצב ייצור הגלוקוז (p<0.05) בעקבות הפרשת יתר של גלוקגון בקרב הנבדקים הסוּכרתיים אך גם העלה במובהק את לחץ הדם והפחית את רמת האשלגן בסרום. רמת הכולסטרול הכללי ירדה במובהק בקרב הנבדקים הבריאים (p<0.01), אך לא נצפתה השפעה על רמות השומנים בדם או על רמות הכולסטרול בקרב הנבדקים הסוּכרתיים.
* נגזרת סינתטית למחצה של חומצה גליצריטינית
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/12519867

מחקר קליני אקראי כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2011) שבוצע בשני חלקים בחן את השפּעת תוסף שמן פלבנואידים (LFO) המופק משוש קירח (Glavonoid™) על מדדים מטבוליים של נבדקים בעלי עודף משקל ושגרת פעילות גופנית מתונה ובקרב ספורטאים בדפוס של אכילת יתר. תוסף השמן הפלבונואידי הכיל מיצוי אתנולי של שוש קירח שתוקנן להכיל 3% גלברידין במינון 100 מ"ג משולב בטריגליצרידים בינוני שרשרת (MCT) במינון 200 מ"ג. בחלק הראשון של המחקר 22 נבדקים בעלי עודף משקל (טווח גילאים 20-53, BMI 25-36) הונחו להמשיך בשגרת התזונה והפעילות הגופנית הרגילה שלהם (2-4 ימים בשבוע פעילות מתונה). בחלק השני של המחקר 23 נבדקים גברים ספורטאים (טווח גילאים 19-35) בכושר גופני טוב הונחו להמשיך בשגרת התזונה והאימונים שלהם (אימון התנגדות) אך להוסיף לתזונה היומית ארוחה נוספת כדי לחקות דפוס של אכילת יתר (25% תוספת לצריכה האנרגטית המומלצת). כל הנבדקים חולקו אקראית לקבלת תוסף LFO או פלסבו במינון 300 מ"ג ליום במשך ארבעה שבועות. בתום ההתערבות לא נצפו שינויים מובהקים בקבוצת התוסף ובקבוצת הפלסבו בכל המדדים המטבולים שנבדקו הן בקרב נבדקים בעלי עודף משקל והן בקרב ספורטאים בתנאי אכילת יתר. עם זאת, בקרב הספורטאים נצפתה מגמה לא מובהקת של הפחתה בצבירת השומן ומיתון עליה של שומני הדם (כולסטרול כללי, LDL וטריגליצרידים).
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/21310080

מחקר קליני אקראי כפול סמיות ומבוקר פלסבו במבנה מוצלב (2015) בחן את השפּעת תוסף שמן פלבונואידים המופק משוש קירח על חמצון שומנים וניצולם לאנרגיה במהלך פעילות גופנית אירובית ובמנוחה. תוסף שמן הפלבונואידים הכיל מיצוי אתנולי של שוש קירח שתוקנן להכיל 3% גלברידין במינון 100 מ"ג משולב בטריגליצרידים בינוני שרשרת (MCT) במינון 200 מ"ג. המחקר כלל ארבעה מצבי ניסוי: ללא התערבות (מצב בסיס), נטילה חד פעמית של תוסף במינון 300 מ"ג או פלסבו (מצב 2), נטילה חד פעמית של תוסף במינון 600 מ"ג או פלסבו (מצב 3), נטילה חוזרת של תוסף במינון 300 מ"ג או פלסבו במשך שמונה ימים (מצב 4). במצבים 1-3, הוצלבו הנבדקות למחרת לקבלת הטיפול הנגדי ולאחר הפסקה של יומיים לפחות הועברו למצב הניסוי הבא. במצב 4 הוצלבו הנבדקות לקבלת הטיפול הנגדי למשך שמונה ימים לאחר הפסקה של שבוע. 34 נשים בריאות (טווח גילאים 18-23) חולקו אקראית לנטילת התוסף או פלסבו לפי מצבי הניסוי השונים לפני פעילות גופנית אירובית (הליכון ואופני כושר) בעצימות בינונית (30-40% מצריכת החמצן המירבית של כל נבדקת). נמצא כי צריכה של מנה בודדת של שמן פלבנואידי המופק משוש קירח במינון 600 מ"ג אך לא במינון 300 מ"ג העלתה את טמפרטורת העור של הנבדקות כאשר נמדדה בחדר ממוזג במצב מנוחה, הגבירה את צריכת החמצן המירבית והפחיתה את יחס חילוף הגזים בנשימה (RER-respiratory exchange ratio היחס שבין הפחמן הדו חמצני שנפלט לחמצן שנצרך) במהלך פעילות גופנית אירובית (p<0.05 בכל המדדים). בנוסף, נטילה חוזרת של התוסף במינון 300 מ"ג במשך שמונה ימים הפחיתה את חילוף הגזים במהלך ההתאוששות מפעילות גופנית מתונה (40 דקות על הליכון בעצימות של 30% מצריכת החמצן המירבית)(p<0.05). מסקנת החוקרים היתה שתוסף שמן פלבונואידים המופק משוש קירח מעלה את קצב חילוף החומרים במנוחה ואת שריפת השומן במהלך פעילות גופנית מתונה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26639849

מחקר קליני אקראי, כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2017) בחן את יעילות תוסף שמן פלבונואידי המופק משוש קירח בהעלאת מסת השריר בקרב קשישים. 50 נבדקים (טווח גילאים 54-90) שעברו תהליך שיקומי בעקבות דלקת ניוונית של הברך חולקו אקראית לנטילת תוסף שמן פלבונואידי במינון 300 מ"ג ליום או פלסבו במשך 16 שבועות. תוסף השמן הפלבונואידי הכיל מיצוי אתנולי של שוש קירח שתוקנן להכיל 3% גלברידין במינון 100 מ"ג משולב בטריגליצרידים בינוני שרשרת (MCT) במינון 200 מ"ג. בקבוצת ההתערבות, מסת השריר של הנבדקים עלתה במידה מובהקת לאחר 16 שבועות בהשוואה למצב הבסיס (p=0.02). כמו כן, משקל מסת השרירים בגו הנבדקים עלה במובהק בקבוצת ההתערבות בהשוואה לפלסבו (p<0.01). לבסוף, אחוזי השומן בגוף ואחוז השומן בקבוצת ההתערבות פחתו במובהק בהשוואה לפלסבו (P=0.03 ו-p<0.01) בהתאמה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27643690

מחקר קליני אקראי כפול סמיות ומבוקר פלסבו (2005) בחן את השפּעת קרם המכיל חומצה גליצריטינית (Glycyrrhetinic acid)* במריחה חיצונית על רקמת השומן בירכיים של נשים. 18 נשים בריאות (טווח גילאים 20-33) עם מדד מסת גוף (BMI) תקין חולקו אקראית למריחת קרם המכיל חומצה גליצריזינית בריכוז 2.5% או פלסבו במשך חודש. בתום ההתערבות בקבוצת ההתערבות נצפתה הפחתה מובהקת בהיקף הירך ובעובי רקמת השומן התת עורית (שנמדדה באולטרסאונד) בהשוואה למצב הבסיס ולפלסבו. לא נצפו שינויים בלחץ הדם, וברמות רנין, אלדוסטרון וקורטיזול בפלסמה. החוקרים משערים כי החומצה הגליצריטינית הפחיתה את מסת השומן בגוף הנבדקות על ידי עיכוב פעילות האנזים 11beta-hydroxysteroid dehydrogenase -1 ברמת תאי השומן. פרטים נוספים אינם ידועים היות שהמאמר המלא אינו נגיש לקריאה.
* האגליקון של חומצה גליצריזינית. משתחרר במעי על ידי פעולת הפלורה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/15894038

 

תוספי תזונה

 

כללי | פרוֹביוטיקה 

 

כללי

 

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) הוערכה ההשפעה של תוספי ספירולינה על מדדים של שמנות. בסקירה נכללו חמישה מחקרים, בהם שבע זרועות טיפול וסה"כ 145 משתתפים בקבוצת ההתערבות (תוספי ספירולינה) ו-133 משתתפים בקבוצת הביקורת (פלסבו). מינון הספירולינה נע בין 1 ל-4.5 גרם/יום ומשך ההתערבות נע בין 6 ל-12 שבועות. ברוב המחקרים נכללו משתתפים עם יתר משקל או שמנות, ובמחקר אחד נכללו משתתפים עם יתר כולסטרול בדם. 

להלן סיכום הממצאים:

  • נטילת תוספי ספירולינה הייתה מלווה בירידה מובהקת במשקל, בהשוואה לקבוצת הביקורת (הפרש ממוצע של 1.56 ק"ג). 
  • הירידה במשקל הייתה משמעותית יותר בקרב משתתפים עם שמנות, לעומת משתתפים עם עודף משקל (הפרש ממוצע של 2.06 לעומת 1.28 ק"ג). 
  • השימוש בתוספי ספירולינה היה מלווה בירידה מובהקת באחוז השומן בגוף ובהיקף המותניים, ללא השפעה מובהקת על ה-BMI ועל היחס מותניים לירכיים. 

החוקרים מסכמים כי נטילת תוספי ספירולינה הייתה יעילה לעידוד ירידה במשקל, בעיקר בקרב משתתפים עם שמנות

החוקרים מדווחים על העדר מימון למחקר או על ניגודי אינטרסים.

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31780031/

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) הוערכה ההשפעה של תוספי אבץ על מדדים אנתרופומטריים. בסקירה נכללו 27 מחקרים, בהם 1,438 משתתפים בריאים או עם מגוון מצבים רפואיים - כולל מטופלי דיאליזה, טרום-סוכרת או סוכרת סוג 2, תסמונת השחלות הפוליציסטיות ועוד. במחקרים השונים ניתנו תוספי אבץ במינון של 15-150 מ"ג/יום אבץ אלמנטלי למשך 4-48 שבועות. להלן סיכום הממצאים:

  • בניתוח כולל של הנתונים לא נמצאה השפעה מובהקת לתוספי אבץ על המדדים האנתרופומטריים. 
  • בניתוח לפי תתי-קבוצות נמצא כי נטילת תוספי אבץ הייתה מלווה בעלייה במשקל בקרב מטופלי דיאליזה (מבוסס על שלושה מחקרים). 
  • נצפתה ירידה במשקל בקרב משתתפים בריאים עם עודף משקל או שמנות (מבוסס על חמישה מחקרים), אולם קשר זה הפך ללא מובהק לאחר התאמה סטטיסטית למשך המחקר. 
  • נמצא קשר תלוי מינון בין אבץ לבין BMI, כך שבמינונים גבוהים יחסית (100 מ"ג/יום) נצפתה ירידה מובהקת ב-BMI. 

החוקרים מסכמים כי באוכלוסייה הכללית לא נמצאה תמיכה לקשר בין תוספי אבץ לבין מדדים אנתרופומטריים, אולם ישנן עדויות לכך שנטילת התוספים הייתה מלווה בעלייה במשקל בקרב מטופלי דיאליזה, כאשר ההסבר לעליה במשקל טמון בכך שמטופלי דיאליזה נוטים לסבול מחסר באבץ, גורם שעשוי להסביר את השינוי בטעם, אשר בעקבותיו ירידה בצריכה התזונתית ולכן גם ירידה במשקל. יש מחקרים שמעידים על שיפור בטעם ובריח בעקבות נטילת תוסף אבץ, אשר לווה בעליה בצריכת האנרגיה, בקרב מטופלים שעוברים דיאליזה. 

כמו כן, חולי דיאליזה מצויים במצב לא מאוזן של תהליכי חמצון-חיזור ופרופיל דלקתי, גורמים משמעותיים שמפחיתים את צריכת מזון והתנהגויות האכילה (כגון תדירות הארוחות, גודל הארוחות ועוד). האיכויות נוגדות החימצון ונוגדות הדלקת של אבץ יכולות לשפר את המצב הלא מאוזן בו מצויים מטופלים אלה ולכן בהמשך לגרום לעליה במשקל. 

החוקרים מדווחים על העדר מימון או ניגודי אינטרסים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31504083

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) נבדקה ההשפעה של ספירולינה על האיזון הגליקמי ומדדי השומנים בדם, בקרב מטופלים עם התסמונת המטבולית, שמנות וסוכרת סוג 2. בסקירה נכללו 14 מחקרים, בהם סה"כ 510 משתתפים בני 46 בממוצע. משך ההתערבות במחקרים השונים היה 6-16 שבועות, בהם נבדקה ההשפעה של ספירולינה במינון שנע בין 800 מ"ג ל-14 גרם ליום, בהשוואה לקבוצת ביקורת, שקיבלה פלסבו או שלא קיבלה כל טיפול. 

בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי נטילת תוספי ספירולינה הייתה מלווה בשיפור רמת הגלוקוז בצום, האינסולין, הכולסטרול הכללי, LDL, VLDL ו-HDL, ללא השפעה מובהקת על רמת ההמוגלובין המסוכרר, הטריגליצרידים ויחס LDL ל-HDL. החוקרים מציינים כי כל המחקרים היו בעלי איכות מתודולוגית טובה. 

המחקר מומן על ידי אוניברסיטה באיראן והחוקרים מדווחים על העדר ניגודי אינטרסים. 

הערת מערכת: אין התייחסות במאמר לגבי בטיחות בשימוש ותופעות לוואי אפשריות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31359513

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) הוערכה ההשפעה של תוספי אנתוציאנינים על מדדים קרדיו-מטבוליים בקרב מבוגרים. בסקירה נכללו 19 מחקרים, בהם נעשה שימוש באנתציאנינים ממקורות שונים (כגון פירות יער) במינון של 31.45-1,050 מ"ג ליום לתקופה של 1-96 שבועות. 

בניתוח כולל של הנתונים לא נמצאה השפעה מובהקת על מגוון רחב של מדדים קרדיו-מטבוליים, כולל מדדים אנתרופומטריים, לחץ דם, המוגלובין מסוכרר ורמת הגלוקוז והאינסולין. עם זאת, נטילת תוספי אנתוציאנינים הייתה מלווה בשיפור מובהק בתנגודת לאינסולין. כמו כן, למרות שלא נמצאה השפעה על פרופיל השומנים באופן כללי, בניתוח לפי תתי-קבוצות נמצאה השפעה מיטיבה על פרופיל השומנים בנטילת תוספי אנתוציאנינים למשך למעלה מ-12 שבועות ובמינון של מעל 300 מ"ג ליום. 

החוקרים מציינים כי זוהתה הטרוגניות גדולה בין המחקרים השונים, בעיקר בשל הבדלים במינון ובמשך נטילת התוספים והם מסכמים כי נטילת תוסף אנתוציאנינים עשויה לתרום להפחתת תנגודת לאינסולין בקרב מבוגרים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30007479

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2019) הוערכה ההשפעה של תוספי תה (שחור, ירוק או אולונג), בקרב מטופלים הסובלים מהתסמונת המטבולית ושמנות. בסקירה נכללו 16 מחקרים אקראיים מבוקרים, בהם 1,090 משתתפים - מהם 138 קיבלו תוספי תה שחור, 451 קיבלו תוספי תה ירוק ו-446 משתתפים קיבלו פלסבו במינונים של 300-1,500 מ"ג/יום. להלן סיכום הממצאים:

  • תוספי תה - גם שחור וגם ירוק - היו קשורים בירידה מובהקת ב-BMI וברמת הגלוקוז בדם בהשוואה לפלסבו. לא נמצאה השפעה על לחץ הדם או על רמת הטריגליצרידים. 
  • נטילת תוספי תה ירוק הייתה מלווה בעלייה ברמת ה-HDL וירידה ברמת ה-LDL, ללא השפעה מובהקת על הכולסטרול הכללי. 
  • לנטילת תוספי תה, ובעיקר תה ירוק, פוטנציאל לתרום להגברת הירידה במשקל ובהיקף המותניים. לא נמצאה השפעה על מדדים ביוכימיים - כולל אינסולין, המוגלובין מסוכרר, תנגודת לאינסולין, CRP, לפטין ואדיפונקטין. 

החוקרים מסכמים כי לנטילת תוספי תה השפעה מיטיבה על המטבוליזם של גלוקוז ושומנים ותרומה לירידה במשקל בקרב מטופלים עם התסמונת המטבולית ושמנות. 

המחקר מומן על ידי גופי מחקר לאומיים בסין. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31174941

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (2019) הוערכה ההשפעה של תוספי חמוציות על גורמי הסיכון הקרדיו-מטבוליים. בסקירה נכללו 12 מחקרים, בהם 496 משתתפים בני 48 בממוצע. בשמונה מהמחקרים נעשה שימוש במיץ חמוציות במינון של 750-2,400 מ"ל ליום, ובארבעה מחקרים נעשה שימוש בכמוסות חמוציות במינון של 240-1,200 מ"ג ליום. משך ההתערבות נע בין 14 ל-120 יום. במחקרים השונים נכללו גם משתתפים בריאים וגם משתתפים עם מגוון מצבים בריאותיים, כולל עודף משקל, תסמונת מטבולית, סוכרת סוג 2, מחלת לב כלילית והפרעה בתפקוד כלי הדם. להלן סיכום הממצאים: 

  • בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי נטילת תוספי חמוציות הייתה מלווה בירידה בלחץ הדם הסיסטולי וב-BMI. לא נמצאו הבדלים מובהקים בהתייחס למדדים קרדיו-מטבוליים אחרים שנבדקו.
  • השיפור בלחץ הדם הסיסטולי היה משמעותי יותר במחקרים בהם גיל המשתתפים היה מעל 50. 
  • נטילת תוספי חמוציות הייתה מלווה בעלייה מובהקת ברמת ה-HDL בקרב משתתפים מתחת לגיל 50 וכן בעלייה ברמת הטריגליצרידים במחקרים בהם נעשה שימוש במיץ חמוציות. 

החוקרים מסכמים כי תוצאות המחקר מצביעות על כך שתוספי חמוציות עשויים לתרום לשיפור מדדים קרדיו-מטבוליים מסוימים, אולם נדרשים מחקרים נוספים באיכות מתודולוגית טובה על מנת לאשש את הממצאים. 

החוקרים מציעים כי ההשפעה המיטיבה על לחץ הדם הסיסטולי קשורה בקוורצטין המצוי בחמוציות, כאשר ממצאים קודמים ממחקרים בחיות מעבדה ובבני אדם מראים כי קוורצטין עשוי לתרום לירידה בלחץ הדם כתוצאה מהפחתת העקה החמצונית, הרחבת כלי הדם ועיכוב אנזים ACE, וכן באמצעות הפחתת דלקת שהינה גורם סיכון ליתר לחץ דם. בנוסף, החוקרים מציעים כי הרכיבים הפוליפנוֹלים בחמוציות עשויים לתרום לעיכוב אנזימים במערכת העיכול ןלהפחית את הצריכה הקלורית וכתוצאה מכך להוביל לירידה במשקל.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31023488

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2019) של נתונים ממחקרים אקראיים מבוקרים נבדקה ההשפעה של תוספי פיטוסטרוֹלים ופיטוסטנולים על מדדים אנתרופומטריים. בסקירה נכללו 79 מחקרים, בהם נכללו משתתפים בריאים וכן משתתפים עם יתר שומנים בדם או תסמונת מטבולית. במחקרים שונים ניתנו מגוון תוספים בצורת כמוסות או כמזון מועשר ומשך ההתערבות היה 3 עד 52 שבועות. 

בניתוח כולל של הנתונים לא נמצאה השפעה לנטילת התוספים על משקל הגוף, מסת השומן או היקף המותניים. עם זאת, נטילת התוסף הייתה מלווה בירידה מובהקת ב-BMI. בנוסף, בניתוח לפי תת-קבוצות נמצא כי נטילת התוספים הייתה יעילה לירידה במשקל וב-BMI בקרב משתתפים עם BMI גבוה מ-25 ועם יתר שומנים בדם. החוקרים מסכמים כי למרות שלתוספי פיטוסטרוֹלים לא הייתה השפעה משמעותית על מרבית המדדים האנתרופומטריים, עשויה להיות להם השפעה מיטיבה בקרב משתתפים בעודף משקל ועם יתר שומנים בדם, ויש להמשיך ולבחון מהו המינון ומשך הנטילה היעילים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30838686

בסקירה שיטתית (2019) בוחנים החוקרים את התפקיד של מלחים תזונתיים בהתפתחות שמנות, תנגודת לאינסולין ויתר לחץ דם. החוקרים מסבירים כי למלחים בתזונה – נתרן, אשלגן, מגנזיום וסידן - תפקיד בהתפתחות ובמניעת מחלות מטבוליות, אולם הידע לגבי הפעילות המולקולרית הכללית במחלות אלה הינו מוגבל. בסקירה נכללו 199 מחקרים מסוגים שונים, בהם הוערכה ההשפעה של כל אחד מהמלחים על פעילות האינסולין, שמנות ויתר לחץ דם, תוך פירוט מנגנוני הפעולה המעורבים. 

להלן סיכום כללי של הממצאים:

 

נתרן

אשְלגן

מגְנזיום

סִידן

תנגודת לאינסולין

העדויות אינן עקביות

העדויות אינן עקביות 

צריכה גבוהה מגבירה רגישות לאינסולין וצריכה נמוכה מגבירה תנגודת לאינסולין.

צריכה גבוהה מגבירה תנגודת לאינסולין וצריכה נמוכה מגבירה רגישות לאינסולין.

שמנוּת

העדויות אינן עקביות

צריכה גבוהה קשורה בסיכון מופחת לשמנות וצריכה נמוכה בסיכון מוגבר. 

צריכה גבוהה קשורה בסיכון מופחת לשמנות וצריכה נמוכה בסיכון מוגבר. 

צריכה גבוהה קשורה בסיכון מופחת לשמנות.

יתר לַחץ דם

צריכה גבוהה קשורה בסיכון מוגבר ליתר לחץ דם וצריכה נמוכה בסיכון מופחת. 

צריכה גבוהה קשורה בסיכון מופחת ליתר לחץ דם וצריכה נמוכה בסיכון מוגבר. 

צריכה גבוהה קשורה בסיכון מופחת ליתר לחץ דם וצריכה נמוכה בסיכון מוגבר. 

צריכה גבוהה קשורה בסיכון מופחת ליתר לחץ דם וצריכה נמוכה בסיכון מוגבר. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/30446179/

בסקירה (2019) מפורטות העדויות הפרה-קליניות והקליניות לגבי ההשפעה נוגדת השמנות של קוורצטין ו-EGCG, כאשר ל-EGCG תרומה משמעותית יותר בהתייחס לירידה במשקל ולקוורצטין השפעה מיטיבה על גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31084513

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו, (2018) שנערך במקסיקו, ההשפעה של תוסף אומגה 3 על משקל הגוף ועל עמידות לאינסולין בקרב מתבגרים עם שמנות. במחקר נכללו 366 מתבגרים בגילאי 12-18, אשר חולקו אקראית לקבוצת ההתערבות - שקיבלה אומגה 3 במינון 1.2 גרם/יום (800 מ"ג EPA + 400 מ"ג DHA) או לקבוצת הפלסבו, שקיבלה 1 גרם/יום שמן חמניות - למשך 3 חודשים. כל המשתתפים צרכו דיאטה עם הפחתה של כ-700 קלוריות ליום במשך תקופת המחקר. בתחילת המחקר 92% מהמשתתפים סבלו מתנגודת לאינסולין, 66% מיתר טריגליצרידים, 37% מדלקת כרונית ברמה נמוכה ו-32% מהתסמונת המטבולית.

נמצא כי למרות העלייה בריכוז אומגה 3 בדם בקבוצת ההתערבות, לא היו הבדלים בין הקבוצות במידת השינוי במשקל הגוף, ברמת האינסולין והתנגודת לאינסולין. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30590877

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו מוצלב (פברואר 2017), שנערך במקסיקו, נבדקה ההשפעה של סיבי אגבה (Agave tequilana) על ריכוז ההורמון גרלין לאחר הארוחה בקרב משתתפים עם שמנות. גרלין הינו הורמון המגרה הפרשת הורמון גדילה ומווסת את תחושת הרעב, כך שרמתו עולה בזמן צום ויורדת לאחר אכילה.

במחקר נכללו 14 משתתפים בגילאי 20-40 עם BMI 30-35. כל המשתתפים צרכו באופן חד פעמי משקה המכיל 500 מ"ל מי לימון, 24 גרם סיבי אגבה (אינולין) ו-75 גרם גלוקוז או משקה ביקורת דומה ללא סיבי האגבה - עם הפרדה של 7 ימים ביניהם. בתחילת המחקר המשתתפים צרכו כל אחד מהמשקאות בשעה 8:00 בבוקר לאחר צום לילה, כאשר נלקחו בדיקות דם לפני צריכת המשקה ולאחר 60, 120 ו-240 דקות. לאחר מכן, המשתתפים צרכו ארוחת צהריים אחידה שהכילה 520 קלוריות ובדיקות דם נוספות נלקחו לאחר 270, 300 ו-360 דקות מתחילת המחקר.

החוקרים מדווחים כי לא נמצא הבדל בין התנאים (המשקאות) בהתייחס למדד המטרה העיקרי – ההבדל בין ריכוזי הגרלין בדם לפני הארוחה (240 דקות) ואחרי הארוחה (270 דקות). החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה אינם סותרים את ההשפעה האפשרית של גרלין על וויסות התיאבון, אלא מציעים כי השפּעת הגרלין שונה בקרב אנשים עם שמנות וייתכן כי ההשפעה תלויה בשימוש ממושך בסיבים ולא בשימוש אקוטי.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28005446

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (פברואר 2017) נבדקה ההשפעה של משקה פוליפנוֹלים על משק הסוכר, פרופיל השומנים, מדדי דלקת ועקה חמצונית בקרב משתתפים עם BMI מעל 25 ותנגודת לאינסולין, שאינם חולי סוכרת.

במחקר נכללו 41 משתתפים, אשר חולקו אקראית לשתי קבוצות. קבוצה אחת צרכה משקה פוליפנוֹלים (GlucoPhenol), שהכיל מינון יומי של 333 מ"ג פוליפנוֹלים המופקים מתות שדה ומחמוציות (שווה ערך לכ-2 מנות פרי טרי ליום) וקבוצה שניה צרכה משקה ביקורת שלא הכיל פוליפנוֹלים - למשך 6 שבועות.

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, צריכת התוסף הייתה מלווה בשיפור הרגישות לאינסולין וכן בירידה בתגובת האינסולין במחצית השעה הראשונה לאחר צריכת התוסף. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס לגורמי סיכון קרדיו-מטבוליים אחרים, כולל רמות השומנים או מדדי דלקת ועקה חמצונית.  
המחקר מומן על ידי חברות מסחריות בקנדה.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28290272

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו מוצלב (נובמבר 2016), בו נכללו 49 משתתפים בריאים עם עודף משקל או שמנות, נמצא כי התרומה של מיצוי רימון לשיפור מדדים קרדיווסקולריים תלויה ביכולת של כל אדם לייצר מטבוליט מסוים הנקרא urolithin.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27879044

במחקר כפול-סמיות מוצלב (2016) בו השתתפו 25 גברים עם עודף משקל או השמנת יתר נמצא כי צריכת 50 גרם ליום אבקת תותים מיובשת בהקפאה במשך שבוע תרמה לשיפור תפקוד כלי הדם. 

http://journals.cambridge.org/action/displayAbstract?fromPage=online&aid=10371238

מחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (ינואר 2016) אשר נועד לבחון את ההשפעה של צריכת סיבים המופקים מאפונה צהובה על מדדים מטבוליים בקרב מבוגרים עם השמנה. במחקר השתתפו 50 מבוגרים, בעיקר נשים, אשר קיבלו מנות שוות קלוריות של פלסבו או של סיבי אפונה צהובה במינון 15 גרם ליום, במשך 12 שבועות.

נמצא כי צריכת הסיבים הובילה לירידה במשקל של 0.87 ק"ג בממוצע, לעומת קבוצת הפלסבו שעלתה 0.4 ק"ג בממוצע.

בנוסף, המשתתפים שצרכו סיבים צרכו פחות קלוריות בתקופת המעקב ומדדי הסוכר והאינסולין היו נמוכים יותר מהמשתתפים בקבוצת הפלסבו. לא נמצאו הבדלים בהרכב חיידקי המעי בין הקבוצות.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26811130

מחקר קליני מבוקר פלסבו (אפריל 2015) בו נמצא כי נטילת מיצוי תרד עשיר בתילקואידים (רכיבים צמחיים המשמשים בתהליך הפוטוסינתזה) לפני ארוחת הבוקר תורם להגברת התיאבון ותחושת השובע ולהפחתת חשק לחטיפים ומתוקים

 

במחקר פיילוט אקראי מוצלב (2019) נבדקה ההשפעה של תוספי חומצות אמינו מסועפות (BCAAs) על המטבוליזם של גלוקוז בקרב משתתפים עם שמנות וטרום-סוכרת. החוקרים מציינים כי בקרב משתתפים עם שמנות ותנגודת לאינסולין נמצאו רמות גבוהות של BCAAs וכמו כן נמצא קשר בין תנגודת לאינסולין ורמה גבוהה של חומצות אמינו מסועפות, אולם לא ידוע האם נטילת תוספי BCAAs תפגע עוד יותר במטבוליזם של גלוקוז ותגביר התנגודת לאינסולין. במחקר נכללו 12 משתתפים, אשר נטלו שני תוספים: 20 גרם BCAAs או תוסף חלבון דל ב- BCAAs- כל אחד למשך 4 שבועות, עם שבועיים הפסקה ביניהם. השְפעת התוספים נבדקה באמצעות מבחן העמסת סוכר ובדיקות דם. להלן סיכום הממצאים: 

  • בבדיקת העמסת סוכר נמצא כי נטילת תוסף BCAAs הובילה לירידה ברמת הגלוקוז בדם בהשוואה לתוסף חלבון, ללא השפעה מובהקת על רמת האינסולין. 
  • נטילת BCAAs הייתה מלווה בירידה ברמת גורם הגדילה העצבי והחלבון MCP-1, המעורב בוויסות הפעילות החיסונית וכן בעלייה במדד הדלקתי IL-1β. 
  • נטילת תוסף BCAAs לא השפיעה על ריכוז חומצות האמינו לאוצין, ואלין ואיזולאוצין. 

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על כך שנטילת תוספי BCAAs אינה משפיעה על המטבוליזם של גלוקוז בקרב משתתפים עם שמנות וטרום-סוכרת.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31005973

סקירה (מאי 2015) אשר מציגה את הממצאים בנוגע ליעילות של משקאות המכילים סיבים כגון פקטין, alginate (סיבים המופקים מאצה חומה) ובטא-גלוקן לשיפור תחושת השובע.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26001088

בסקירה (2018) מוצגות אסטרטגיות שונות לירידה במשקל וההשפעה של תוספי תזונה - בדגש על השינוי בהרכב הגוף. החוקרים מסבירים כי ירידה במשקל לרוב מלווה בירידה גם במסת הגוף הרזה, הקשורה בתוצאות שליליות לבריאות. לכן, ישנה חשיבות לזיהוי אסטרטגיות לירידה במשקל ותוספי תזונה המאפשרים לשמור על מסת הגוף הרזה. במסגרת הסקירה מפורטת ההשפעה של דיאטות שונות על הרכב הגוף, כולל דיאטה דלה מאוד בקלוריות, דיאטה קטוגנית, דיאטה עתירת חלבון ודיאטה עתירת סיבים.

בהמשך, מפורטים הממצאים בהתייחס להשפעה של תוספי תזונה, כאשר אחד מתוספי התזונה הבולטים ביותר הוא כרום פיקולינט, שנמצא יעיל לשיפור הרכב הגוף באמצעות שמירה על מסת הגוף הרזה. תוספי תזונה נוספים המפורטים בסקירה הינם תוספי סיבים, תה ירוק וגרסיניה קמבוג'יה. החוקרים מסכמים כי גישה משולבת - המתייחסת לסך צריכת הקלוריות ולהרכב אבות המזון בדיאטה, ביצוע אימוני התנגדות ונטילת תוסף כרום פיקולינט - הינה היעילה ביותר לשיפור מסת הגוף הרזה, או לשמירה עליו, תוך מקסום הירידה במסת השומן. 

המחקר מומן על ידי חברת תוספי התזונה Nutrition 21.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30513859

מחקר מבוקר (אפריל 2015) מראה לראשונה כי השילוב של ירידה במשקל ותוספי ויטמין D תורם להפחתת דלקת כרונית.

במחקר השתתפו 218 נשים לאחר גיל המעבר הסובלות מהשמנה (BMI מעל 25) ורמות נמוכות של ויטמין D (10-32 ng/mL).

כל הנשים השתתפו בתכנית לירידה במשקל במשך שנה, כאשר מחציתן קיבלו 2,000 יחב"ל ליום ויטמין D ומחציתן פלסבו.

נמצא כי חלה ירידה ברמת מדדי הדלקת בקרב נשים אשר קיבלו ויטמין D וירדו לפחות 5% ממשקלן במהלך תכנית ההתערבות בהשוואה לקבוצת הפלסבו. כלומר, השילוב של ויטמין D וירידה במשקל הינו יעיל יותר להפחתת רמת הדלקת בגוף בהשוואה רק לירידה במשקל.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25908506

מחקר (פברואר 2015) שבדק את הקשר בין רמות ויטמין D בדם והביטוי הגנטי שלו ברקמת השומן לבין BMI ורמות הסוכר בגוף מצא כי חוסר ויטמין D קשור במידה רבה יותר למטבוליזם של פחמימות ולנטייה לסוכרת מאשר להשמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25706239

במחקר שנערך בעכברים (ינואר 2015) נמצא כי לרזברטרול תרומה לשינוי הרכב רקמת השומן ובכך להפחתת השמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25761413

במחקר כפול סמיות (אפריל 2013) השתתפו צעירים בריאים בגילאי 18-30 בעלי BMI ממוצע של 28.1 שקיבלו מינון יומי של 1.7 גרם אומגה 3 או פלסבו של שמן חריע למשך 4 שבועות.

לא נמצאה השפעה מיטיבה לתוסף אומגה 3 על לחץ הדם, קריטריונים הקשורים בתסמונת המטאבולית, רמת כולסטרול ומדדים דלקתיים.

החוקרים מציעים כי יש לבחון את השפּעת אומגה 3 על מדדים אלה לאורך תקופה ארוכה יותר.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23565815?dopt=Abstract

מחקר קליני כפול-סמיות (ספטמבר 2015) מצביע על כך שתוסף אומגה 3 לנשים בהריון עם השמנת יתר הינו יעיל להפחתת רמת הדלקת ברקמת השומן והשלייה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26340264

במחקר אקראי מוצלב (2019) נכללו 12 מתנדבים, הסובלים מעודף משקל או שמנות ושאינם סוּכרתיים. הנחקרים קיבלו שלושה סוגי תוספי תזונה: פרופיונט (חומצת שומן קצרת שרשרת, המיוצרת על ידי חיידקי המעי בתגובה לסיבים תזונתיים), אינולין (סיבים תזונתיים בעלי מסיסות גבוהה) וצלולוז (סיבים תזונתיים בעלי מסיסות נמוכה). נמצא כי הן תוספי פרופיונט והן תוספי אינולין היו מלווים בשיפור התנגודת לאינסולין, כאשר לפרופיונט הייתה השפעה מיטיבה על ציטוקינים דלקתיים ולאינולין הייתה השפעה מיטיבה על הרכב אוכלוסיית חיידקי המעי. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30971437

מחקר אקראי מבוקר (אפריל 2016) שנועד לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של שיפור היחס בין אומגה 6 לאומגה 3 בתקופת ההריון וההנקה על מידת ההשמנה בגיל 5.

החוקרים מסבירים כי קיימת טענה שלשיפור יחס חומצות השומן בהריון השפעה מיטיבה על הרכב הגוף של העובר, אשר עשויה לתרום לצמצום ההשמנה בילדות.

קבוצת ההתערבות קיבלה שמן דגים המכיל 1,020 מ"ג DHA ו-180 מ"ג EPA ליום, בשילוב דיאטה המאוזנת מבחינת רמת החומצה הארכדונית שבה. קבוצת הביקורת קיבלה המלצות כלליות לתזונה בהריון.

מנתונים של 112 ילדים לא נמצאה השפעה לתזונה זו של האם על מידת ההשמנה של הילד בגיל 5 (עובי קפלי העור והדמיית MRI בטנית) או על נתוני הגדילה וההתפתחות. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27053380

מחקר ראשוני וייחודי (דצמבר 2014) מצא כי עלייה בריכוז חומצת שומן קצרת שרשרת הנקראת propionate במעיים מנעה עלייה במשקל בקרב מבוגרים הסובלים ממשקל עודף

במסגרת מחקר מבוקר שנמשך 24 שבועות המשתתפים קיבלו תוסף של חומצת השומן באופן המגיע ישירות למעי.

נמצא כי באמצעות השפעה על הורמוני הרעב והשובע, התוסף גרם לירידה במשקל, לירידה בשומן הבטני וברמות השומן בכבד ולמניעת ההחמרה ברגישות לאינסולין.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25500202

במחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (דצמבר 2015) בו השתתפו 63 מבוגרים הסובלים מהשמנה נמצא כי נטילת תוסף זרחן במשך 12 שבועות תרמה לירידה במדדי הגוף וכן לירידה בתיאבון

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26690287

מחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (ינואר 2016) אשר בדק את ההשפעה של תוסף ספירולינה על משק המינרלים בגוף בקרב משתתפים עם השמנת יתר תחת טיפול תרופתי ליתר לחץ דם.

במחקר השתתפו 50 מטופלים אשר קיבלו באופן אקראי פלסבו או ספירולינה במינון 2 גרם ליום במשך 3 חודשים. החוקרים בדקו את ריכוזי הסידן, המגנזיום, הברזל והאבץ בדם בתחילת המחקר ובסיומו.

נמצא כי נטילת ספירולינה הייתה מלווה בירידה ברמת הברזל בדם, ללא השפעה מובהקת על רמת הסידן, המגנזיום והאבץ. החוקרים מציעים מספר מנגנונים העומדים בבסיס השפעה זאת: ייתכן כי פיקוציאנין המצוי בספירולינה מושך את יוני ברזל וכתוצאה מכך מפחית את רמת הברזל בגוף. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26779620

מחקר אקראי חד-סמיות (דצמבר 2015) שנועד לבחון את ההשפעה של ל-ארגינין על גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים במשתתפים עם השמנת יתר. במחקר נכללו 90 משתתפים אשר חולקו באופן אקראי לקבלת ל-ארגינין במינון 3 או 6 גרם 3 פעמים ביום או פלסבו במשך 8 שבועות. החוקרים השוו את המדדים האנתרופומטריים, המדדים הביוכימיים ולחץ הדם בין תחילת המחקר לסיומו.

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת ל-ארגינין במינון 3 או 6 גרם תרמה לשיפור מובהק במדדים האנתרופומטריים, בלחץ הדם, במדדי הסוכר, במדדי השומן וברמת העקה החמצונית.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26889456

מחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (אפריל 2016) שנועד להעריך את ההשפעה ארוכת הטווח של נטילת תוספי מגנזיום על קשיון העורקים. במחקר השתתפו 52 מבוגרים בני 62 בממוצע עם עודף משקל או השמנת יתר קלה.

המשתתפים חולקו באופן אקראי לקבוצת ההתערבות שנטלה תוסף מגנזיום במינון 117 מ"ג 3 פעמים ביום למשך 24 שבועות, או לקבוצת הביקורת שנטלה פלסבו.

בתחילת ובסיום המחקר נאספו דגימות שתן ולחץ הדם לאורך 24 שעות, מדד קשיון העורקים PWV נבדק בתחילת המחקר, לאחר 12 שבועות ולאחר 24 שבועות.

נמצא כי בסיום 24 שבועות, אך לא לאחר 12 שבועות, חלה עלייה ברמת המגנזיום בדם ושיפור בקשיון העורקים בקרב הקבוצה שנטלה את תוסף המגנזיום, אולם נטילת המגנזיום לא השפיעה על לחץ הדם. כמו כן, לא דווחו תופעות לוואי חריגות.

החוקרים מסכמים כי נטילת תוסף מגנזיום הינה בעלת השפעה מיטיבה על קשיון העורקים בטווח הארוך ובכך עשויה לתרום לשיפור בריאות הלב וכלי הדם בקרב אוכלוסייה הסובלת מהשמנה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27053384

במחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (ספטמבר 2015) בו 72 משתתפים בריאים הסובלים מהשמנה נמצא כי נטילת כמוסה של מיצוי קליפת בצל (המכילה 100 מ"ג קוורצטין ליום) במשך 12 שבועות הייתה יעילה לשיפור תפקוד כלי הדם. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26233871

מחקר אקראי מבוקר (מאי 2016) נועד לבחון את ההשפעה של תוסף פוליפנוֹלים המכיל EGCG ורזברטרול על מטבוליזם של שומנים ועל הרגישות לאינסולין במשתתפים הסובלים מהשמנה.

במחקר קודם מצאו החוקרים כי נטילת התוסף במשך 3 ימים הובילה לעלייה בהוצאת האנרגיה ושיפור המטבוליזם. המחקר הנוכחי כלל 38 משתתפים בני 38 בממוצע עם BMI ממוצע של 29.7. המשתתפים חולקו באופן אקראי לקבלת תוסף המכיל 282 מ"ג/יום EGCG ו-80 מ"ג/יום רזברטרול, או פלסבו למשך 12 שבועות.

בסיום המחקר לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ביחס לפרופיל המטבולי בצום או בסך הוצאת האנרגיה.

למרות שלא היה הבדל בין הקבוצות במסת השומן הכללית, בקרב משתתפים שנטלו את התוסף נצפתה ירידה במסת השומן הבטני בהשוואה לפלסבו.

בנוסף, נטילת התוסף תרמה לשיפור פעילות המיטוכונדריה ולהגברת שריפת שומנים, אולם לא הייתה לכך תרומה לשיפור הרגישות לאינסולין כפי שציפו החוקרים.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27194304

מחקר מעבדה (יוני 2016) המצביע על התפקיד של הנחושת בוויסות תהליכי מטבוליזם של שומנים.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27272565

מחקר קליני מבוקר (מרץ 2016) אשר נועד לבחון את היעילות של תוסף חומצה אלפא-ליפואית וחומצת שומן אומגה 3 מסוג EPA לשיפור מדדי דלקת וגורמי סיכון קרדיווסקולריים בקרב נשים בריאות הסובלות מהשמנה הצורכות דיאטה מוגבלת קלורית.

במחקר השתתפו 73 נשים לבנות בגילאי 20-50 עם BMI של 27.5-40, אשר צרכו דיאטה עם הגבלה קלורית (הם נתבקשו להפחית 30% מהקלוריות מסך הוצאת האנרגיה, כפי שהוערכה על ידי קלירומטריה עקיפה) לתקופה של 10 שבועות, לאחר שחולקו אקראית ל-4 קבוצות: נטילת תוסף EPA במינון 1.3 גרם ליום, נטילת תוסף חומצה אלפא-ליפואית במינון 0.3 גרם ליום, נטילת שני התוספים או פלסבו. 
נמצא כי נטילת חומצה אלפא-ליפואית (לבד או במשולב) הובילה לירידה משמעותית יותר במדדי דלקת מסוימים וברמת לויקוציטים, אולם לירידה פחותה בריכוזי הפפטיד apelin, הקשור בירידה במשקל, בהשוואה לקבוצת ה-EPA בלבד והפלסבו.

עוד נמצא כי נטילת EPA (לבד או במשולב) הייתה קשורה בוויסות הביטוי של גנים פרו-דלקתיים ברקמות השומן. כלומר, שני התוספים פועלים דרך מסלולים שונים להפחתת הפעילות הדלקתית הקשורה בהשמנה.  

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26962183

במחקר אקראי מוצלב (מאי 2016) בו השתתפו 20 מתנדבים בריאים נמצא כי צריכת תוסף אינולין-פרופיונאט מגביר ייצור פרופיונאט במעי ובכך תורם להפחתת החשק למזונות עתירי קלוריות

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27169834

מחקר (אוגוסט 2016) שנערך בחיות מעבדה בוחן לראשונה האם שמן דגים יכול לבטל את ההשפעה המזיקה של תזונה עתירת שומן על המטבוליזם ועל ייצור אדיפוקינים.

במסגרת המחקר, העכברים חולקו ל-4 קבוצות: דיאטת בקרה, דיאטת בקרה + שמן דגים, דיאטה עתירת שומן, דיאטה עתירת שומן + שמן דגים.

נמצא כי עכברים שקיבלו דיאטה עתירת שומן היו בעלי משקל גוף גדול יותר, אי סבילות לגלוקוז, תנגודת לאינסולין, רמות כולסטרול גבוהות יותר ומשקל גדול יותר של מאגרי השומן המלווה בהיפרטרופיה של תאי השומן. נטילת שמן דגים הייתה בעלת השפעה מיטיבה על ההשמנה (anti-obesogenic) וכתוצאה מכך גם על רמות השומנים ועל התנגודת לאינסולין.

מעבר לכך, נמצא כי ברקמת השומן הבטנית (בחלל הבטן שמאחורי הפריטונאום), דיאטה עתירת שומן הגבירה ליפוליזה (פירוק חומצות שומן) והפקת ציטוקינים פרו-דלקתיים והפחיתה בניית חומצות שומן וברקמת השומן התת-עורית הפחיתה את כניסת הגלוקוז לתאים והפרשת אדיפוקינים, ללא השפעה על הליפוליזה. 
מכאן מסיקים החוקרים כי לרקמות השומן תפקידים שונים בשינויים המטבוליים וביצירת תנגודת לאינסולין, בהתאם למיקומם בגוף. עם זאת, נטילת שמן דגים עשויה למנוע שינויים אלה במטבוליזם וכן למנוע הפרשת הורמונים וציטוקינים הקשורים בדיאטה עתירת שומן.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27558442

ממחקרים קלינים (אוגוסט 2016) עולה כי לצד ההשפעה המיטיבה של ספירולינה, ישנן קבוצות באוכלוסייה בהן ההשפעה הינה פחות משמעותית, כאשר עודף משקל נמצא כגורם הקשור בכך.
במחקר כפול סמיות מבוקר פלסבו נבחנה ההשפעה של תוסף ספירולינה על התגובה החיסונית, הפעילות נוגדת החמצון ופרופיל השומנים בקרב קשישים בקוריאה. במחקר נכללו 78 קשישים בגילאי 60-87 אשר נטלו 8 גרם/יום תוסף ספירולינה או פלסבו למשך 12 שבועות.

נמצא כי רק במשתתפים במשקל תקין (BMI קטן מ-25), ולא במשתתפים עם עודף משקל, נטילת ספירולינה, לעומת פלסבו, הייתה מלווה בירידה מובהקת סטטיסטית ברמת הכולסטרול הכללי (במשתתפים עם משקל תקין נמצאה ירידה בכולסטרול של כ-12 מ"ג/דצ"ל בקבוצת הספירולינה לעומת עלייה של 2.5 מ"ג/דצ"ל בקבוצת הפלסבו, p=0.049, במשתתפים עם עודף משקל נמצאה ירידה של כ-6 מ"ג/דצ"ל בקבוצת הספירולינה לעומת ירידה של 1 מ"ג/דצ"ל בקבוצת הפלסבו, p=0.87), ברמת ה-LDL וכן בשיפור התגובה החיסונית והפעילות נוגדת החמצון.

ממצאים אלה תומכים בהשערה לפיה ההשפעה המיטיבה של ספירולינה תלויה במשקל הגוף.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4958645/

במחקר קליני כפול-סמיות מבוקר פלסבו (2016) נבדקה ההשפעה של תוסף ספירולינה על המשקל, לחץ הדם ותפקוד כלי הדם. במחקר נכללו 80 מטופלים בגילאי 40-60 עם יתר לחץ דם מטופלים תרופתית, אך ללא עדות למחלת לב.

הנחקרים חולקו באופן אקראי לנטילת 2 גרם ליום תוסף ספירולינה (מהוואי) או פלסבו למשך 3 חודשים והתבקשו להמשיך לצרוך את התזונה הרגילה שלהם ולבצע פעילות גופנית כפי שהיו רגילים.

נמצא כי בקרב מטופלים שנטלו ספירולינה חל שיפור מובהק סטטיסטית ביחס לנתוני הבסיס בכל המדדים הבאים: 
במשקל - בקבוצת הספירולינה ירידה במשקל מ- 75.5 ל- 70.5 ק"ג בממוצע (p<0.01), בקבוצת הפלסבו עליה במשקל מ- 70.4 ל- 72.5 ק"ג בממוצע (p=0.36). 
ב-BMI - בקבוצת הספירולינה ירידה מ- 26.9 ל- 25.0 בממוצע (p<0.01), בקבוצת הפלסבו עליה מ- 25.7 ל- 25.9 בממוצע (p=0.46). 
בלחץ הדם הסיסטולי - בקבוצת הספירולינה ירידה מ- 149 ל- 143 מ"מ/כספית בממוצע (p<0.01), בקבוצת הפלסבו עליה מ- 150 ל- 151 מ"מ/כספית בממוצע (p=0.38). 
במדד נוקשות העורקים - בקבוצת הספירולינה ירידה מ- 7.2 ל- 6.9 מטר/שניה בממוצע (p<0.01), בקבוצת הפלסבו ירידה קטנה מ- 7.3 ל- 7.2 מטר/שניה בממוצע (p=0.09).
החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על התרומה של תוסף ספירולינה למטופלים עם יתר לחץ דם ועודף משקל. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26813468

מחקר פיילוט (פברואר 2016) בו נבדקה היעילות והבטיחות של תוסף הרזיה טבעי בטכנולוגיה של שחרור מושהה

כל מנה כוללת 2 כמוסות מהתוסף ומכילה 300 מ"ג מיצוי פולי קפה ירוק, 200 מ"ג מיצוי עלי מורינגה (Moringa Oleifera), ויטמין D -בכמות של 500 יחב"ל ו-100 מ"ג מיצוי עלי Lagerstroemia speciosa) Banaba צמח המצוי בשימוש מסורתי בדרום מזרח אסיה לטיפול בסוכרת ועודף משקל). במחקר נכללו 30 משתתפים, עם משקל ממוצע של 81.7 ק"ג אשר נטלו את התוסף פעמיים ביום, בבוקר ואחה"צ למשך 60 יום. 

החוקרים העריכו את בטיחות השימוש באמצעות ביצוע בדיקות דם הכוללות 45 מדדים, שאלון איכות חיים הכולל 86 פריטים, מעקב אחר צפיפות העצם ומדדים קרדיווסקולריים. יעילות התוסף הוערכה באמצעות השינויים בהרכב הגוף, אשר נמדדו באמצעות DEXA ובאמצעות השוואה לנתוני קבוצת פלסבו (נתונים שנאספו במחקר קודם).

החוקרים מדווחים שהתוסף נמצא בטוח לשימוש, לא נמצאו שינויים בבדיקות הדם, חל שיפור של כ-36% בממוצע במדדי איכות החיים ולא נצפו השפעות שליליות. בהתייחס ליעילות, בהשוואה לנתוני הבסיס נמצאה ירידה של 0.82 ק"ג במסת השומן (p=0.004) ועלייה של 0.73 ק"ג במסת הגוף הרזה (p=0.009). מגמה דומה נמצאה גם בהשוואה לנתוני קבוצת הפלסבו.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על בטיחות ויעילות התוסף ומדגישים את החשיבות של מדידת השינוי בהרכב הגוף על פני מדידת משקל ו-BMI בלבד. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26871553

במחקר אקראי מבוקר (נובמבר 2016) נבדקה ההשפעה של תוסף אומגה 3 על הטרנסקריפטום (הרצף ודפוס הביטוי של כל הגנים שעוברים שעתוק) בקרב נשים הסובלות משמנות.

במחקר השתתפו 76 נשים בנות 46 בממוצע אשר נטלו תוסף אומגה 3 המכיל 1,290 מ"ג ליום DHA ו-EPA בכמות של 270-450 מ"ג ליום EPA או פלסבו, למשך 3 חודשים, תוך שמירה על צריכה קלורית קבועה של 2000 קק"ל ליום.

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת התוסף הפחיתה את הריכוז של מספר מדדים דלקתיים (SELE, MCP-1, sVCAM-1, sPECAM-1, hsCRP) ואת רמת הטריגליצרידים והאינסולין בצום וכן העלתה את הריכוז של DHA המייצר מתווכים אנטי-דלקתיים (pro-resolving lipid mediator). החוקרים מסכמים כי תוסף אומגה 3 עשוי לתרום להפחתת רמת הדלקת הקשורה בעודף משקל. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27531277

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (אוקטובר 2016), שנערך במקסיקו, נבדקה ההשפעה של חומצה לינולאית מצומדת (CLA), או מטפורמין, על הרגישות לאינסולין בקרב ילדים עם שמנות (obesity).

במחקר השתתפו 83 ילדים, בגילאי 8-18, עם BMI מעל לאחוזון ה-95. כל המשתתפים נכללו בתכנית בת ארבעה חודשים לעידוד אורח חיים בריא. במסגרת התוכנית נערך מפגש חודשי, שכלל שעת אימון גופני, מפגש ייעוץ קבוצתי בנושא אורח חיים בריא (הדרכה לתזונה מאוזנת ובריאה, אכילה רגשית וחשיבות המסגרת המשפחתית, התרומה של פעילות גופנית ופירוט הסיכונים הנלווים להשמנה) ומפגש ייעוץ רפואי אישי. הרכב הדיאטה המומלצת בתכנית היה: 55% מהקלוריות מפחמימות, 20% מחלבון, 25% משומן ועד 3 גרם מלח ליום. לפני כל מפגש המשתתפים מילאו יומן אכילה במשך 3 ימים, אשר נועד להעריך את מידת ההיענות לדיאטה. כמו כן, הומלץ למשתתפים לבצע פעילות גופנית 5 ימים בשבוע למשך שעה לפחות. בנוסף להשתתפות בתכנית, המשתתפים חולקו באופן אקראי לנטילת מטפורמין (1 גרם ליום), CLA בכמות של - 3 גרם ליום, או פלסבו, 3 פעמים ביום למשך 16 שבועות. 
בסיום תקופת ההתערבות נמצא כי בכל הקבוצות חל שיפור במדדים האנתרופומטריים וברמת הכושר הגופני. 
עם זאת, נמצא כי בקרב משתתפים שנטלו CLA הרגישות לאינסולין הייתה גבוהה יותר בהשוואה לפלסבו (נמדד באמצעות קצב פינוי הגלוקוז: 6.53 מ"ג/ק"ג/דקה בקבוצת ה-CLA, לעומת 5.05 בקבוצת הפלסבו ו-5.57 בקבוצת המטפורמין). בנוסף, בקבוצת ה-CLA השיפור ברמת האינסולין בצום ובתנגודת לאינסולין היה גדול יותר באופן מובהק.
מממצאים אלה עולה כי מעבר להשפעה המיטיבה של תכנית ההתערבות לאורח חיים בריא, נטילת תוסף CLA תורמת לשיפור הרגישות לאינסולין, ככל הנראה בשל ויסות הביטוי של החלבון Insulin Receptor Substrate 2. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27778642

במחקר חתך (ינואר 2017), בו השתתפו תאומות, נבדק הקשר בין צריכת פלבונואידים בתזונה לבין הרכב הגוף. במחקר נכללו 2,734 זוגות תאומות בריאות בגילאי 18-83 מבריטניה. בהתבסס על שאלוני תזונה, חישבו החוקרים את צריכת הפלבונואידים של המשתתפות וכן מדדו את מסת השומן שלהן (באמצעות DEXA). 
בקרב כלל המשתתפות, נמצא כי צריכה גבוהה יותר של אנתוציאנינים, פלבונולים ופרואנתוציאנידינים הייתה קשורה ביחס מסת שומן רגליים לגוף (limb-to-trunk fat mass ratio) נמוך יותר. מגמה דומה נמצאה גם בהשוואה בין תאומות. מאחר ותאומות הינן בעלות מאפיינים גנטיים וסביבתיים משותפים, החוקרים הצליחו למעשה לבודד את השפּעת הפלבונואידים ולהוכיח כי צריכה גבוהה יותר של פלבונואידים קשורה במסת שומן נמוכה יותר, ובאופן ספציפי צריכת מזונות כגון בצל, תה ואגסים (המכילים פלבונולים); תפוחים וקקאו (המכילים פרואנתוציאנידינים); ופירות יער, אגסים, ענבים ויין (המכילים אנתוציאנינים). עם זאת, יש להמשיך ולבחון את ההשפעה של פלבונואידים על הרכב הגוף במחקרים מבוקרים.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28100511

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (ינואר 2017) נבדקה ההשפעה של קו-אנזים Q10 על מדדים דלקתיים בדם בקרב אוכלוסייה עם הפרעות מטבוליות (שמנות, תסמונת מטבולית, סוכרת סוג 22, תחלואה קרדיווסקולרית ומחלת כבד שומני לא אלכוהולי).

במטה-האנליזה נכללו תשעה מחקרים אקראיים מבוקרים, שפורסמו בין השנים 2009-2015 ובהם 428 משתתפים. חמישה מהמחקרים נערכו באיראן, שניים בסין, אחד בקוריאה ואחד באוסטרליה. משך ההתערבות במחקרים נע בין 8-12 שבועות והמינון של תוסף ה-Q10 נע בין 100-500 מ"ג ליום. 
נמצא כי בהשוואה לקבוצת הביקורת, נטילת תוסף Q10 תרמה, כמצופה, להעלאת רמתו בדם וכן לירידה מובהקת ברמת המדד הדלקתי TNF-α. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות ביחס למדדים CRP או IL-6. החוקרים מסכמים כי נטילת תוסף Q10 עשויה לתרום באופן חלקי לשיפור המצב הדלקתי, אולם יש להמשיך ולבחון מהי ההשפעה ארוכת הטווח.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28125601

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (פברואר 2017) נבדקה ההשפעה של תוסף פירות וירקות מרוכזים (Juice Plus+®) על מדדי דלקת וגורמי סיכון נוספים לתחלואה כרונית בקרב מבוגרים עם עודף משקל ושמנות.

במחקר נכללו 56 משתתפים מעל גיל 40, עם BMI מעל 28, אשר הוקצו באופן אקראי לקבוצת הפלסבו או לקבוצת הטיפול שנטלה 6 כמוסות ליום מהתוסף למשך 8 שבועות.

נמצא כי נטילת התוסף הייתה מלווה בירידה מובהקת בכולסטרול הכללי, ב-LDL ובמדד הדלקתי TNFα, ובעלייה במסת הגוף הרזה. לא נצפו שינויים במדדים אלה בקבוצת הפלסבו. עוד נמצא כי השינוי במדדים אלה היה בולט במיוחד בקרב משתתפים עם רמה גבוהה של מדד הדלקת CRP (מעל 3 מ"ג/מ"ל), למרות שלנטילת התוסף לא הייתה השפעה על רמת ה-CRP.

החוקרים מסכמים כי התוסף נמצא יעיל לשיפור הפרופיל המטבולי באמצעות הפחתת רמת הדלקתיות בגוף והורדת הכולסטרול, ולכן עשוי לתרום להפחתת הסיכון לתחלואה כרונית הקשורה בשמנות.
הערת המערכת:  חשוב לציין כי המחקר מומן על ידי החברה היצרנית (NSA LLC), כמו מחקרים רבים אחרים על תוסף תזונה זה.. החוקרים מדווחים כי החברה לא הייתה מעורבת באף אחד משלבי המחקר. 
עוד חשוב לנו לציין, כי תוסף של פירות וירקות אינו מהווה תחליף אמיתי לצריכתם וקיים חשש כי שימוש בתוסף הנזכר עלול לעודד דווקא אי צריכת ירקות ופירות.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28208713

במחקר, שנערך בקרב מודל עכברים (אפריל 2016) עם שמנות על רקע תזונה עתירת שומן, נמצא כי לתוסף אורז שחור נבוט (germinated waxy black ricee) השפעה נוגדת-השמנה הקשורה בהפחתת הצטברות שומנים והגברת ליפוליזה.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27022689

במחקר פיילוט כפול-סמיות מבוקר פלסבו (פברואר 2017) נחקרה התועלת של תוסף פוליפנוֹלים, המשווק תחת השם המסחרי HolisFiit®, לשיפור הרווחה הכללית (general well-being) בקרב מתנדבים בריאים עם עודף משקל או שמנות.

התוסף מכיל מיצוי אלכוהולי ומימי של אשכולית, ענבים ומאטה ומיצוי מימי של תה ירוק וגזר שחור. המשתתפים חולקו אקראית לקבלת התוסף במינון 1,000 מ"ג ליום (2 כמוסות עם ארוחת הבוקר והצהריים) או פלסבו (שהכיל מלטודקסטרין) למשך 16 שבועות. בתחילת המחקר ובסיומו החוקרים העריכו את הרכב הגוף של המשתתפים (באמצעות DXA - Dual-energy X-ray Absorptiometry) ואת תחושת הרווחה הכללית, כולל איכות השינה.

נמצא כי בקרב המשתתפים שנטלו את התוסף חלה עלייה של 7.4% ביחס מסת הגוף הרזה / מסת השומן לעומת 0.8% בקבוצת הפלסבו (p=0.019). בנוסף, נטילת התוסף הייתה מלווה בשיפור של 43% באיכות השינה (לעומת 17% בקבוצת הפלסבו), וכן ב-10% במדדי איכות החיים הפיזית וב-7% במדדי איכות החיים המנטלית, ללא שינוי מובהק בקבוצת הפלסבו. החוקרים מסכמים כי ממצאי המחקר תומכים ביעילות של התוסף לשיפור תחושת הרווחה הגופנית והנפשית.
חשוב לציין כי המחקר מומן על ידי חברת Fytexia המייצרת את התוסף. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28276901

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (מרץ 2017) נבדקה ההשפעה של תוסף קונג'אק גלוקומנאן על רמות הכולסטרול ו-ApoB (החלבון העיקרי ב-LDL).

בסקירה נכללו 12 מחקרים (ארבעה מהם נערכו בקרב ילדים), בהם סך הכול נכללו 370 משתתפים, כאשר הייתה שונות במאפייני המשתתפים בהתייחס למשקל ולרמות הכולסטרול (יותר ממחצית מהמחקרים בוצעו על נחקרים עם היפרכולסטרולמיה ושאר המחקרים לא סווגו באופן מיוחד וכללו נחקרים בריאים או עם שמנות או עודף משקל או עמידות לאינסולין). במחקרים השונים נעשה שימוש בקונג'אק בצורת אבקה בכמוסות, כחלק ממזון מוצק כמו ביסקוויט או במשקה כמו יוגורט. מינון התוסף נע בין 2-15 גרם ליום ומשך השימוש נע בין 3-12 שבועות.

נמצא כי נטילת התוסף הייתה מלווה בירידה ממוצעת של 0.35 מילימול/ליטר ברמת ה-LDL ו-0.32 מילימול/ליטר ברמת הכולסטרול שאינו HDL, בהשוואה לקבוצת הביקורת, ללא השפעה על ApoB. 
אמנם, מרבית המחקרים מומנו על ידי גורמים תעשייתיים, אולם שימוש בכלי למדידת הסיכון להטיה של קוקרן מעלה כי הסיכון להטיות מסוגים שונים נע בין "לא ברור" ל"סיכון נמוך".
החוקרים מסכמים כי על בסיס הממצאים הקיימים ישנה תמיכה לכך שנטילת תוסף קונג'אק במינון של כ-3 גרם ליום עשויה לתרום לירידה של כ-10% ברמת ה-LDL. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28356275

בסקירה של מחקרים פרה-קליניים (ינואר 2017) מוצגים רכיבים פרמקולוגיים ותזונתיים, אשר עשויים לתרום להפעלת תאי שומן דמויי שומן חום, תהליך הנקרא browning, ובכך להוביל לעלייה בתרמוגנזה ולתרום להפחתת שמנות ומחלות מטבוליות. הרכיבים התזונתיים המפורטים בסקירה כוללים קפסאיצין, חומצת האמינו ציטרולין, חומצות מרה, רזרבטרול, אומגה 3, חומצה לינולאית מצומדת (CLA), חומצה רטינואית, רכיבים צמחיים כגון תימול (Thymol) וברברין והגבלת חומצת האמינו מתיונין. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28099124

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (אפריל 2017), שנערך באיראן, נבדקה ההשפעה של תוסף ספירולינה (Spirulina platensis) על המדדים האנתרופומטריים, רמות השומנים בדם, רמת התיאבון וגורם הגדילה VEGF (ובשמו המלא: Vascular Endothelial Growth Factor), שהינו מדד חשוב בהתייחס לשמנות ולהתפתחות סרטן על רקע שמנות.

במחקר נכללו 64 משתתפים בגילאי 20-50, הסובלים משמנות, אשר חולקו אקראית לשתי קבוצות: קבוצה שקיבלה פלסבו וקבוצת שנטלה את תוסף הספירולינה במינון 500 מ"ג פעמיים ביום - למשך 12 שבועות.

נמצא כי בשתי הקבוצות חלה ירידה מובהקת ב-BMI בהשוואה לנתוני הבסיס, עם ירידה גדולה יותר בקבוצת הטיפול (ירידה של 1.90% לעומת 0.73%, p<0.05). עוד נמצא כי בקבוצת הטיפול חלה ירידה מובהקת ברמת הכולסטרול הכללי (מ-190 מ"ג/דצ"ל ל-180 מ"ג/דצ"ל - ירידה של 4.67%, p=0.002) וכן בציון רמת התיאבון (ירידה של 4.16%, p=0.008). בשתי הקבוצות חלה עלייה דומה ברמת ה-HDL. לא נמצאו הבדלים מובהקים ביחס ל-VEGF, רמת ה-LDL והטריגליצרידים. החוקרים מסכמים כי תוסף ספירולינה עשוי לתרום לטיפול בשמנות ולמניעת הפרעות הקשורות בשמנות.  
הערת המערכת: לפי המוצהר במאמר, המחקר מומן על ידי מענק מאוניברסיטה לרפואה באיראן. אין אזכור לניגוד אינטרסים אפשרי. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28431534

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו מוצלב (מאי 2017) נבדקה ההשפעה של תוסף התזונה Slendesta, המכיל את החלבון PI2 (ובשמו המלא: protease inhibitor II) המופק מתפוח אדמה - על רמת התיאבון ותחושת השובע לאחר הארוחה.

במחקר השתתפו 44 נשים בריאות במשקל תקין או עם עודף משקל, אשר צרכו במועדים נפרדים פלסבו או את התוסף במינון 15 או 30 מ"ג - לאחר צום לילה ושעה לפני אכילת ארוחת בוקר אחידה המכילה 390 קלוריות.

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת התוסף בשני המינונים הייתה מלווה ברמה נמוכה יותר של רעב לאחר הארוחה ושל דחף לאכול, בתחושת מלאות גבוהה יותר ובצריכה נמוכה יותר של מזון בהמשך היום. בנוסף, מינון של 15 מ"ג היה מלווה ברמה גבוהה יותר של כוליציסטוקינין (CCK, הורמון המתווך בפעילות העיכול ומגביר תחושת מלאות בקיבה) לאחר הארוחה, בהשוואה לפלסבו. לא נמצאה השפעה לתוסף על רמת הגלוקוז או האינסולין ולא דווח על השפעות שליליות הקשורות בנטילת התוסף. החוקרים מציינים כי נדרשים מחקרים נוספים להערכת ההשפעה ארוכת הטווח של PI2 על משקל הגוף.
המחקר נערך ומומן על ידי חברת Kemin Foods המייצרת את התוסף. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28485429

בסקירה (מרץ 2016) מוצגות העדויות ממחקרים פרה-קליניים וקליניים בנוגע לתפקיד של ויטמין E בצורת טוקוטריאנולים למניעת שמנות והפרעות מטבוליות, בדגש על הפחתת מסת השומן והמשקל ושיפור פרופיל השומנים ומדדי הסוכר.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26978344

בסקירה (יוני 2016) מוצגים ההשפעה הקלינית, מנגנוני הפעולה האפשריים ופרופיל הבטיחות של תוספי תזונה המיועדים להרזיה, כולל מיצוי שעועית לבנה, גרסיניה קמבוג'יה, תפוז מר, הודיה גורדוני, פורסקולין, קפה ירוק, גלוקומנאן, בטא-גלוקן, ציטוזאן, גואר-גאם וקטון פטל.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27053066

במחקר עוקבה, (2019) המבוסס על נתונים מסקר הבריאות והתזונה האמריקאי (NHANES III), נבדק הקשר בין שמנות בריאה מבחינה מטבולית לבין הסיכון לתמותה וההשפעה של רמת ויטמין D על קשר זה. החוקרים מסבירים כי שמנות הינה גורם סיכון לחסר ויטמין D, כאשר רמות נמוכות של ויטמין D קשורות בסיכון מוגבר לתמותה. במחקר נכללו הנתונים של 11,333 משתתפים מעל גיל 20. שמנות בריאה מטבולית הוגדרה כ-BMI מעל 30 ללא מאפיינים של התסמונת המטבולית. בתקופת מעקב של כ-19 שנה דווח על 2,980 מקרי תמותה, מהם 937 מקרים כתוצאה מגורמים קרדיו-מטבוליים. נמצא כי שמנות בריאה מטבולית לא הייתה קשורה בסיכון מוגבר לתמותה מכל גורם או לתמותה מגורמים קרדיו-מטבוליים.

בנוסף, לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמת ויטמין D בדם בין משתתפים שהוגדרו שמנים בריאים מטבולית לבין יתר המשתתפים. עם זאת, נמצאה השפעה לרמת ויטמין D על הסיכון לתמותה קרדיו-מטבולית כך שמשתתפים עם רמת ויטמין D נמוכה מ-50 ננומול/ליטר היו בסיכון מוגבר לתמותה קרדיו-מטבולית. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה תומכים בהשערה לפיה שמנות בריאה מטבולית אינה מהווה גורם סיכון לתמותה וכי חסר ויטמין D עלול להגביר את הסיכון לתמותה מגורמים קרדיו-מטבוליים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29525513

במחקר עוקבה פרוספקטיבי (ינואר 2018), שנערך ביוון, נבדק הקשר בין רמת ויטמין D בדם בתקופת ההריון לבין הסיכון לשמנות ולגורמי סיכון קרדיו-מטבוליים נוספים בגיל הילדות. במחקר נכללו 532 צמדי אם-ילד. רמת ויטמין D בדם נמדדה בביקור ההריון הראשון (שבוע 14 להריון בממוצע) וגורמי הסיכון הקרדיו-מטבוליים נמדדו בגיל 4 ובגיל 6.

נמצא כי כשני שליש מהאימהות היו בעלות רמות ויטמין D נמוכות (פחות מ-50 ננומול/ליטר). ילדים לאימהות עם הרמה הנמוכה ביותר של ויטמין D (פחות מ-37.7 ננומול/ליטר) נטו להיות בעלי BMI והיקף מותניים גבוהים יותר בגיל 4 בהשוואה לשאר הילדים, כאשר קשרים אלה היו דומים גם בגיל 6. לא נמצא קשר בין רמת ויטמין D של האם לבין מדדי לחץ הדם או פרופיל השומנים של הילדים.

החוקרים מסכמים כי חשיפה לרמות נמוכות במיוחד של ויטמין D ברחם עלולה להגביר את הסיכון לשמנות של הילד, ככל הנראה בשל השפעה על תהליך ההתמיינות המוקדם של תאי השומן בגוף. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29377526

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (2018) נבדקה ההשפעה של נטילת תוסף סלניום בקרב משתתפים עם שמנות, הסובלים מתת-פעילות תת-קלינית של בלוטת התריס וסוכרת סוג 2.

במחקר נכללו 50 משתתפים, אשר בנוסף לצריכת דיאטה דלת-קלוריות חולקו אקראית לנטילת תוסף סלניום במינון 83 מק"ג/יום או פלסבו - למשך שנה. בסיום תקופת ההתערבות נמצא כי בקבוצת הסלניום חלה ירידה של 43% ברמת ה-TSH, לעומת ירידה של 11% בקבוצת הפלסבו (p<0.001), ללא שינויים מובהקים ברמת FT4 או FT3. בנוסף, בקבוצת הסלניום נצפתה ירידה משמעותית יותר ב- BMI (ירידה של: 24% לעומת 8.5%), בהיקף המותניים, באחוז השומן הבטני ובתנגודת לאינסולין.

החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה תומכים בקשר בין תנגודת לאינסולין והשמנה בטנית לבין חסר בסלניום ובתרומה של סלניום לאיזון הורמוני בלוטת התריס. 
http://www.annexpublishers.co/articles/JNH/5202-Selenium-Supplementation-in-Obese-Patients-with-Subclinical-Hypothyroidism-and-Type-2-Diabetes.pdf

בסקירה (2016) מוצגים הממצאים ממחקרים פרה-קליניים וקליניים לגבי ההשפעה של קוורצטין במצבי דלקת, שמנות וסוכרת סוג 2. מחקרים שונים מראים כי קיים קשר בין מצב של דלקת תת-קלינית לבין שמנות והתפתחות של תנגודת לאינסולין וסוכרת. קוורצטין הינו פלבונואיד המצוי ברכיבים מהצומח, כולל עלים ירוקים, פירות שונים, תבלינים וצמחי מרפא ויין.

במסגרת הסקירה מוצגות העדויות בנוגע להשפעה של קוורצטין על הפחתת תהליכים דלקתיים, שמנות וסוכרת. השפעות מיטיבות אלה קשורות בפעילות נוגדת החמצון ובוויסות והפחתת הפעילות הפרו-דלקתית, ובכך מספקים החוקרים בסיס לשימוש בקוורצטין לטיפול במחלות דלקתיות. עם זאת, יש להמשיך ולבחון מהם מנגנוני הפעולה של קוורצטין תוך התייחסות להיבטים של בטיחות.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28003714

במחקר כפול-סמיות מבוקר (ינואר 2018) פלסבו נבדקה ההשפעה של תוסף מיצוי שום (Allium sativum) על כלי הדם בקרב משתתפים עם עודף משקל או שמנות.

במחקר נכללו 92 מטופלים בני 53 בממוצע, אשר חולקו אקראית לקבלת מיצוי שום במינון 400 מ"ג/יום או פלסבו - למשך 3 חודשים.

השפּעת הטיפול הוערכה באמצעות בדיקת השינוי במדדים שונים הקשורים בתפקוד כלי הדם.

נמצא כי בהשוואה לקבוצת הפלסבו, נטילת מיצוי שום הייתה מלווה בשיפור מובהק במדד נוקשות העורקים, במדד הדלקת CRP, ברמת החלבון PAI-1 (המהווה גורם סיכון לטרשת עורקים) ברמת ה-LDL וכן ברמת הפעילות נוגדת החמצון.

החוקרים מסכמים כי נטילת תוסף מיצוי שום הובילה לשיפור מובהק במדדים הקשורים בסיכון הקרדיווסקולרי ולהפחתת דלקת כרונית בקרב משתתפים עם עודף משקל או שמנות, ובכך לתרום למניעת תחלואה קרדיווסקולרית.

המחקר לא מומן על ידי גורמים מסחריים והחוקרים מדווחים על העדר ניגודי אינטרסים. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29604599

במחקר מעבדה מדגימים החוקרים כי לג'ניסטאין, המצוי בסויה, השפעה מיטיבה על התמיינות תאי השומן הבטניים והשפעה מגינה מפני עקה חמצונית בתאים אלה, ובכך עשוי לתרום לטיפול בשמנות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30060502

 

פרוֹביוטיקה

 

להלן שני מחקרים, העוסקים בתרומה של תוספי סינביוטיקה לירידה במשקל. 

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה (2018) של מחקרים אקראיים מבוקרים הוערכה ההשפעה של תוספי סינביוטיקה על מדדים אנתרופומטריים בקרב משתתפים עם עודף משקל ושמנות. בסקירה נכללו 23 מחקרים, בהם 1,357 משתתפים בגילאי 25-77, הסובלים ממצבים רפואיים שונים (כגון תסמונת מטבולית, כבד שומני, דלקת מפרקים שגרונית ועוד). במחקרים נעשה שימוש במגוון תוספי סינביוטיקה למשך 4-28 שבועות. 

בניתוח כולל של הנתונים נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת תוספי סינביוטיקה הובילה לירידה מובהקת במשקל (0.8 ק"ג בממוצע) ובהיקף המותניים (2.07 ס"מ בממוצע), ללא השפעה מובהקת על ה-BMI ואחוז השומן. החוקרים מראים כי התוצאות לא היו תלויות במינון הפרוביוטיקה בתוסף. החוקרים מסכמים כי ממצאים אלה מצביעים על כך שההשפעה של תוספי סינביוטיקה על פלורת המעי עשויה לתרום לירידה קלה במשקל ובהיקף הגוף. החוקרים מעלים מספר מנגנונים אפשריים בנוגע לקשר בין חיידקי המעי לשמנות: 

חוסר איזון בפלורת המעי מוביל לחדירות גבוהה של דופן המעי, דבר המאפשר תזוזת חיידקים וספיגת רעלנים, אשר גורמים לבעיה בתפקודים מטבוליים. 

שמנות קשורה ברמות גבוהות של ליפופוליסכרידים (LPS, מרכיב בדופן תאי חיידקים גרם-שליליים), אשר מעורבים בהתפתחות של דלקת, עמידות לאינסולין ועליה במשקל. 

תסיסה של פרה-ביוטיקה מייצרת חומצות שומן קצרות שרשרת, אשר בתורן יכולות לעכב הצטברות שומן ברקמת השומן, להגביר הוצאה אנרגטית, ולהעלות רמות הורמונים הקשורים בתחושת שובע. 

חשוב לציין כי האיזון בין שמנות למיקרוביוטה הוא דו-כיווני וגם שמנות יכולה להשפיע על נוכחות ואיכויות של המיקרוביוטה. 

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו, (2019) שנערך באיראן, נבדקה ההשפעה של תוספי סינביוטיקה, בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות. במחקר נכללו 60 משתתפים, אשר חולקו אקראית לקבלת תוסף סינביוטיקה או פלסבו למשך 8 שבועות. התוסף ניתן בכמוסה של 500 מ"ג, המכילה 2 מיליארד מכל אחד מהחיידקים Lactobacillus acidophilus, Lactobacillus casei, Bifidobacterium bifidum, בתוספת סיבי אינולין.

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת סינביוטיקה הייתה מלווה בשיפור מובהק במשקל הגוף, ברמת הכולסטרול הכללי, הטריגליצרידים, LDL, סטרס, חרדה ודיכאון, ללא השפעה מובהקת על ה-HDL, לחץ הדם, רמת הגלוקוז והאינסולין, BMI והיקף המותניים. 

להלן התוצאות שנמצאו מובהקות סטטיסטית:

 

 

סינביוטיקה

פלסבו

משקל (ק"ג)

4.01-

1.89-

כולסטרול (מ"ג/דצ"ל)

10.12-

0.14-

טריגליצרידים (מ"ג/דצ"ל)

5.92-

0.27

LDL (מ"ג/דצ"ל)

9.38-

0.09-

ציון סטרס

3.49-

1.41-

ציון חרדה

2.61-

1.46-

ציון דיכאון

2.86-

1.54-

ממצאים אלה מצביעים על הפוטנציאל של סינביוטיקה לשיפור מדדים קליניים ופסיכולוגיים בקרב משתתפים עם עודף משקל או שמנות. 

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31780038/

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (2018) נבחן האם התרומה של תוספי פרוביוטיקה וסינביוטיקה לירידה במשקל קשורה בהשְפעתם על פלורת המעי. נכלל מדגם של 134 משתתפים, אשר חולקו אקראית לארבע הקבוצות הבאות, כאשר כל קבוצה נטלה למשך 6 חודשים את אחד מהתוספים הבאים: 

1) פלסבו (microcrystalline cellulose)

2) פרה-ביוטיקה מסוג פולידקסטרוז במינון 12 גרם/יום (Litesse® Ultra™ - LU)

3) פרוביטיקה המכילה 10 מיליארד חיידקים מהזן Bifidobacterium animalis subsp. lactis (B420)

4) סינביוטיקה: LU + B420

הרכב החיידקים והמטבוליטים בדגימות הצואה הוערך במהלך תקופת ההתערבות וחודש לאחר סיומה. 

נמצא כי בהשוואה לפלסבו, בכל הקבוצות חלו שינויים בהרכב החיידקים, עם השפעה משמעותית יותר לפרה-ביוטיקה בהשוואה לפרוביוטיקה בלבד. באופן ספציפי, נטילת פרוביוטיקה הובילה לעלייה בריכוזי החיידקים מהזנים Lactobacillus ו-Akkermansia ונטילת סינביוטיקה הובילה לעלייה בריכוז חיידקים מהזן Christensenellaceae (עלייה זו הייתה קשורה בירידה במסת השומן באזור המותניים) וכן בעלייה בריכוז החיידקים מהזן Akkermansia. עוד מראים החוקרים כי נטילת התוספים הובילה לשינויים במסלולים הקשורים בתהליכים תאיים ובתהליכים מטבוליים. הם מסכמים כי נטילת סינביוטיקה הובילה לשינויים בהרכב חיידקי המעי והמטבוליזם שלהם ובכך עשויה לתרום לשיפור תפקוד מחסום המעי ומדדים הקשורים בהשמנה. 

המחקר נערך על ידי חברת DuPont, המייצרת את תוספי הפרוביוטיקה והפרה-ביוטיקה - בהם נעשה שימוש במחקר. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30595036

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30525950

מחקר קליני כפול סמיות (דצמבר 2014) בו נבדקה ההשפעה של נטילת פרוביוטיקה בשילוב פורמולת צמחי מרפא סינית (Bofutsushosanעל מדדים מטבוליים בקרב אוכלוסייה הסובלת מהשמנה.

כל המשתתפים נטלו את הפורמולה עם פרוביוטיקה או פלסבו למשך 8 שבועות.

בשתי הקבוצות חלה ירידה במשקל ובהיקפים אולם לא נמצאו הבדלים בהרכב הגוף ובמדדים המטבוליים.

עוד נמצא קשר בין שינויים בהרכב הגוף לבין שינויים בחיידקי המעי וכן קשר בין רמת הרעלנים בגוף לבין ירידה במשקל, ממצאים המצביעים על ההשפעה של פרוביוטיקה על המטבוליזם ותפקידה בטיפול ובמניעת השמנה. 

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24411490

קיים גוף מחקרי נרחב העוסק בהשפעות הפרוביוטיקה, בעיקר בהקשר לבריאות מערכת העיכול.

מחקר קליני כפול-סמיות (דצמבר 2013) מעניין עוסק בהשפעה של סוג פרוביוטיקה מסוים על הירידה במשקל בקרב מבוגרים הסובלים מהשמנת יתר.

המחקר נערך במשך 24 שבועות במהלכם כל משתתף נטל 2 כמוסות פרוביוטיקה או פלסבו ליום.

ב-12 השבועות הראשונים המשתתפים צרכו דיאטת הרזיה מוגבלת בקלוריות וב-12 השבועות לאחר מכן צרכו דיאטה לשמירה על המשקל.

בהשוואה בין שתי הקבוצות לא נמצאו הבדלים בממוצע הירידה במשקל.

אולם, בניתוח הנתונים של הגברים והנשים בנפרד נמצא כי ממוצע הירידה במשקל של נשים בקבוצת הפרוביוטיקה היה גבוה יותר בהשוואה לפלסבו, כאשר בשלב השני של המחקר נצפתה ירידה במשקל ובמסת השומן בקרב נשים אלו בעוד שהמגמה בקרב הנשים בקבוצת הפלסבו הייתה הפוכה.

בשני שלבי המחקר לא נמצא הבדל בין קבוצת הפרוביוטיקה לקבוצת הפלסבו בקרב הגברים.

החוקרים מסכמים כי תוספי פרוביוטיקה (Lactobacillus rhamnosus CGMCC1.3724) הינם טיפול יעיל להרזיה עבור נשים הסובלות מהשמנת יתר.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש את התפקיד המשמעותי של תזונה מאוזנת וביצוע פעילות גופנית סדירה כבסיס לתהליך ההרזיה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24299712

בסקירה שיטתית, (2019) הוערכו העדויות ממחקרים אקראיים מבוקרים בהתייחס להשפעה של התערבויות המיועדות לאיזון חיידקי על תסמיני חרדה. החוקרים מסבירים כי ישנם מחקרים רבים, המצביעים על התפקיד של חיידקי המעי בוויסות הפעילות המוחית באמצעות ציר המעי-מוח, כאשר חוסר איזון בחיידקי המעי נמצא קשור בתסמינים כמו חרדה. יחד עם זאת, אין עדויות ברורות לטיפול בחרדה באמצעות איזון חיידקי המעי. בסקירה נכללו 21 מחקרים, בהם 1,503 משתתפים עם תסמונת המעי הרגיש (10 מחקרים), משתתפים בריאים (6 מחקרים) או משתתפים עם מחלות כרוניות (תסמונת העייפות הכרונית, דלקת מפרקים שגרונית, שמנות, פיברומיאלגיה וסוכרת סוג 2). בארבעה עשר מהמחקרים נעשה שימוש בפרוביוטיקה לאיזון חיידקי המעי, ובשבעה נעשה שימוש באסטרטגיות אחרות, כגון שינוי תזונתי. תוספי הפרוביוטיקה הכילו חיידק בודד (בעיקר Lactobacillus), או שילוב של מספר זנים. 

מבין 21 המחקרים, ב-11 מחקרים נמצא כי התערבות לאיזון חיידקי המעי תרמה להקלה בתסמיני חרדה, מהם 5 מחקרים בהם ניתן תוסף פרוביוטיקה ו-6 מחקרים בהם נעשתה התערבות אחרת כגון דיאטה דלת FODMAP. החוקרים מציינים כי שיעור היעילות של אסטרטגיות התערבות שאינן כוללות פרוביוטיקה היה 86% (6 מבין 7 מחקרים). 

החוקרים מסכמים כי כמחצית מהמחקרים מצאו כי התערבות לאיזון חיידקי המעי הייתה יעילה להקלה על תסמיני חרדה, כאשר תוספי פרוביוטיקה היו פחות יעילים לעומת התערבויות אחרות. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31179435

בסקירה (2018) מוצגים הממצאים ממחקרים פרה-קליניים וקליניים, המצביעים על התרומה של פרה-ביוטיקה לטיפול בשמנות. מהמחקרים עולה כי חיידקי המעי, בעיקר חיידקים מהמשפחות Bifidobacterium ו-Lactobacillus, גורמים להתססת רכיבים פרה-ביוטיים במעי וכתוצאה מכך ליצירת רכיבים בעלי תפקיד במניעת תחלואה מטבולית.

http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0963996918305416

סקירה מעניינת (אוגוסט 2014) העוסקת בתחום מחקר חדשני המציע כי דפוסי האכילה ותחושות הרעב והשובע מושפעות מחיידקי המעי.

החוקרים מסבירים כי חיידקי המעי זקוקים לרכיבים תזונתיים שונים וע"י תהליכי איתות ביולוגיים הם משפיעים

על המזון שאנחנו צורכים ועל תחושות פיזיולוגיות ורגשיות הקשורות באוכל. 

בסקירה מוצגים מספר מנגנונים אפשריים להשפעה זאת, ביניהם השפעה על מסלול התגמול והשובע,

יצירת טוקסינים המשפיעים על מצב הרוח, השפעה על קולטני הטעם, והשפעה עצבית דרך עצב הוואגוס.

המחקר העוסק במנגנוני פעילות אלה עשוי לתרום להבנה לגבי הגורמים לדפוסי אכילה לא בריאה

ואף לספק אסטרטגיות טיפוליות להשמנת יתר ולבעיות אכילה ע"י השפעה על חיידקי המעי באמצעות שינוי תזונתי ונטילת פרוביוטיקה או אנטיביוטיקה.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25103109

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה (מאי 2016) אשר נועדה להעריך את ההשפעה של פרוביוטיקה על משקל הגוף ו-BMI.

בסקירה נכללו 20 מחקרים אקראיים מבוקרים בהם סה"כ 1,931 משתתפים מעל גיל 18.

נמצא כי צריכת פרוביוטיקה הפחיתה באופן מובהק את המשקל בכ-0.54 ק"ג בממוצע ואת ה-BMI ב-0.49 יחידות בממוצע (p<0.01 עבור שני המשתנים).

נטילה של פרוביוטיקה המכילה מספר זנים (Lactobacillus plantarum DSM 15313, S. thermophiles,

L. acidophilus ,B. infantis ועוד). נוסף על כך, נטילה של 8 שבועות ומעלה, הייתה מלווה בירידה גדולה יותר ב-BMI.

ההשפעה של פרוביוטיקה הייתה משמעותית יותר עבור משתתפים הסובלים מהשמנה (עם BMI מעל 25).

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27149163

במאמר (נובמבר 2016) שנכתב על ידי קבוצת חוקרים ישראלים ממכון וייצמן מוסבר התפקיד של חיידקי המעי בתופעת ההשמנה החוזרת, המאפיינת את מרבית האנשים לאחר שביצעו בהצלחה דיאטת הרזיה.

בניסויים שבוצעו בקרב עכברים נמצא כי בתהליך ההשמנה מתרחשים שינויים בחיידקי המעי הנשארים גם לאחר ירידה מוצלחת במשקל, ושינויים אלה גורמים להאצת העלייה במשקל ולהפרעה מטבולית תחת תנאים המעודדים השמנה (אכילת יתר). בסדרת ניסויים מצאו החוקרים כי בעקבות השינויים בחיידקי המעי ישנה ירידה ברמת הפלבונואידים ברקמת השומן, שהינם בעלי תפקיד חשוב בתהליכי פירוק השומן והפקת אנרגיה. כתוצאה מכך, בתנאים של אכילת יתר ישנה עלייה באגירת השומן וירידה בהפקת האנרגיה. 
על בסיס הנתונים שנאספו, פיתחו החוקרים מודל ממוחשב המאפשר ניבוי של מידת ההשמנה החוזרת בתרחישים שונים של היסטוריית השמנה בהתאם להרכב חיידקי המעי.
מכאן, מציעים החוקרים כי התערבות "פוסט-ביוטית" המבוססת על הוספת פלבונואידים , החומרים עליהם משפיעים החיידקים (במקום מתן החיידקים עצמם), עשויה לתרום לפירוק יעיל יותר של השומן וכתוצאה מכך להפחתת תופעת ההשמנה החוזרת. 

http://www.nature.com/nature/journal/vaap/ncurrent/full/nature20796.html

סקירה (אוקטובר 2016) המסכמת את הממצאים ממחקרים פרה-קליניים בהתייחס להשפעה של צמחי מרפא על חיידקי המעי כאסטרטגיה להתמודדות עם שמנות (obesity) ולהפחתת הסיכון הקרדיווסקולרי. 
במסגרת הסקירה דנים החוקרים במנגנונים הקושרים בין שמנות לבין תחלואה קרדיווסקולרית ובהשפעה של חיידקי המעי על עלייה במשקל. בהמשך מוצגות העדויות, ממחקרים בחיות מעבדה וממחקרים בבני אדם, בנוגע להשפעה של צמחי מרפא על חיידקי המעי בדגש על שיפור הרכב חיידקי המעי, מניעת חדירות של דופן המעי והפחתת אנדוטוקסינים בדם.

הצמחים המוזכרים בהתייחס למחקרים בחיות מעבדה כוללים פטריית ריישי (Ganoderma lucidum), קופטיס (Coptis chinensis) והרכיב הפעיל ברברין, כורכום (Curcuma longa), אטרקטילודס (Atractylodes macrocephala), תה ירוק מותסס (Camellia sinensis), מיצוי קליפות רימון, EGCG, רוזמרין (Rosmarinus officinalis), קוורצטין ורזברטרול. 

הצמחים שנמצאו בעלי השפעה במחקרים בבני אדם כוללים ברברין וקופטיס וכן שרביטן סיני (Ephedra sinica), שכיזנדרה (Schisandra chinensis), ג'ינסנג קוריאני (Panax ginseng) והפורמולה Bofu-tsusho-san המכילה 18 צמחי מרפא. 
החוקרים מסיימים את הסקירה בהצגת ההשפעה של חיידקי המעי על אנזימים ונשאים הקשורים במטבוליזם של תרופות ובשאלות שנותרו פתוחות למחקרים עתידיים.  

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27758701

במחקר עוקבה פרוספקטיבי,(2018) שנערך בנורבגיה, הוערך הקשר בין פלורת המעי בראשית החיים לבין הסיכון לשמנות בגיל 12. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שלפלורת המעי תפקיד מרכזי בהתפתחות שמנות ובהעברה בין דורית של הסיכון לשמנות. במחקר הנוכחי נכללו 165 ילדים, כאשר הרכב חיידקי המעי נבדק באמצעות דגימות צואה, שנלקחו בשישה מועדים בשנתיים הראשונות לחיים.

נמצא כי הרכב החיידקים בימים 10 ו-730 לחיים היה קשור באופן מובהק ב-BMI, כאשר הרכב החיידקים בגיל שנתיים היה הגורם המשמעותי ביותר שהסביר את ההבדלים ב-BMI. בנוסף, החוקרים מראים כי הרכב החיידקים, שהיה קשור להשמנה בילדות, דומה גם להרכב החיידקים של אימהות עם עודף משקל או שמנות ושל אימהות עם עלייה גדולה במשקל בתקופת ההריון. מחקר זה מספק תמיכה ראשונית לכך שניתן לזהות ילדים בסיכון לשמנות כבר בגיל שנתיים בהתאם להרכב חיידקי המעי שלהם. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/30352933

במחקר קליני (2018) נבדקו השינויים בחיידקי המעי בקרב מטופלים אשר סבלו משמנות חמורה, לאחר ניתוח בריאטרי.

במסגרת המחקר החוקרים בחנו את המאפיינים של חיידקי המעי במצבי שמנות חמורה ואת ההשפעה של ניתוח בריאטרי - המוביל לשיפור המטבוליזם ולירידה ברמת הדלקתיות - על מאפיינים אלה. במחקר נכללו 61 מטופלים המועמדים לניתוח בריאטרי (ניתוח טבעת או ניתוח מעקף קיבה), כאשר החוקרים המשיכו לעקוב אחר 24 מהמטופלים עד שנה לאחר הניתוח. נמצא כי 75% מהמטופלים אופיינו בעושר גנטי נמוך של חיידקים (אופיינו הזנים והמטבוליטים שלהם), שהיה קשור ברמה גבוהה יותר של מדדי השמנה ושל תחלואה נלווית. העושר הגנטי נקבע על פי המדד - microbial gene richness (MGR), אשר נמדד באמצעות טכנולוגיה מקובלת.

בעקבות ניתוח בריאטרי חלה עלייה בעושר הגנטי. יחד עם זאת, מרבית המטופלים לאחר ניתוח מעקף קיבה נותרו עם עושר חיידקים נמוך, זאת למרות שיפור מטבולי משמעותי יותר בהשוואה למטופלים לאחר ניתוח טבעת. 

החוקרים מסכמים כי זוהו שינויים משמעותיים במאפייני חיידקי המעי בשמנות חמורה, הכוללים ירידה בעושר המיקרוביאלי ובמסלולים תפקודיים שנמצאו קשורים בהידרדרות מטבולית, ונדרשות אסטרטגיות נוספות לשיפור אוכלוסיית חיידקי המעי בקרב מטופלים אלה. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29899081

במחקר (דצמבר 2016) שנערך בקרב עכברים נבדק כיצד משפיעים חיידקי המעי על תגובת הגוף לדיאטה (הגבלה קלורית).

ראשית, מצאו החוקרים כי בדגימות הצואה של אנשים שצרכו דיאטה בריאה, המבוססת על מזון מהצומח, עם הגבלה קלורית, מגוון חיידקי המעי היה גדול יותר בהשוואה לאנשים שצרכו דיאטה מערבית ללא הגבלה קלורית. לאחר מכן, חשפו החוקרים עכברים סטריליים לאותם הרכבי חיידקים שנמצאו בדגימות הצואה במקביל לצריכת אחד משני דפוסי התזונה (דיאטה בריאה או תזונה מערבית).

נמצא כי כל העכברים הגיבו לדפוס הדיאטה, אולם התגובה הייתה חלשה יותר בקרב עכברים שנחשפו להרכב חיידקי מעי התואם לתזונה מערבית. תגובה זאת השתפרה לאחר שכל העכברים נמצאו יחד באותו הכלוב וחל מעבר של חיידקים בין הקבוצות. החוקרים מסבירים כי חיידקי המעי אינם מבודדים וישנה אינטראקציה עם אוכלוסיות חיידקים קרובות, קשר שהם מגדירים כ-"metacommunity". ממצאי המחקר מצביעים על כך שלדפוסי תזונה קודמים עשויה להיות השפעה על תגובת הגוף לדיאטה נוכחית, בשל ההשפעה של התזונה על הרכב חיידקי המעי. 

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28041931

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (מרץ 2017), בו נכללו 37 משתתפים עם עודף משקל או שמנות נמצא כי נטילת תוסף פרה-ביוטיקה (21 גרם אוליגופרוקטוז) למשך 12 שבועות הייתה מלווה בירידה של 40% בליפופוליסכרידים, אנדוטוקסינים המגבירים תגובה דלקתית, ובחלבון PAI-1, המהווה גורם סיכון לתרומבוזיס. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28229548

במחקר שנערך בקרב עכברים (מרץ 2017) נבדקו המנגנונים העומדים בבסיס הקשר בין חוסר איזון בחיידקי המעי לבין תחלואה מטבולית, בדגש על שמנות והפרעה בפעילות הכבד
החוקרים מראים כי השתלת חיידקים מהמעי של עכברים עם שמנות בעכברים בריאים הובילה דווקא לירידה בתהליכי גלוקונאוגנזה בכבד ולירידה בפעילות האנזים PEPCK המעורב בתהליכי גלוקונאוגנזה, וכן לשינוי ארוך טווח בהרכב חיידקי המעי. מעבר לכך, להשתלת החיידקים הייתה השפעה מגינה מפני ההשפעות השליליות של העלייה בגלוקונאוגנזה בכבד כאשר העכברים הבריאים הועברו לתזונה עתירת שומן.

החוקרים מציינים כי תוצאות אלו הינן בניגוד לעדויות המצביעות על כך שלהפרעה באיזון חיידקי המעי תפקיד בהתפתחות סוכרת סוג 2 ושמנות. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28302863

במחקר כפול-סמיות מבוקר פלסבו (יוני 2017) נבדקה ההשפעה של תוסף פרה-ביוטיקה על הרכב הגוף, מדדי דלקת, רמת חומצות המרה בדגימות הצואה והרכב חיידקי המעי בקרב ילדים בריאים בגילאי 7-12 עם עודף משקל או שמנות (BMI מעל לאחוזון ה-85).

במחקר נכללו 42 ילדים, אשר חולקו אקראית לנטילת תוסף אינולין מועשר באוליגופרוקטוז במינון 8 גרם/יום, או פלסבו בעל ערך קלורי דומה (מלטודקסטרין) – למשך 16 שבועות. הרכב הגוף נמדד באמצעות בדיקת DEXA.

בסיום תקופת המחקר נמצא כי בקרב ילדים שנטלו פרה-ביוטיקה חלה ירידה של 3% במשקל הגוף, של 2.4% במסת השומן הכללית ושל 3.8% במסת השומן הבטני, כאשר בקבוצת הפלסבו לא חל שינוי משמעותי במדדים אלה. עוד נמצא כי בקבוצת הפרה-ביוטיקה חלה ירידה של 15% במדד הדלקתי IL-6, לעומת עלייה של 25% בקבוצת הפלסבו, וכן ירידה של 19% ברמת הטריגליצרידים. בהתייחס להרכב חיידקי המעי, נמצא כי בהשוואה לפלסבו, נטילת פרה-ביוטיקה הייתה מלווה בעלייה ברמת החיידקים ממשפחת Bifidobacterium וירידה ברמת החיידקים מהזן Bacteroides vulgatus. בניתוח דגימות הצואה נמצא כי רמת חומצות המרה עלתה בקבוצת הפלסבו (דבר הקשור להשלכות קליניות שליליות), אך לא בקבוצת הפרה-ביוטיקה, במהלך תקופת המחקר.

החוקרים מסכמים כי לפרה-ביוטיקה השפעה סלקטיבית על חיידקי המעי ובעלת תרומה לשיפור מדדי הגוף ולהפחתת הפעילות הדלקתית בקרב ילדים עם עודף משקל.
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28596023

בסקירה שיטתית (אוקטובר 2017) הוערכה ההשפעה של פרה-ביוטיקה וסינביוטיקה על מדדים דלקתיים בקרב מבוגרים עם עודף משקל או שמנות.

בסקירה נכללו עשרה מחקרים אקראיים מבוקרים, בהם 534 משתתפים. בשישה מהמחקרים נבדקה ההשפעה של פרה-ביוטיקה ובארבעה מהמחקרים נבדקה ההשפעה של סינביוטיקה. 
הפרה-ביוטיקה במחקרים השונים כללה סיבים מסוג inulin-type fructans או galacto-oligosaccharides (הידועה גם כ-GOS) - בטווח מינונים של 5.5-18 גרם/יום. הסינביוטיקה במחקרים השונים כללה סיבים מסוג FOS או אינולין - במינון של עד 8.4 גרם/יום - בשילוב חיידקים מהזנים Bifidobacterium / Lactobacillus / Streptococcus, בטווח מינונים של 270 מיליון עד 12 מיליארד חיידקים. 
בשישה מהמחקרים נמצאה ירידה במדד הדלקתי CRP, בארבעה מהמחקרים נמצאה ירידה במדדים IL-6 ו/או TNF-α, ובארבעה מחקרים נמצאה ירידה ברמת האנדוטוקסינים (רעלנים הנמצא בממברנה של חיידקים מסוימים וקשורים בעירור התגובה החיסונית).

החוקרים מסכמים כי לפרה-ביוטיקה וסינביוטיקה מסוגים מסוימים עשויה להיות תרומה לוויסות תהליכים חיסוניים ודלקתיים, בקרב אנשים הסובלים מעודף משקל או שמנות, אולם נדרשים מחקרים מבוקרים נוספים על מנת לבסס את הממצאים. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/27771020

כחלק ממחקר אקראי מבוקר (ספטמבר 2017), במחקר הנוכחי נבדקה ההשפעה של שתי דיאטות שונות על מדדי הגוף, כתלות בהרכב חיידקי המעי.

במחקר נכללו 62 משתתפים הסובלים מהשמנה (BMI 30 בממוצע), אשר חולקו אקראית לשתי דיאטות: דיאטה נורדית (עשירה בסיבים, בדגנים מלאים, פירות וירקות) או דיאטת ביקורת, שהרכב המאקרונוטריאנטים שלה תאם דיאטה דנית ממוצעת - למשך 26 שבועות. שתי הדיאטות היו בעלות הרכב פחמימות דומה (45-46%), כאשר הדיאטה הנורדית הכילה יותר סיבים וחלבון (18 לעומת 16%) ופחות שומן (30 לעומת 34%). החוקרים סיווגו את המשתתפים לשתי קבוצות בהתאם לרמת החיידקים מהזן Prevotella ביחס לרמת החיידקים מהזן Bacteroides (יחס P/B).

נמצא כי בקרב משתתפים עם יחס P/B גבוה, צריכת דיאטה נורדית הובילה לירידה גדולה יותר במסת השומן בהשוואה לדיאטת הביקורת (הפרש של 3.15 ק"ג במסת השומן). כמו כן, נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בהתייחס לירידה בהיקף המותניים ומגמה שאינה מובהקת סטטיסטית ביחס למשקל. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הדיאטות עבור משתתפים עם יחס P/B נמוך.

החוקרים מסכמים כי תזונה עשירה בסיבים ובדגנים מלאים עשויה לתרום לירידה במשקל בעיקר עבור אוכלוסייה עם יחס P/B גבוה ובכך להוות בסיס לרעיון של תזונה מותאמת אישית. 
המחקר מומן על ידי חברה המפתחת טכנולוגיות לטיפול במחלות הקשורות למערכת העיכול, כולל שמנות. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/28883543

בסקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (אוקטובר 2017) נבדקה ההשפעה של תוספי פרוביוטיקה על מדדי הגוף בקרב משתתפים עם עודף משקל או שמנות.

בסקירה נכללו 15 מחקרים, בהם 957 משתתפים בגילאי 18-75 עם BMI ממוצע של 27.6. בעשרה מהמחקרים המשתתפים היו בריאים, כאשר בשאר המחקרים נכללו משתתפים עם יתר לחץ דם, כבד שומני, יתר כולסטרול, סוכרת סוג 2 או רמת גלוקוז גבוהה בצום. בעשרה מהמחקרים נעשה שימוש בזן אחד של פרוביוטיקה ובשאר המחקרים נעשה שימוש בשילוב שני זנים או יותר, כאשר הזן העיקרי שנכלל במרבית המחקרים היה Lactobacillus. צורות הלקיחה השונות של התוסף היו: שילובו במזון (כגון יוגורט או גבינה), כמוסות או אבקה. המינון היומי במחקרים השונים נע בין 1-480 מיליארד חיידקים לתקופה של 3-12 שבועות.

בניתוח כלל הנתונים נמצא כי נטילת פרוביוטיקה הייתה מלווה בירידה במדדי הגוף, כאשר בהשוואה לפלסבו חלה ירידה ממוצעת של 0.6 ק"ג במשקל הגוף, של 0.27 במדד ה-BMI ושל 0.6% באחוזי השומן, ללא השפעה מובהקת על מסת השומן. החוקרים מסכמים כי נמצאה השפעה מיטיבה לפרוביוטיקה על מדדי הגוף, אולם גודל האפקט הינו מצומצם. 
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29047207

במחקר מקיף, (2018) הכולל נתונים מ-19 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים, נבדק הקשר בין BMI לבין הסיכון לסרטן השד בקרב נשים לפני גיל המעבר.

במחקר נכללו הנתונים של כ-760,000 נשים בגילאי 18-58, כאשר בתקופת מעקב חציונית של כ-9.3 שנים אובחנו כ-13,000 מקרי סרטן השד. מניתוח הנתונים עולה כי BMI גבוה יותר היה קשור בסיכון נמוך יותר לסרטן השד, כאשר קשר זה היה חזק יותר בקרב נשים צעירות יותר. עבור נשים בגילאי 18-24 כל עלייה של 5 יחידות ב-BMI הייתה קשורה בסיכון נמוך ב-23% לעומת סיכון נמוך ב-12% עבור נשים בגילאי 45-54.

החוקרים מציינים כי קשר זה נמצא גם עבור נשים בטווח התקין של ה-BMI, כאשר עבור נשים בגיל 18-24 עם BMI מעל 35 הסיכון היה נמוך פי 4.2 לעומת נשים עם BMI נמוך מ-17. בכל קבוצות הגיל הקשרים שנמצאו היו חזקים יותר עבור סוגי סרטן חיוביים לקולטנים הורמונליים לעומת סוגי סרטן שד שליליים לקולטנים הורמונליים. בגילאי 25-54 לא נמצא קשר בין BMI לבין סרטן שד שלילי לשלושת הסמנים או שלילי לקולטנים הורמונליים. החוקרים מסכמים כי תוצאות המחקר מצביעות על כך שהשמנה קשורה בסיכון מופחת לסרטן השד בקרב נשים לפני גיל המעבר, במיוחד בקרב נשים צעירות מאוד.

הערת מערכת: מחקרים קודמים מעידים על כך שסרטן שד דווקא מקושר לעודף משקל ושמנות, אך כנראה שהקשר תלוי גיל. 
למחקרים נוספים על השמנה וסרטן ראו כאן.

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/29931120

 


דוגמא לדף מידע מלא

לרכישת מנוי  |  כניסת מנויים

חזרה לתחילת העמוד

חזרה לעמוד הקודם